אלבום העשור שלי: קניה ווסט

"My Beautiful Dark Twisted Fantasy", קניה ווסט, 2010

•לדף הבית של "אלבום העשור שלי"

כשיצא אלבומו החמישי של קניה ווסט, נדמה היה שהמבקרים מתחרים ביניהם מי יקשור יותר כתרים ליצירה וליוצר. המילים "גאונות" ו"גאון" הוזכרו שוב ושוב, ואחרי הביקורת השלישית מלאה הסופרלטיבים שקראתי על האלבום - החלטתי שהגיע הזמן לשמוע אותו.

סוגרים עשור:

•20 הסרטים הגדולים של 2010-2019

•בחנו את עצמכם: מה לא קרה?

•סיפורי האהבה הגדולים של העשור

רכשתי את הדיסק (כן, אז עוד רכשו דיסקים) שעל עטיפתו הופיע ציור פרובוקטיבי של גבר שחור ואישה לבנה ערומים. פתחתי את קופסת הפלסטיק, הכנסתי את הדיסק למכשיר הרלוונטי - ושעה אחרי זה גורלי נחרץ. הפכתי גם אני לגרופי של הראפר הכה מוכשר שיהפוך בהמשך לאחד האנשים הכי שנויים במחלוקת במוזיקה העולמית.

כבר בפתחו היה ברור שזה לא הולך להיות עוד אלבום היפ הופ רגיל, עם ניקי מינאז' שמקריאה סיפור ילדים בחרוזים במבטא בריטי, אבל בטון שהולך ונעשה קריפי - ומבשר את הטון של האלבום. סיפור ילדים או לא - שירים לילדים לא יהיו פה.

ואז מגיעים צלילי הפסנתר (אלמנט שיחזור על עצמו שוב ושוב באלבום), וקטע א־קפלה של קולות הרמוניים שמשתלבים זה בזה, והנה נכנסים הביטים - וקניה מפציע בקטע ראפ מושלם.

חשבתי שזה יהיה השיר שלי באלבום, "Dark Fantasy", אבל ככל שהמשכתי להאזין גיליתי שלא יהיה לי פייבוריט אחד, אלא תהיה תחרות קשה. ההתאהבות המשיכה עם "Gorgeous" עם קיד קודי; "Power", שהפתיח שלו משמש כרקע דרמטי לעשרות פרומואים לתוכניות, עד היום; "All of the Lights" המופלא שנפתח עם פסנתר, צ'לו וכלי נשיפה בשילוב השירה של ריהאנה (היא המלכה, חברים, אל תתבלבלו, עם כל הכבוד לביונסה); "Runaway", שלעניות דעתי יושב בחמישייה הפותחת של השירים הכי טובים בהיפ הופ אי פעם, עם הטקסט המופלא: "Let's have a toast for the douche bags"; וכמובן "Blame game" עם ג'ון לג'נד, שבו קניה שר על זוגיות דפוקה לגמרי (בימי טרום קרדשיאן) ושהסוף שלו הוא אחד הטקסטים המשעשעים והסקסיסטיים ביותר שיש.

בחודש שאחרי לא התנגן שום דבר אחר באוזניים שלי מלבד האלבום הזה שוב ושוב. בתור מי שהיתה אז חובבת אולד סקול מובהק (ד"ר דרה, סנופ דוג, פאבליק אנמי, וו טאנג קלאן), ההיפ הופ של קניה היה עבורי משהו אחר לגמרי. השילוב של כלים קלאסיים והרמוניות קוליות, ההתכה של ז'אנרים שונים לכדי אחד, וכמובן - ההגשה החד פעמית של הגאון - הכל היה מפוצץ מוח. ועדיין, בתוך כל זה, קניה הצליח גם לשמור על הראפ המסורתי.

שנים אחר כך, כשקנדריק לאמאר יגיע ויעשה את הדבר שלו, אני אחשוב לעצמי שהוא לקח את זה רחוק מדי. מעט מדי ראפ קלאסי בתוך ים רפרנסים והתכות של ז'אנרים. אולי כשקנדריק הגיע כבר הזדקנתי, אולי האלבום ההוא של קניה פגש אותי בנקודת הזמן הנכונה בחיים, אבל מבחינתי - אם אתם לא מכירים אותו, נא לרוץ לאפל מיוזיק, לספוטיפיי או רחמנא ליצלן – לחנות הדיסקים הרחוקה מביתכם, והאזינו לו עכשיו. סליחה על הקלישאה, אבל זו גאונות.

•אייל גולן מספיד: "אני נפרד ממך בכאב ודמעות"

•בקרוב: סרט על אדם נוימן

•כואב לקרוא: פרס הסקס הגרוע

•רשמית: כוכבי הרשת מאוהבים

•כל התרבות, הרכילות והבידור - עכשיו באינסטגרם!