ילדי הנינג'ה חורכים את המסלול

לחיצה על כפתור ה"באזר" האדום, ולא משנה אם הוא ממוקם במעלה קיר מעוקל או מעבר לגשר הלבבות השבורים, היא הרבה יותר מסתם הישג. השלמת מסלול המכשולים הפופולרי, ודאי כשהוא מצולם ומתועד לטלוויזיה, היא היום אחד מאתגרי הסיבולת הכי נחשבים שאפשר להשיג. ולאחר שאתגר הנינג'ה סחף אחריו רבים, והפך גם למסחטת רייטינג, יעלו גם הנערים וישחקו לפנינו.

השבוע עלתה בערוץ הילדים עונת הבכורה של "נינג'ה ישראל - ילדים" (סלקום tv ופרטנר tv, ימי שני ורביעי ב־15:00). 1,500 מועמדים בני 15-12 וחצי ניגשו לפני כחצי שנה לאודישנים, מתוכם נבחרו 104 שהתחרו בנמל חיפה על המסלול המוכר של הבוגרים. בסיומה של התוכנית, שצולמה בקיץ, יוכתר אלוף הנינג'ה הראשון של ילדי ישראל.

עבור המתחרים והמתחרות זאת הזדמנות פומבית מכובדת להשוויץ סוף־סוף ביכולות הפיזיות, להרחיב את מעגל העוקבים באינסטגרם, ואולי גם להפוך למפורסמים או להתקבל לחבורת המקובלים של הכיתה.

אבל לחלק מהם, אתגר הנינג'ה הוא גם סוג של סגירת מעגל. הזדמנות להוכיח משהו לעצמם, למורים שלהם או לבני כיתתם, שהתאכזרו אליהם בגלל חולשותיהם.

• • •

"זרקו לי מילים כמו שחיף, גמד, חלשלוש וכל מיני אמירות פוגעניות. זה אולי נאמר בצחוק, אבל הם לא הבינו שאצלי בפנים המצב הרבה יותר מורכב וזה מאוד פגע בי", משחזר רוי סיטון, בן 15, מפתח תקווה, בנם של אילן, סוכן מנורות, וגלית, פקידה בבית המשפט, אח בכור לשתי אחיות, שהחל לסבול מבריונות מצד תלמידים בבית הספר כשהיה בכיתה ז'.

לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת

ההתעללות נמשכה גם שנה וחצי לאחר מכן, הפעם דווקא מצד שני חבריו הקרובים. "היינו חבורה, והגענו למצב שמדי פעם הם השפילו אותי בצחוק. בכל שבוע הם היו מגיעים אלי הביתה, בשעות שהבית היה ריק מבני משפחה אחרים, מפשיטים אותי ונועלים אותי במרפסת. הייתי נעול שם במשך שעות כשאני בלי בגדים. ככה קבוע, בכל שבוע לאורך חודשים. הם היו שניים ואני אחד, ולא היתה לי דרך לעצור את זה. לא ידעתי מה לעשות.

"אם הייתי מנסה להתנגד, זה לא היה משנה כלום - הם היו ממשיכים. עשו לי הרבה דברים לא נעימים באמצעות הפעלת לחץ חברתי של 'אם לא תעשה את זה, לא נהיה חברים שלך יותר'. 

עוד על "נינג'ה ישראל":

• מנער שהולך מכות - לנינג'ה של ישראל

• ההפתעה שמחכה לזוכה ב"נינג'ה ישראל"

• "מאוד התאכזבתי": יובל שמלא מדבר על הנפילה

"ואני הייתי תמים, הייתי ילד קטן. לא הבנתי שום דבר מהחיים שלי. אמרתי, 'מה, אני אאבד חבר בשביל דבר כזה?', אז הסכמתי. עד שיום אחד שפכו עלי קטשופ וביצים אצלי בבית. השפילו והעליבו אותי, ואמא שלי הבינה שקרה משהו כשהיא ראתה את הלכלוך.

"ואז שתי ידידות שלי גילו לה את מה שהן ידעו, כי הפיצו סרטונים שלי, וההורים שלי שמו לזה סוף. הם דיברו עם מי שהיה צריך כדי שזה ייגמר. אחר כך, כשהייתי רואה את הבריונים האלה בבית הספר, הייתי טיפה מפחד. אחד מהם עוד המשיך לאיים עלי במשך תקופה שיקרו לי כל מיני דברים.

"זה קשה. התפרקתי כל יום. אם זה בלילה, אם זה בשירים באוזניות, אם זה להתמודד עם זה לבד. התפרקתי בעיקר במקומות שידעתי שאף אחד לא יראה אותי. התביישתי. כשזה קרה פחדתי לספר. לא יודע ממה פחדתי, אולי ממה שיקרה אם ההורים יידעו או אם הסביבה תגלה. פחדתי מהבריונים, ואולי גם פחדתי מעצמי. הפחד תמיד נמצא בראש, ולכן כדי להתגבר עליו צריך לשתף מישהו אחר.

"אם לא תדבר ולא תעשה כלום - זה לא ייפסק. המסר שלי הוא שחייבים לשתף את ההורים או חבר, אחרת ההתעללות רק תתגבר. במבט לאחור, אני מבין שלא עברתי את זה לחינם. אני לא מצטער על זה ויודע שבזכות מה שחוויתי הגעתי לאיפה שאני היום".

לקראת כיתה ט' החל רוי להתאמן ב"סטריט וורקאאוט" - אימונים שמתנהלים ברחוב או בפארקים, ללא ציוד מיוחד - והצטרף לחבורת צעירים שלקחה את זה ברצינות, דרך אחד מחבריו שמשך אותו לעניין. היום הוא מודה: "מצאתי שם את המקום שלי. הכרתי חברים חדשים, עברתי חוויות חדשות ולמדתי תרגילים חדשים". 

הוא שינה את הרגלי התזונה, התחיל לאכול בריא, צמח לגובה ועלה במשקל. "עברתי הרבה מכיתה ז' עד ט'. אבל מרגע שנכנסתי לספורט התבגרתי, הבנתי את משמעות החיים, החכמתי ועלה לי הביטחון העצמי. מבחינתי העובדה שהתקבלתי לנינג'ה היא כמו סגירת מעגל, וזה לא היה קורה אלמלא אותה הבריונות שעברתי".

בכל יום לאחר הלימודים אפשר למצוא אותו מתאמן ברחובות, במגרשים או על המתח בחוף בוגרשוב. "האימון תמיד בעדיפות ראשונה אצלי", הוא מבהיר, ומוסיף כי הוא מכור גם לנטפליקס, חולה על סרטי אימה וחולם לטייל בכל העולם. "אם יש רצון ומוטיבציה, אפשר לעשות הכל".

מימין: רוי, שביב, עמית ונוי. "אני מכור לתוכנית הזאת. 'נינג'ה ילדים' זה ממש הגשמת חלום", אומר שביב // צילום: אריק סולטן

• • •

עמית הנסברגן, בת 14 מקריית שמונה, הגיעה לעונת הילדים של הנינג'ה בגלל אמא שלה, אורנה. "היא זו שדחפה אותי ואמרה לי, 'אם תלכי זה יכול להוציא שם ממש טוב לספורט הנשים'. בהתחלה לא הייתי בטוחה שהיא רצינית, כי לרוב אם מישהו מההורים מדבר איתי על ספורט זה אבא שלי, דניס".

אבל כשגם חברים מבית הספר התחילו ללחוץ על עמית, היא החליטה לנסות. יומיים לאחר האודישן קיבלה את הבשורה שהתקבלה. "היו צרחות, היה בכי, אבל מהתרגשות, והיה גם בכי מפחד".

אמא שלה מורה, אביה שיחק בצעירותו כדורגל בהולנד, ולאחר שעלה ארצה עבד כמאמן איגרוף תאילנדי והיה שחקן רוגבי. "הייתי יוצאת לשחק איתו ועם שני האחים שלי במשחקי כדור. הם היו בחוגי ג'ודו וכדורגל. יש לי גם אחות גדולה, אבל היא לא הלכה לספורט אלא מתעניינת באיפור ובשמלות".

כבר בילדותה הרגישה עמית שונה מרוב הבנות. "בתקופת בית הספר היסודי היה אפשר למצוא אותי על העצים או משחקת כדורגל עם הבנים במגרש. המורה לספורט ניסתה בהתחלה לשכנע אותי לוותר - 'את קטנה ועדינה' ו'את עלולה לקבל כדור לפרצוף ולדמם'. כולם חששו שהבנים לא יוכלו לשחק לידי ברצינות, כי הם יפחדו לפגוע בי. כדורגל זה משחק של אדרנלין, המון זיעה. בנות נגעלות מזה. 

"בשיעורי ספורט, כשהבנות שיחקו מחניים, אני רציתי לשחק כדורגל עם הבנים. תמיד היו להם תלונות, ולמזלי המורה לספורט היתה לצידי והיו לה דרכים להסביר להם שזה לא משחק רק לגברים, ושצריך ליהנות אחד עם השני. היא איימה עליהם שאם הם לא ייתנו לי לשחק, לא יהיה יותר כדורגל וכל הבנים יצטרכו לשחק מחניים.

"היו בנים בכיתה שלי שלא אהבו כדורגל, והלכו לשחק עם הבנות מחניים. בגלל זה יצאה עליהם סטיגמה שהם נמשכים לבני המין שלהם, שהם יותר נשיים מהאחרים. אלו סטיגמות מעצבנות, וגם אני סבלתי מהן. בגלל הכדורגל נהיה לי בבית הספר היסודי שם שאני 'בן'. שבעצם אני מתנהגת כמו בת ונראית מבחוץ כמו בת, אבל מבפנים אני בן. היו לי ריבים עם הבנות ביסודי, שהתעקשו שאני לא יכולה להיכנס לשירותים של בנות, ושאני צריכה כבר לעשות ניתוח לשינוי מין ולהשלים עם זה. 

"זה שוק כשזה בא מילדות בכיתה ה'־ו'. באותה תקופה אפילו לא ידעתי מה זה אומר. גדלתי כילדה שלא ממש שמה לב להבדל בין גברים לנשים, ובשלב מסוים ההערות האלה גרמו לכך שהפסקתי עם כדורגל לתקופה כי זה לא בא טוב לבנות בשכבה. זה היה ממש לפני המעבר לחטיבת הביניים, רציתי להסתדר עם כולן, לא רציתי שיהיה לי שם רע כי חששתי שיהיה עלי חרם ושאשאר לבד.

"אחרי זמן מסוים הבנתי שאין לי מה לחשוש מלהיות לבד, כי הרי גם כשהייתי עם אותן הבנות כבר הרגשתי לבד. לא יכולתי לדבר עם אף אחת על מה שאני אוהבת, לא יכולתי לעשות את מה שאני אוהבת. פתאום לא הפחיד אותי 'להיות לבד', ולכן כשהגעתי לחטיבה כבר היה לי ביטחון עצמי יותר גבוה, ושם כבר קיבלו את זה יפה והסכימו שאשתתף גם בטורנירים של הבנות וגם של הבנים".

במשך כל תקופת ילדותה סחבה עמית את אמא שלה לפגישות בעיריית קריית שמונה, כדי למחות על כך שאין בעיר חוגי כדורגל לבנות. "טענו שאין מספיק בנות שמעוניינות, ואז הטילו עלי משימה: למצוא 30 בנות לחוג כדורגל. היו בנות שרצו, אבל קשה למצוא 30. הם נקבו במספר הזה כי הם לא באמת רצו שזה יקרה.

"רק כשהגעתי לגיל 12 החליטו לפתוח בעיר קבוצת כדורגל של בנות, אבל זה היה מוגבל לגילאי 12-6, וכמות הכעס שהיתה בי כלפי העירייה היתה מאוד גבוהה".

כשהפנימה שלא תצליח למצוא מסגרת מתאימה בעיר מגוריה, שקלה עמית לעבור ללמוד בווינגייט. "חפרתי המון לאמא שלי, אבל זאת פנימייה ולבסוף הבנתי כמה קשה יהיה לה אם אני אהיה רחוקה ממנה. למרות שממש רציתי לעסוק בכדורגל כקריירה, בשלב מסוים הבנתי שאמשיך לשחק כדורגל רק עם חברים ורק בשכונה.

"יש מגרש מתחת לבית שלי, ומשחקים שם גם בוגרים. בהתחלה הייתי צריכה לשכנע אותם שייתנו לי לשחק איתם, ועכשיו כשעושים כוחות ומתחלקים לקבוצות - הם רבים ביניהם עם מי אני אהיה. אני לא רוצה לצאת שוויצרית או משהו, אבל אני חייבת לציין שאני ממש טובה".

והיא לא מסתפקת בכדורגל. "כבר שלוש שנים וחצי אני מתאמנת בקרוספיט. גם הייתי לתקופה מסוימת בחדר כושר, ונורא עצבן אותי שהיו שם המון בנים בוגרים שדפקו לי מבט כשהרמתי משקלים כבדים, ותמיד היו מנסים לתקן אותי ולהזהיר אותי. 'את צריכה ליישר את הגב', 'זה לא טוב לגיל שלך שאת מרימה ככה'. אני לא צריכה שיסבירו לי, ואני לא צריכה שישמרו עלי כאילו אני ילדה שעשויה מזכוכית.

"כשהייתי עולה על המתח ומסובבת לרגע את הראש, ראיתי המון עיניים של אנשים שמסתכלים בשיפוטיות. רק אחרי תקופה מסוימת הבנים שבהתחלה הסתכלו עלי מוזר, פתאום אמרו לי 'את אלופה', 'את חיה', 'לא יצא לי לראות הרבה בנות שמתעסקות בספורט ככה וממש אוהבות את זה'.

"לכן אני לא מתכוונת להפסיק להסביר לאנשים למה חייבים לפתוח קבוצות עבורנו, הנשים. כי כרגע עוד אין שינוי. אני לא אפסיק להילחם נגד קיפוח של ספורט נשים, ובכלל על עניינים שקשורים לנשים.

"זה נדיר לראות בטלוויזיה נשים מתחרות בספורט. נניח, כמעט לא משדרים משחקי כדורגל נשים בארץ. אף פעם לא ראיתי את עצמי משחקת בארץ. אם כבר לשאוף למשהו, אז זה לשחק במקומות שבהם משקיעים ומפתחים את כדורגל הנשים.

"אני רק בת 14, ועוד לא בטוחה מה אעשה כשאגדל. אני רוצה לעסוק בספורט, ורוצה שיהיה עתיד לספורט הנשים בארץ. כל כך הייתי רוצה לתרום לו, ולזה אני שואפת כי חלומות גדולים צריך להגשים".

המנחים עודד פז (מימין), אליאנה תדהר וקווין רובין. 1,500 מועמדים ניגשו לאודישנים

• • •

"גם בקריית אונו לא היתה קבוצת בנות, אלא רק בגני תקווה, שזה לא כזה רחוק, אבל אני ממש נלחמתי כדי שיפתחו אצלנו קבוצת כדורסל לילדות", מתערבת בשיחה נוי פרידמן, בת 16, שמחליפה כיפים עם עמית וגם טפיחות על השכם למשמע סיפורן המשותף.

במקרה שלה היא מצאה קבוצת נערות מהיישוב השכן, שיחקה ארבע שנים בליגה לא מאוד תחרותית ("ניצחנו פעם 2:111") והתאמנה בין שלוש לחמש פעמים בשבוע, פלוס שני משחקים בשבוע.

"זה פשוט מעצבן, כי הם כל הזמן אומרים ש'ספורט נשים לא מעניין אנשים' והוא לא באותה רמה כמו של הגברים, אבל זה חד־משמעית כי לא משקיעים בזה. אם היו משקיעים בגיל הרבה יותר מוקדם, הכל היה יכול להיראות שונה עכשיו".

נוי היא הבכורה לשני אחים. את האהבה לכדורסל ירשה מאמא ויקי, שכיום מעבירה סדנאות העצמה אישית. אביה, ליאור, עובד בהייטק. סבא שלה, משה לוי, הוא מי שהתנדב להסיע אותה לאודישנים של הנינג'ה. לדבריה, היא בקשר כל כך קרוב ונדיר עם משפחתה, עד שפעם אחת, כששאלו בכיתה מי מספר הכל להורים שלו, היא היתה היחידה שהרימה יד.

מגיל צעיר נמשכה למשחקי כדור, ובהפסקות היתה משחקת עם הבנים כדורגל, כדוריד ומחניים. את קבוצת הכדורסל בגני תקווה נטשה בעקבות כמה ריבים פנימיים ("זה כבר הפסיק להיות כיף"), ואז חיפשה לעצמה ספורט אישי. היא התלבטה בין טניס לרכיבה על סוסים, לבסוף נרשמה לחוג טיפוס ומאז היא בעננים. "אני מקווה להשתפר ולהגיע הכי גבוה שאני יכולה", היא מעדכנת.

במהלך חטיבת הביניים נכנסה נוי לעימות עם בית הספר סביב נושא מבחני הספורט לתלמידים. "רציתי לאתגר את עצמי ולהוכיח שגם בנות יכולות, אבל המבחנים לבנים ולבנות היו שונים. בנות היו צריכות לעשות תרגיל שהוא מעין ריקוד ודברים כמו ריצה, כפיפות בטן וקפיצות בחבל. בנים עבדו על מתח, שכיבות סמיכה וכל הדברים שכביכול מיוחסים לבנים, וזה חרפן לי את החיים.

"כשביקשתי לעשות את המבחנים של הבנים, אמרו לי 'את לא יכולה כי את בת, וזה מה שכתוב בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך' - למרות שלא היה כתוב כזה דבר. פשוט ניסו להוריד אותי מזה. עשיתי בירורים, שלחתי מכתבים ובסוף באמת המבחנים השתנו כשהייתי בכיתה ט', לפני שנתיים - היתה לבנות בחירה אם הן רוצות לעשות ריקוד, תרגיל או תרגילי כוח ודברים אחרים".

במקרה אחר היא נאבקה מול מנהלת בית הספר והמורה לספורט, שסירבו לפתוח נבחרת בנות ספורטיבית בבית הספר. "לבנים היו הרבה נבחרות, אבל לבנות אפילו לא אחת. אז נלחמתי כדי להקים קבוצת כדורשת, כי היה טורניר ארצי לבתי ספר. בהתחלה טענו שאין בנות שרוצות, אז שכנעתי המון בנות להצטרף אלי. לא היתה שום קבוצה לפני כן, הן אפילו לא ידעו שהן רוצות.

"שבוע אחרי שהוקמה נבחרת הכדורשת, המורה לספורט הודיעה לי 'נוי, את לא יכולה להיות בנבחרת כי את בחוג כדורסל אחר הצהריים'. לא הבנתי מה הקשר. זה לא היה הגיוני. בנים יכולים לשחק איפה שהם רוצים, אבל כשזה מגיע לבנות קיימים חוקים שמגבילים אותנו. התברר שזאת היתה ההערה הכי בולטת בחוזה ששלחו האחראים לספורט ממשרד החינוך לבית הספר, כדי לאשר את פתיחת הנבחרת.

"ניסחתי במשך שבוע מכתב למשרד החינוך, אבל לא קיבלתי תשובה. ואז נודע לי שמי שאחראי לחוק מגיע לכנס ספורט של בתי ספר שבו גם אני אהיה, וקבעתי איתו פגישה. בהתחלה היה סבבה, עד ששנינו חטפנו עצבים. לא הבנו אחד את השנייה. הוא טען שהסיבה לחוק הזה היא שבנות שמשחקות אחר הצהריים בחוגים הן כבר ספורטאיות, והמטרה היא לעודד בנות אחרות להשתתף.

"בסופו של דבר, נבחרת הכדורשת שהקמתי בבית הספר התפרקה כי לא היו מספיק בנות, וזה רק בגלל שאסרו עלי ועל בנות אחרות להשתתף. זה לא הגיוני שאני נלחמתי על זה, ופתאום אומרים לי, 'נוי, את לא יכולה להשתתף'".

"מבחינתי, יותר מעניין לראות חבורת בנות רצה על המגרש מאשר גברים, אולי חוץ מברצלונה", מציינת עמית, "כשרואים בנות על המגרש, זה קורה למרות כל הקשיים ולמרות שאין להן תקציב, ולמרות שהן שומעות שאין עניין במקצוע שהן אוהבות ועושות או רוצות לעסוק בו, ועדיין הן רצות על המגרש ומבצעות טוב יותר מהגברים.

"אישה שמתאמנת, שעושה ספורט, היא לא גבר - היא אישה חזקה. ותכניסו את המושג הזה לראש".

נוי: "זה נדיר מאוד לראות על המסך בת שמתחרה. זאת אחת הסיבות שהלכתי לנינג'ה, כי באמת לא ראיתי הרבה בנות משתתפות בנינג'ה של הבוגרים. עדיין לא כולם מקבלים את זה. המטרה שלי היא להוכיח בכל פעם למישהו אחר. כל אחד שמשתכנע זה הישג קטן בדרך, עד שבסוף כולם יבינו שגם בנות יכולות לעשות בדיוק מה שבנים עושים".

היא זכתה להיות המתמודדת הראשונה בתוכנית הפתיחה, ששודרה השבוע, ולא היתה רחוקה ממפגש עם הקיר אחרי שעברה ארבעה מכשולים וצנחה למים באפיסת כוחות רק בשלב האחרון. "נכון, אני בת, אבל אני יכולה ואני לא פחות טובה מכם. כי זאת אני, וזה לא קשור למגדר שלי. כי התאמנתי על זה וכי אני רוצה ולא אוותר".

• • •

שביב ריינליב, בן 16 מראשון לציון, הוא חירש, וכך גם רוב בני משפחתו. "גם ההורים, גם סבא וסבתא, גם בני הדודים והאחים שלי", הוא מפרט, "חלקם כבדי שמיעה אבל רובם חירשים, ואנחנו כל היום מדברים בינינו בשפת האם שלנו - שפת הסימנים. 

"כשהייתי ילד אמא שלי, ויקה, אהבה לקרוא לי 'קוף', כי אם הייתי רואה עץ ישר הייתי מטפס עליו ונתלה. טיפסתי על הכל. לנינג'ה הגעתי דרך המחנכת שלי, שממש המליצה לי ללכת. אני מכור לתוכנית הזאת. 

"במשך שנים ראיתי את התוכנית 'נינג'ה אמריקה' ואמרתי: 'וואי, אני מקווה שהתוכנית הזאת תגיע לישראל'. הייתי צופה אדוק. רציתי ללכת איך שזה הגיע לישראל, אבל הייתי קטן מדי. עכשיו, ב'נינג'ה ילדים', זה ממש הגשמת חלום. זה היה מאוד מעניין וכיף ומרגש".

ביום־יום הוא מצליח לתקשר עם הסביבה דרך קריאת שפתיים. "אם אני רוצה לקנות משהו בחנות, למשל, אני מנסה להראות למוכר שאני צריך לקרוא את השפתיים שלו. יש כאלה שמדברים לא ברור עם השפתיים, ואז אני מבקש מהם לחזור עד שאצליח להבין. ואם לא, אפשר גם לתקשר בהתכתבות, בשפת הגוף או בג'סטות", הוא מסביר באמצעות המתרגמת לשפת הסימנים מטעם התוכנית, נעם הינדן.

"יש לי קול ואני מדבר, אבל אני בקושי משתמש בקול שלי בגלל שבשפת הסימנים אני יכול לסמן באופן שוטף מה שמתחשק לי. לדבר בקול זה יותר להתאמץ מבחינתי. הקול קוטע לי את רצף הדיבור.

"אני לא יכול לשמוע את עצמי, ואני לא יודע איך אני הוגה את המילים וזה מאוד קשה. לכן אני מתאמן, ובבית הספר יש קלינאית תקשורת שמלמדת אותי דיבור, וככה אני לומד להשתמש בקול שלי בצורה נכונה".

בגיל 4 הוא הבין שהשקט הזה לא נשמע ככה לכל אחד. "חשבתי שבעולם שלנו כולם חירשים, כמו המשפחה שלי. עד שיום אחד טיילתי עם סבתא שלי, וראיתי איש עם כלב מדבר בקול. זה היה מאוד מוזר, ואמרתי לסבתא, 'תראי את האיש המסכן הזה, למה לא לימדו אותו שפת סימנים?' רק אז הבנתי שכל העולם בעצם שומע".

שביב לומד בבית ספר רגיל, בכיתות משולבות של שומעים וחירשים, ומתורגמנית לשפת הסימנים מנגישה עבורם שיעורים מסוימים. בכיתה ו' נאלץ להתמודד עם בריונות מצד ארבעה ילדים מכיתתו, שצחקו עליו בגלל חירשותו. "הם אמרו לי שכשאני מסמן בשפת הסימנים, אני נראה כמו בן אדם משוגע שסתם עושה תנועות בידיים. נפגעתי מאוד. זאת השפה שלי, ויש סיבה שאני מדבר עם הידיים. ככה אני. בכל הפסקה הם צחקו עלי והציקו לי.

"יום אחד הם הפסיקו להגיע לכיתה, וגם בהפסקה כבר לא הציקו. אחרי כמה ימים חשדתי, ואז שאלתי את המורה והיא סיפרה לי שנתנה להם עונש - השעיה של שבוע מבית הספר. פתאום הרגשתי חופשי וממש הוקל לי. אז גם הבנתי שאין לי סיבה להיפגע מהם. עד כיתה ט' הם המשיכו להציק לי, אבל במשך הזמן כבר זלזלתי בהם וממש בזתי להם".

כיום הוא חלק מקבוצת קטרגל של חירשים בלבד, "זאבוני יהוד", שבה משחקים כבדי שמיעה מגילאי 15 ועד 20, שגם משתתפים בתחרויות בכל רחבי הארץ. "בזמן הפנוי שלי אני מתאמן הרבה, עושה אימוני כוח ומתח ושכיבות סמיכה והרבה סיבובים של ריצה בכל יום. לפעמים אני משחק במחשב. אני ממש מכור לנטפליקס, כל היום אני צופה בתוכניות עם כתוביות.

"כמובן שאני מנסה להשתלב בחברה השומעת, אבל זה לא תמיד מצליח לי. נגיד בסיטואציות חברתיות, כשכולם משוחחים אחד עם השני ואני מנסה לקרוא שפתיים של כולם, זה כמעט בלתי אפשרי. לפעמים נמאס להם ממני, למשל אם אני שואל יותר מדי 'מה הוא אמר ומה ההיא אמרה' או מבקש שידברו יותר ברור עם השפתיים. 

"הבנתי שהחברה השומעת קצת מנסה להדיר אותי, ולכן למשך תקופה מסוימת הפסקתי לנסות להשתלב בסיטואציות חברתיות. לפני שנה, בכיתה ט', החלטתי לנסות שוב, והפעם קיבלו אותי ועכשיו יש לי גם חברים שומעים. אנשים שומעים מגדירים את החירשים כנכים ומוגבלים, אבל אנחנו לא רואים את עצמנו כמוגבלים - אנחנו רק לא שומעים. לדוגמה, אם אדם שומע ישים אטמי אוזניים, הוא יהיה מוגבל? לא. הוא יהיה בדיוק כמוני.

"לכן, תמיד כששואלים אותי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, אני אומר לכולם שאני זורם. אני לא חושב יותר מדי על תוכניות לעתיד, זורם עם מה שכאן ועכשיו. החלום הכי גדול שלי, שאני מאוד מקווה שיתגשם, הוא שאנשים שומעים יבינו טוב יותר את החירשים. שבכל מקום שאגיע אליו תהיה לי נגישות, ושאוכל להרגיש אחד מכולם. שווה". 

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו