צולם על גג בניין ברמת גן; ע.צלם: שרון אטיאס; סטיילינג: מעיין ל־HOUSE OF STYLE, חליפה: NAMES, נעליים: ZARA
עוד הרבה לפני שהפך למנצח של "נינג'ה ישראל", גיל מרנץ ניתב את כוחותיו לכיוונים פחות טובים. כמעט בכל סוף שבוע הוא היה נפגש עם חבריו לערב אלכוהול ובילויים, ואיכשהו מסיים אותו בתקרית אלימה.
"היתה לי תקופה פרועה בגיל ההתבגרות", הוא מודה, "זו היתה תקופה שבה הייתי יוצא עם חברים שלי, ורוב הפעמים פשוט נגמרו במכות. היינו יוצאים לפאב קבוע, שבו הכרנו את הברמניות ואת הבעלים של הליין, מתיישבים כמו מלכים ושותים. חבורות אחרות היו רואות את זה ומתגרות בנו, ואנחנו היינו נענים לאתגר. שותים כמה צ'ייסרים, ומפה הדרך למכות היתה קצרה".
באדיבות קשת 12
ערסים מופרעים?
"ממש לא. אנחנו ילדים מבתים מאוד טובים. אבל אהבנו לצאת, לשתות הרבה, להתחיל עם בחורות ולהרגיש מלכי עולם. היינו ילדים מאוד חסונים ומרשימים, וכשהיינו מול חבר'ה שלא מכבדים אותנו ומציקים לנו, פשוט היינו מחזירים.
"באותה מידה היינו גם אדיבים, ואם ראינו זוג שנתקע עם פנצ'ר או היה במצוקה, תמיד עצרנו לעזור".
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
מקרה אחד זכור לו במיוחד. "היינו במסיבת קיבוץ, הבר היה חופשי, וכולם השתכרו והתעלפו. באמצע המסיבה אחד החבר'ה חשב שאחד מאיתנו התחיל עם בת הזוג שלו. ניסיתי למנוע מריבה ושלא יהיו מכות, והם בתגובה נגחו בי. מפה הכל התלקח.
"נתַנו מכות, קיבלנו מכות. הבעיה היתה שאנחנו היינו עשרה חבר'ה, והם היו הרבה יותר. בשלב מסוים ברחנו משם. נכנסנו לרכבים, וכדי לצאת מהמקום היינו צריכים לעבור שער. למזלנו הרע, השער היה סגור. מה שקרה הוא ש־70 חבר'ה עם קרשים, אלות וברזלים, הכל חוץ מסכינים כי בכל זאת אלה קיבוצניקים, דפקו לנו על המכוניות, צעקו וקיללו אותנו.
"אחרי שהצלחנו לפתוח את השער, הם חסמו את היציאה ושברו לנו את השמשות. לקח זמן עד שהצלחנו לברוח. זה היה אחד המקרים הסופר מפחידים שעברתי, כי באמת היו כמה רגעים שאמרתי לעצמי שהם יכולים להרוג אותנו".
נסעתם משם למשטרה?
"נסענו עם המכוניות המנופצות לצומת של היישוב, וכשהתרחקנו מספיק עצרנו הכל, יצאנו מהמכוניות והדלקנו סיגריה. כל אחד מאיתנו היה פצוע במקום אחר. אני דיממתי מהפרצוף, חבר שלי שבר את הקרסול. החולצות של כולנו היו קרועות.
"פתאום כולנו התחלנו לצחוק. זה היה מחזה הרואי, שבו כולנו היינו בסכנת חיים, אבל הצלחנו להתגבר על הפחדים וגם לברוח. מבחינתנו ניצחנו אותם, כי בכל זאת הם היו 70 איש".
פתאום זריקת כיסאות פלסטיק נשמעת כמו משחק ילדים.
"ברור, כיסאות פלסטיק נשברים בקלות. סלעים לא".
היו מקרים שהגעתם לבית חולים?
"לא, אבל שלחנו אנשים לבית חולים. אני בדרך כלל הייתי חוזר מבילויים עם פנסים בעיניים. איכשהו, כשחבר'ה היו נותנים לי אגרופים, הם היו תמיד מדויקים. אבל אם במחיר של שבעה אגרופים שאני נותן אני מקבל אחד - זה בסדר. כשהיינו הולכים לארוחת ערב אצל חבר, השאלה הראשונה של אמא שלו היתה: 'שוב הלכתם מכות?'"
היו גם סמים?
"פחות. היינו בעניין של אלכוהול וסיגריות. המשפחה שלי זה הדבר הכי רחוק מאלכוהול וממסיבות, וכשהייתי יוצא הייתי שותה בשביל כל המשפחה".
הגעת פעם למשטרה?
"הייתי בחקירה של המשטרה על אחד ממקרי האלימות שהייתי מעורב בהם, אבל זה הסתיים בזה. אין לי תיקים".
צילום: פיני מ. סילוק
• • •
נקודת המפנה קרתה כשגיל היה בן 17, במסיבת טבע בקיבוץ בצפון שבה היו אלפי אנשים. "שם איבדתי את עצמי, את החברים שלי, את הארנק, את הטלפון ואת המפתחות. הייתי שיכור ברמה כזאת שלא הצלחתי ללכת ולא הצלחתי לדבר. המספר היחיד שזכרתי הוא של שי, אחותי. הגעתי למאבטח וביקשתי ממנו שיתקשר אליה. היא נסעה שעתיים מהמרכז והגיעה ב־6 בבוקר לאסוף אותי.
"אחרי המקרה הזה הוריי אמרו לי שהמקרים האלה, מעבר לעובדה שהם מסוכנים לחיים שלי, משליכים גם על החיים שלהם כי זה היה יכול להיגמר אחרת, הרבה יותר רע. הם היו מאוד מאוכזבים ממני.
"זה הרגע שבו הבנתי שהמעשים שלי משפיעים על הסביבה הכי קרובה שלי, ושאני לא מוכן להיות הפֶגע הרע שהורס להם את החיים. החלטתי להפסיק עם האלכוהול והמסיבות והמכות והתחלתי לצאת עם החבר'ה שלי למקומות באווירה אחרת, כמו מסעדות וברים יותר רגועים ויותר בוגרים".
בדיעבד, אתה יכול להסביר לעצמך למה היית כזה?
"חיפשתי ריגושים. הייתי יוצא לבלות ואומר לעצמי, 'אלה נראים לי חזקים, עכשיו נראה להם מי אנחנו. אה, הנה בחורה שנראית טוב, בוא נחשוב איך אנחנו מרשימים אותה'. היינו חסרי גבולות".
ב"נינג'ה ישראל". "העונה הזאת היתה יותר קשה מהקודמת, ועובדה שכל התותחים של העונה הראשונה לא הצליחו" // צילום: עודד קרני
לפגישה שלנו בתל אביב הוא מגיע מוכן להזנקה לעוד מסלול של "נינג'ה ישראל". מכנסי ספורט קצרים, חולצה צמודה, נעלי אימונים. קשה שלא להבחין בשרירים הבולטים שלו, שלדבריו הם "רק בונוס". שקט, לא מרבה במילים.
הוא נולד לפני 24 שנים ביישוב הקהילתי גבעת אבני, בין צומת גולני לטבריה. אמו יעל (60) היא מורה לאמנות, אביו עדיאל (62) מנהל פרויקטים במשרד הקליטה. יש לו שתי אחיות גדולות ממנו - אור, שלומדת בארה"ב, ושי, רב־סרן בצה"ל.
"אולי הייתי טיפה מפונק לעומת האחיות שלי, אבל גם הייתי יותר בעייתי מהן", הוא אומר, "בזמן שהן היו מצטיינות ולמדו חמש יחידות בכל המקצועות, אני בקושי הלכתי לבית ספר. אם הייתי בכיתה ולא נהניתי, הייתי מתווכח או פשוט עוזב את הכיתה. הייתי מבריז הרבה, אבל בשיעורים שכן הייתי הולך, הייתי נהנה".
תן לי לנחש - שיעורי ספורט?
"דווקא לא. לא ספורט, לא ספרות, לא אזרחות ולא מתמטיקה - אבל כן נהניתי מתנ"ך ומהיסטוריה".
איך היתה הילדות שלך?
"בסך הכל אחלה ילדות. הייתי ילד קצת מופנם, שחי במרחבים עם הרבה שדות וחוזר הביתה בחושך, פצוע ברגליים מנפילות. הייתי הרבה יותר מקשיב מאשר מדבר, וזה ככה עד היום. כשאני מקשיב, אני לומד דברים חדשים. כשאני מדבר, אני מספר דברים שאני כבר יודע.
"יחסית לאחיות הסופר מוצלחות שלי, אני הייתי המורד בבית. כל מה שאמרו לי, עשיתי הפוך. לפעמים זה הגיע לטונים גבוהים ולשקרים להורים, כמו הרבה ילדים שמבקשים מהם לחזור ב־10 בערב והם חוזרים ב־2 בלילה. האחיות שלי תמיד היו חוזרות בזמן, ופתאום היה ילד שקשה לשלוט עליו".
כשהיה בן 11, הוריו התגרשו. "הם נפרדו כי הם הפסיקו לאהוב אחד את השני, ולימדו אותנו שזה בסדר להיפרד אם לא אוהבים. הם דאגו לעשות לנו את המהלך בצורה רכה, נשארו ביחסים טובים ועזרו אחד לשני. הקשר שלי עם ההורים מעולה. עם אבא אני מדבר יותר כי הוא עוזר לי ביותר דברים".
גיל עבר לגור עם אמו במושב גן השומרון שליד פרדס חנה, שם מתגוררים הדודים שלו. אחיותיו כבר לא גרו בבית.
"לא היה לי נוח במקום החדש. לא היו לי חברים, הייתי צריך להתחיל מחדש וזה היה קשה. אחרי שמונה חודשים קרה משהו. אני לא בדיוק זוכר, אולי משחק שהייתי טוב בו, ופתאום התחילו לשים לב אלי. התחלתי להיחשף יותר לשאר השכבה והפכתי להיות קצת יותר פופולרי. למרות הכל, עדיין רציתי כל הזמן לחזור לצפון. בכל סוף שבוע הייתי חוזר לשם.
"הייתי מתוסכל, ישבתי הרבה זמן בחדר שלי, וגם לא שיתפתי יותר מדי. כשאבא שלי היה בא לקחת אותי אליו בסופי שבוע, הייתי אומר לו שאני רוצה לחזור לצפון".
בחופש הגדול שבין כיתה ח' ל־ט', אחרי שנתיים בגן השומרון, חזר גיל למקום שבו גדל. "הוריי שכרו לי שם דירה. אמא שלי עברה לטבעון, כדי להיות קרובה אלי, והיתה איתי באמצע השבוע. אבא, שעבד בירושלים, היה בא להיות איתי בעיקר בסופי שבוע. בשלב הזה המצב התחיל להשתפר".
אז בעצם גדלת קצת לבד?
"כן. זה היה מצב מוזר. הייתי חוזר הביתה אחרי בית ספר, מחמם לי פיצות ושניצל ומזמין חבר לאכול איתי. לפעמים הייתי הולך לחברים לאכול אצלם".
היית ילד שמח?
"אני חושב שתמיד הייתי שמח, אבל אני לא מתרגש מדברים. אני שומר על פרופורציות".
בילדותו (מימין), עם אמו ואחיותיו. "הייתי המורד"
הוא סיים את הלימודים בתיכון בלי להשלים חלק מבחינות הבגרות. אחר כך התגייס לגדס"ר נח"ל כלוחם. "זה היה אולי הדבר היחיד שלא מרדתי בו: אבא שלי ביקש ממני להיות לוחם, והלכתי על זה".
אחרי שבועיים בצבא, כשיצא לסוף שבוע, החליק במדרגות בבית של חבר ושבר את הרגל. אחרי תקופת החלמה בבית, חזר לגדוד לשלב האימון המתקדם יחד עם חובשים שסיימו את קורס החובשים. "זה היה החלק הקשוח של המסלול".
אחרי שנה הוא נפצע שוב, הפעם במהלך אימון קרב מגע. "נתתי אגרוף ושברתי את העצם המרכזית באגודל. זו היתה פציעה קשה. הייתי ארבעה חודשים בהחלמה. הרופאים אמרו שלא אוכל להזיז עוד את האגודל. אמרתי להם שהם חיים בסרט. והנה, היא זזה.
"רציתי לחזור להשלים את המסלול, אבל ביקשו ממני להשלים את ארבעת החודשים, ולא הסכמתי. עברתי לתפקיד הדרכה בבית הספר להכשרות של הגדס"ר, ועשיתי שם עבודה טובה. אבל היה לי הרבה זמן פנוי".
• • •
בשלב הזה החל הרומן שלו עם חדר הכושר. "התחלתי להתאמן בחדר כושר, ומאוד־מאוד אהבתי את זה. זה סקרן אותי, והתחלתי לקרוא וללמוד על התחום. החלטתי שאני רוצה ללמוד את זה באופן רשמי במכון וינגייט. זו היתה הפעם הראשונה בחיים שרציתי ביוזמתי ללכת ללמוד משהו, מאהבה. זה היה מדהים".
במקביל, הוא השלים את הבגרויות שפספס בתיכון. את הצבא סיים עם שתי תעודות ביד: תעודת בגרות - ותעודה של מדריך חדר כושר.
"בחופשת השחרור ידעתי שאני רוצה להתחיל לעבוד כמדריך כושר. עברתי לגור אצל אחותי אור ברמת גן. הייתי אצלה חודשיים, ישנתי על הספה ואחר כך שכרתי דירה בעיר. התחלתי לעבוד במכון כושר עם משכורת מאוד־מאוד נמוכה ומטרה מאוד גבוהה.
"חבר טוב של בעלה של אחותי הכיר לי את המאמן רועי גולדשמיט, שמוביל בארץ את שיטת האימון של עידו פורטל. השיטה הזאת בעצם מתמקדת במשקל גוף ובתנועה כאמצעים לשיפור הכושר, ולא בהרמת משקולות, למשל. שם שיפרתי את היכולות שלי".
הדרך ל"נינג'ה ישראל" בקשת 12 היתה קצרה. "היועצים המקצועיים של התוכנית פנו אלי כבר לפני העונה שעברה והציעו לי לבוא. אמרתי מייד, 'יאללה, למה לא?' לא היתה לי התלבטות. הכרתי את התוכנית האמריקנית וחשבתי לעצמי שזה יהיה כיף.
"התקבלתי לעונה הראשונה, אבל ביום הצילומים שלי ירד גשם והצילומים בוטלו. בהתחלה התבאסתי, אבל כשראיתי את העונה, תפסתי את הראש ואמרתי לעצמי, 'פאק, מה חשבת לעצמך? אתה יכול להצליח שם?' ראיתי את יפתח ויובל שמלא ואלכס וכל התותחים והרגשתי שאני רחוק מהם בקטע אחר".
יובל שמלא. "רחוק ממנו בקטע אחר" // צילום: עודד קרני
אני דווקא מרגיש שהעונה הזאת היתה יותר קשה מהקודמת.
"נכון, היא באמת היתה יותר קשה, ועובדה שכל התותחים של העונה הראשונה לא הצליחו. אחרי שראיתי את העונה הראשונה עבדתי קשה, השקעתי אולי יותר מכולם. היו הרבה דברים שהסתדרו ושהביאו לי את הניצחון. בשורה התחתונה, נדרשו השנה יכולות אחרות".
גם בשלב הראשון היית היחיד שהגיע לסוף המסלול.
"כן, וזה היה סופר קשה. אני יכול להבין למה אחרים לא הצליחו".
מצד שני, את המסלול האחרון לא סיימת. חוץ ממך היה רק עוד אחד שסיים את החלק הראשון של הגמר, אילן בלופרב.
"היו השנה הרבה בעיות מבחינה מקצועית, המסלולים היו קשים ורבים נכשלו. בסופו של דבר, רק שנינו עלינו. ברגע שהוא נפל, ידעתי שכבר ניצחתי, לא היתה לי תחרות".
איך זה לעשות את המסלול כשאתה כבר יודע שניצחת?
"זה שרצתי בלי שאף אחד ינשוף בעורפי אולי הוריד לי מהמוטיבציה, אבל אני חושב שנפלתי כי לא הייתי מספיק חזק".
התאכזבת?
"בטח. אני מאוד הישגי, וכשאני עושה משהו, אני רוצה שהוא יהיה מושלם. השקעתי המון כדי להגיע למעמד הזה, וכשלא הגעתי לאן שציפיתי, התאכזבתי מעצמי, וזה לא משנה שניצחתי. מבחינתי, בשורה התחתונה, לא כבשתי את היעד. באותו רגע אני לא מתייחס לניצחון, אלא לשאלה אם ניצחת את עצמך. והתשובה היא לא".
יש משהו שיכולת לעשות ולא עשית?
"לא, ולכן היה לי קל לקבל את זה. הייתי שלם עם מידת ההשקעה בדרך".
זה יהיה מוגזם להגיד שהספורט הציל אותך?
"אני חושב שזה הייעוד שלי. תמיד הייתי חזק ואתלטי, אבל בשנים האחרונות התחלתי לפתח את זה".
ועל הדרך נעשית שרירי.
"בהתחלה קצת נתתי חשיבות למראה החיצוני, אבל היום הגוף והשרירים הם לא שיקול".
איך ההורים הגיבו כשניצחת? הילד המופרע סוף־סוף הביא קצת נחת?
"הם היו סופר גאים. הבאתי להם נחת עוד בעבר, כשהתחלתי לכלכל את עצמי והתקדמתי בעבודה, אבל הניצחון הזה היה מבחינתי לקטוף את הפירות על כל העבודה הקשה שעשיתי".
• • •
הוא מתגורר ברמת גן ועובד כמאמן כושר פרטי. הוא אוהב לצייר ("יש לי חמישה קעקועים, את רובם אני ציירתי") ולשמוע מטאל ("אלה שירים עמוקים עם המסרים הכי חיוביים שיש, נותני השראה"). אחרי הזכייה בתוכנית קיבל ג'יפ יוקרתי.
על הגג, השבוע. "תמיד הייתי שמח, אבל אני לא מתרגש מדברים. אני שומר על פרופורציות" // צילום: פיני מ. סילוק
"אגיד לך משהו קצת פילוסופי. הגעתי לתובנה איך בן אדם צריך לחיות את החיים במלואם: הוא צריך להעשיר את עצמו בידע, להגיע להרמוניה ולאיזון, והוא צריך ליצור. ברגע שאני מתעסק בשלושת הדברים האלה, אני פשוט חי את החיים במלואם. זו דרך החיים שלי כבר תקופה ארוכה. היום, בחיים המודרניים, הרבה אנשים לא ממש חיים. איבדו את עצמם במערבולת של כסף".
בסוף נגלה שאתה גם בוכה הרבה.
"היום בבוקר שמעתי שיר מטאל סופר מרגש. אם אני משמיע לך אותו עכשיו, אתה מתעלף. הקול של הזמרת היה מאוד עוצמתי ונוגע. זה לא בכי־בכי, אלא דמעות שעולות.
"יש לי אהבה מאוד גדולה לחיים. אני קם בבוקר בהתלהבות שיא. פאקינג יום חדש, חבר'ה, בואו נכבוש אותו. אני יודע שזה טיפה היפי ומוזר, אבל זה המצב".
מה עם בת זוג?
"היתה לי חברה בתקופה של החופש הגדול בכיתה ח'. מאז היו כמה בחורות בדרך, אבל לא יותר מחודשיים־שלושה. כרגע אני לא פנוי לזוגיות, רגשית ומעשית.
"אם מדברים על רומנטיקה, אני צריך מישהי שיודעת להעשיר את עצמה ולמלא את עצמה בתשוקה לחיים. כמו שהספורט הוא כל עולמי, שיהיה לה גם משהו כזה משלה".
בנות מתחילות איתך?
"כן, אבל בדרך כלל זה לא מתאים".
נראה אותך גם בעונה הבאה של "נינג'ה"?
"בתקופה הקרובה אני הולך להתחרות ביפן, זה אחד הפרסים שזכיתי בהם. אני רוצה להגיע גם לווייטנאם, שם התחום הזה מפותח. חוץ מזה פתחתי סדנאות נינג'ה שאני מעביר באופן עצמאי, ואני עובד על פרויקט גדול בשם 'בית של עוצמה', שאמור לייצר פלטפורמת חינוך לילדים על ידי כלים פרקטיים לחיים הבוגרים - כמו משמעת עצמית, ניהול זמן, עצמאות פיננסית. כבר ארבע שנים אני לומד וקורא ואוסף מידע, צופה בהרצאות וחוקר. מקווה שנצא לדרך בקרוב".
erans@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו