וידוא הריגה

ממשלת אחדות של הליכוד וכחול לבן מייתרת את שאר המפלגות. למפלגות שמימין לליכוד ולסיעות החרדיות עוד יש נחמה: בנימין נתניהו הרי מחויב להן, וידאג שייכנסו יחד איתו. אבל למפלגות משמאל יש סיבה לדאגה; בשום שלב לא הבטיח בני גנץ לראשי העבודה והמחנה הדמוקרטי, כמו גם לאביגדור ליברמן, שאין ממשלה בלעדיהם. 

תקומתם היחידה היא בממשלת מיעוט שיקים גנץ בשיתוף המפלגות הערביות. ממשלה כזו תבטיח לכל אחד ואחד מהם מקום של כבוד. לכן, זמן קצר לאחר החיסול בעזה, כשהבינו שאופציית ממשלת המיעוט מתרחקת וממשלת האחדות מתקרבת, לא יכלו חברי מפלגות אלה להסתיר את תסכולם. היו כאלה שאף הרחיקו לכת וטענו שנתניהו אישר את החיסול בעת הזו בגלל שיקולים פוליטיים.

אחרי כמעט 14 שנים כראש ממשלה, מתוכן עשר שנים וחצי ברציפות, אפשר לקבוע בוודאות שאין קשקוש גדול מזה. נתניהו נזהר מלערב שיקולים מבצעיים בשיקולים פוליטיים, אפילו כשמדובר בצעד מתבקש; אפילו בהזדמנויות שבהן סביבתו ותומכיו תבעו זאת ממנו; ואפילו בעיצומה של מערכת בחירות. 

אפשר למתוח ביקורת על אוזלת היד של נתניהו בעזה, על המדיניות הרופסת שהוא מוביל מול ארגוני הטרור ברצועה, ועל התן וקח המתסכל שלו עם חמאס. אבל הטענה שהחליט על פעולה צבאית בגלל שיקולים פוליטיים - מגוחכת. 

בצר להם, בשל התרחקות תרחיש הממשלה הצרה הרצוי בעיניהם, הלכו עמר בר־לב, ניצן הורוביץ ואחרים בשמאל - שלא לדבר על חברי הרשימה המשותפת, שכבר ראו את האור הקואליציוני בקצה המנהרה אחרי עשרות שנות אפרוריות משמימה באופוזיציה - לכיוון הבלתי אמין בעליל הזה. הם האשימו את נתניהו שאישר את חיסול רב־המרצחים העזתי כדי לסכל את ממשלת המיעוט. 

אגב, גם אם היה ממש בהאשמות, רוב הציבור התומך בנתניהו לא היה רואה בכך שום בעיה. לגישתם, בפעולה אחת סיכל ראש הממשלה שני איומים: גם חיסל מחבל, וגם סיכל תודעתית הקמת ממשלה בראשות גנץ בשיתוף הערבים. 

הצרה העיקרית היא לא ההאשמות השגויות, אלא העובדה שהמציאות הביטחונית לא הרגה את תרחיש ממשלת המיעוט. צמצמה את האפשרות - בהחלט. אבל הרגה ממש? עוד מוקדם לקבוע.

 

החוליה החלשה

תוכנית גנץ להקים ממשלת מיעוט בסיוע הרשימה המשותפת קיבלה השבוע מכה לא פשוטה, אבל זו היתה המכה הכואבת פחות מבין השתיים. מינוי בנט לשר הביטחון הוא המהלך שהוביל לחשיבה מחודשת על הסוגיה מצד כחול לבן.

בדיעבד מתברר כי ממשלת המיעוט כמעט קרמה עור וגידים. השיחות עם הח"כים הערבים היו אינטנסיביות, וכללו שורה ארוכה של הסכמות והבנות - פרטי המתווה, מי מקבל מה. הציר המרכזי להבנות עם הח"כים הערבים היה יאיר לפיד, בעיקר באמצעות עפר שלח. הודות להתרוצצות שלו ושל שליחים אחרים מכחול לבן בין לשכותיהם של איימן עודה ואחמד טיבי, כבר אפשר היה לסגור עניין - אלמלא שינוי העמדות בתוך כחול לבן. אגב, עדיין לא מאוחר. אם יוכל לחזור לנתיב הקודם, התשתית כבר מוכנה. כמה סגירות אחרונות - ואפשר לחתום. 

עם ההבנות שהושגו נמנות ביטול חוק קמיניץ להחמרת הפיקוח על עבירות בנייה; העברת תקציבי עתק למיגור האלימות בחברה הערבית; שותפות בקבלת ההחלטות בממשלה, ללא חברות בה; ושורת נושאים נוספים. 

במהלך הדיונים עם כחול לבן טענו הנציגים הערבים שהמשטרה לא מפנה את התקציבים הדרושים למיגור האלימות. את נתניה, אמרו, המשטרה סימנה כיעד, והצליחו לצמצם את הפשע המאורגן בצורה דרמטית. אבל אצלנו, אמרו, הם כנראה לא רוצים. אנשים נרצחים ברחובות על רקע פלילי ועל רקע כבוד המשפחה, והם לא עושים כלום. בכחול לבן נעתרו מייד, והתחייבו להפנות תקציבים עצומים לטיפול בבעיה. 

הצדדים סיכמו כי הרשימה המשותפת תתמוך בממשלה מבחוץ ותעניק רשת ביטחון בפני נפילה, אבל לא תהיה חלק מהממשלה ומהקואליציה, למעט אולי תפקידים בוועדות הכנסת. עוד סוכם כי יקום מנגנון בין המפלגות שיאפשר לרשימה המשותפת להיות שותפה בקבלת החלטות בממשלה. 

הכוונה המקורית של גנץ ולפיד היתה להרכיב קואליציה שבה חברות כחול לבן, העבודה, הימין החדש וישראל ביתנו. הצירוף של שתי מפלגות ימניות, והישארותן בחוץ של המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפת, היו מאפשרים הצגה של ממשלה מאוזנת יחסית. אמנם היא לא היתה נהנית מרוב פרלמנטרי (הקואליציה היתה מונה 50 ח"כים בלבד), אולם בצירוף התומכים מבחוץ היתה יכולה לשרוד כמה חודשים, אולי אפילו שנה. 

בזמן הזה גוש הימין של נתניהו היה מתפרק וגורמים נוספים, למשל הסיעות החרדיות, היו עשויים להצטרף. בכחול לבן לא חשבו שגוש ה־55 שהקים נתניהו יחזיק מעמד, וזיהו את בנט כחוליה החלשה שאותה יהיה אפשר להעביר צד. 

לכן מינוי בנט לשר הביטחון היה מכה קשה מנשוא. אחרי המינוי התפלגו הגורמים המעורבים לשתי קבוצות: יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שדחפו להקים בכל זאת את ממשלת המיעוט, גם ללא בנט; ומולם בני גנץ, שמעולם לא התלהב מהרעיון, ומשה יעלון וגבי אשכנזי שחברו אליו במפתיע. עד למינוי בנט סברו שניהם, בדומה ללפיד, שהכיוון צריך להיות ממשלת מיעוט.

אחרי המינוי החליפו צד. האירועים הביטחוניים השבוע חיזקו את ציר גנץ־יעלון־אשכנזי בהתנגדותם לממשלת המיעוט, אבל לא לגמרי הצליחו להעביר לצד השני את לפיד וליברמן, שהתיאום ביניהם מושלם. השניים נותרו בעמדתם כי האופציה המועדפת היא ממשלת מיעוט, אם כי ביממות האחרונות עולה רושם שלפיד משוכנע בכך פחות. 

 

ולמי לא נשאר?

בתחילת השבוע שהה לפיד בפריז, וגנץ ניצל את ההזדמנות כדי להאיץ את המגעים לאחדות בערוץ החשאי עם הליכוד. 

בתמיכת אשכנזי ויעלון, העביר גנץ מסר שלפיו יסיר את כל החסמים שלא אפשרו התקדמות עד כה: נתניהו יהיה ראשון ברוטציה לשנה הראשונה; הליכוד יוכל להביא את כל גוש הימין, 55 מנדטים, כולל הסיעות החרדיות; הממשלה תהיה פריטטית, על פי מתווה הנשיא, כלומר כל צד יקבל מספר שווה של שרים. על פי ההבנות, ישראל ביתנו תיחשב לעניין זה במכסת התיקים של כחול לבן. 

גנץ הבהיר לבני שיחו כי הוא מתכנן לתת לליברמן תיק בכיר מאוד בממשלה זו, אם תקום. בליכוד הסכימו. 

עוד סוכם כי אם לפיד יתמיד בסירובו וכחול לבן תיכנס בלעדיו - מה שיביא ככל הנראה גם להשארת ליברמן בחוץ - לא תיפגע מכסת התיקים של כחול לבן, והחלוקה השוויונית תישמר. 

הסיכום על התיקים בין הצדדים הביא למתיחות פנימית בתוך כחול לבן. סוכם כי כחול לבן יקבלו את תיק הביטחון ותיק החוץ, ואילו הליכוד את האוצר. באותן שיחות התברר, בין השאר, כי בליכוד מעריכים שכחלון לא יישאר במפלגה ויפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי כינון הממשלה. בכוונתו לפרוש מהחיים הפוליטיים אחרי הקמת הממשלה. כל עוד זו לא קמה, הוא נשאר על מנת לא לפגוע בנתניהו. 

הגב של גנץ. אשכנזי // צילום: קוקו

אלא שכשהדבר נודע לבכירי כחול לבן, החלו קרבות חלוקת השלל. אשכנזי הוא מועמד המפלגה לתפקיד שר הביטחון ויעלון לתפקיד שר החינוך, אבל זה נאמר כהבטחת בחירות, למקרה שגנץ יכהן כראש הממשלה. אם גנץ יקבל את תיק הביטחון, מה יקבל אשכנזי? ומה יינתן ליעלון? ואם לפיד ייכנס, מה יישאר לו? 

הסיבה היחידה שבגינה אזר גנץ אומץ ללכת נגד לפיד, ולהעדיף ממשלת אחדות על פני ממשלה צרה, היא תמיכתו של אשכנזי. בלעדיו הוא עלה נידף. כל מי שעבד עם גנץ העיד כי יכולת קבלת ההחלטות שלו, הן כאיש צבא והן כפוליטיקאי, שואפת לאפס. אשכנזי הוא מיץ האומץ שלו. תסביך הנחיתות שגנץ חש מולו, אם לא חלף עד עכשיו, כנראה כבר לא ייפתר לעולם. 

התנגדות לפיד מקשה על גנץ לקבל את ההחלטה. גם סוגיית הנבצרות והחסינות נותרה בלתי פתורה. נתניהו מעוניין להישאר בתפקידו לפחות עד תחילת משפטו. הוא גם לא מוכן להתחייב שלא יבקש מוועדת הכנסת לאשר לו חסינות, זכות המגיעה לו על פי החוק. גם אמינות ההצהרות לוטה בערפל. גנץ חושש שנתניהו, אחרי שנה כראש ממשלה, יסרב להעביר לגנץ את התפקיד או יגרור את המערכת הפוליטית לבחירות. בהקשר הזה יש לסיעות החרדיות תפקיד חשוב. דרעי וליצמן הבהירו לגנץ כי אם יסכים להצטרף לממשלת אחדות, הם יהיו הערובה לכך שהסכם הרוטציה יקוים. 

אבל לגנץ זה לא מספיק. הוא צריך הישג נוסף, ויתור חרדי משמעותי. הרי הוא הבטיח: ממשלת אחדות, ללא נתניהו וללא חרדים. בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו יושב איתו וגם איתם. אם לפיד לא ייכנס, הוא וליברמן ימררו את חיי גנץ ויתקפו אותו בלי הרף. בלי ויתור חרדי שכזה, גנץ ייאלץ, שוב, להיכנע ללפיד ולהוביל לממשלת מיעוט. 

 

עוצמת השנאה

בינתיים עוסק נתניהו בלי הרף בטרפוד האפשרות לכינון ממשלה כזו וליצירת דה־לגיטימציה כלפיה. אחרי המבצע הצבאי, שהוציא את הח"כים הערבים לרחובות בקריאות נגד צה"ל, נגד הממשלה ואפילו נגד בני גנץ שתמך במהלך הצבאי, הגיע ביום רביעי נתניהו למליאת הכנסת כדי לחדד את הפערים בין הח"כים הערבים למפלגות הציוניות. הוא ציטט את דברי הח"כים הערבים בגנות החיסול, ואף הזכיר את דרישת מפלגת רע"ם לחקור אותו, את יעלון כשר הביטחון לשעבר ואת גנץ כרמטכ"ל לשעבר בחשד לביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. 

האירוע בכנסת ניפק רגע שאיש לא היה יכול להעריך שיתרחש אי פעם. אחרי שנתניהו סיים לטעון שהח"כים הערבים תומכי טרור ומצדיקים פשעים נגד יהודים, ואחרי שאחמד טיבי השיב בצרחות שראש הממשלה שקרן ומסית וחבריו למפלגה יצאו במחאה בעקבותיו, בחר ליברמן להצדיק את... 
הח"כים הערבים. 

כן, אותו ליברמן - שרק לפני כמה שנים רץ עם סיסמת הבחירות "בלי נאמנות אין אזרחות"; שדרש לפסול את הסיעות הערביות מלהתמודד בכנסת בבג"ץ; שכינה אותן "גיס חמישי" - העדיף השבוע לצדד בהן ולא בנתניהו, ועוד בעיצומו של מבצע צבאי. זו המחשה לגודל השנאה, ולנכונות שלו ללכת רחוק מאוד עבורה. 

בשבוע הבא פוקע המנדט של גנץ להרכבת ממשלה. אחרי מועד זה, יהיה כמעט בלתי אפשרי להרכיב ממשלת מיעוט. נכון לעכשיו, הרוחות המנשבות בציבור ובכחול לבן מעניקות יתרון לתרחיש האחדות. אבל בשבוע הקרוב נתניהו יצטרך לוודא עוד כמה פעמים הריגה של אפשרות ממשלת המיעוט, שכנראה עדיין לא מתה לגמרי.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו