אחדות ביטחונית

זו הצמרת הצבאית של העשור האחרון, שהיתה נתונה בעימות מתמיד עם נתניהו, רק החליפה מדים - ואולי בקרוב תנהיג את ישראל.

ביום שלישי, היום שבו חוסל בכיר הג'יהאד האסלאמי בהאא אבו אלעטא, קרא נציב קבילות החיילים לשעבר, אלוף (מיל') יצחק בריק, להקמת "ממשלת חירום לאומית" באופן מיידי. "הגיעה העת להניח את האגו בצד", כתב בריק, שחולל בשנתיים האחרונות מהומות בנוגע למגמות השליליות בצה"ל, "אין מקום בשעה זו לכיפופי ידיים בין הפוליטיקאים. כולם כאיש אחד צריכים להירתם להגנת המולדת".

מאז הטיל נציב הקבילות לשעבר את ספקותיו בנוגע למוכנות צה"ל למלחמה, הוא מנסה להפוך שולחנות בעיקר בכל הקשור להגנת העורף וליכולת הספיגה שלו. זה הרקע לקריאתו לממשלת חירום, ואני מניח שאין הכוונה להמשך התכתיבים של יאיר לפיד וחבריו לסילוק נתניהו. ממשלת אחדות נתפרת אט־אט, כנראה בגלל האינסטינקטים הלאומיים־צבאיים של אשכנזי וגנץ, שנשארו טריים יותר אצלם מאשר אצל בוגי יעלון. לפני כמה שבועות, בתחילת המנדט של גנץ, דיברתי עם גורם מסוים במפלגתו. הוא ניבא שב־21 הימים שלאחר תום המנדט יימצאו נוסחאות "יצירתיות" לפתרון הפלונטר, והסיכויים להקמת ממשלה יגברו. לא בטוח שהוא חשב ש"נוסחה יצירתית" פירושה מבצע צבאי ומצב חירום שנוחת על ישראל חדשות לבקרים; אבל הסכין מחדדת את השכל.

לממשלת אחדות יהיו משמעויות ביטחוניות ברורות. קודם כל, בממשלה ששותפים בה נתניהו, גנץ, אשכנזי, נפתלי בנט ויאיר לפיד, יהיה קל - שלא לומר קל בהרבה - להחליט על מבצע רחב היקף בעזה. חילוקי הדעות של העשור האחרון לגבי הטיפול בצפון ובאיראן, יימשכו. זה גם יגביר את ההרתעה של ישראל - האויב יידע שהממשלה חזקה ולא חוששת מלקיחת סיכונים פוליטיים פנימיים.

אבל בניגוד לאשליות של בעלי סדר היום "האזרחי" ו"הליברלי", ממשלת אחדות תתגייס להשקעות גדולות בפיתוח מואץ של ההגנה נגד טילים. מי שאין לו השכלה בנושא טילים־נגד־טילים ולייזר נגד טילים, יתקשה להבין את מצב הגנת העורף לאשורו או להעריך מהו נשק העתיד נגד טילים. שמעתי בתקופה האחרונה כמה גורמים המעורים בנושא; הקיטוב בדעות ובהסברים שלהם לגבי הטילים הקיימים ולגבי עתיד נשק הלייזר היה מבלבל, בלשון המעטה. כעת חשוב בעיקר לגבות את תוכניותיו השונות של הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי. ממשלת אחדות לאומית, שאיננה כפופה לסחטנות תקציבית, תדע לעשות את זה.

אבל גם בהנחה שכחול לבן מקבלת סוף־סוף את הכורח לחבור עם הליכוד בראשות נתניהו לממשלת אחדות, הכיוון הפוליטי־מדיני ברור: בתוך כשנה־שנתיים, אולי פחות, ישראל תעבור להנהגתה של קבוצה המורכבת בעיקרה משלושה רמטכ"לים במילואים. אפשר גם לחבר אליהם את סגן הרמטכ"ל לשעבר, יאיר גולן. כבר היו בתולדות המדינה קברניטי ביטחון בכירים בהנהגה, אבל לא בצורה כזאת. אפשר היום לקבוע שירושת ששת הימים, שהנחילה לפוליטיקה הישראלית את יצחק רבין, משה דיין, עזר ויצמן, אריק שרון וחיים בר־לב, ובהמשך גם אלופים ורבי אלופים אחרים, גרמה נזק למדינה ולשיקול הדעת של המערכת הפוליטית. אף כי הם הגיעו דרך המסלול העוקף של המשחק הפוליטי הלגיטימי, התחושה תישאר: מדובר בצמרת הצבאית של העשור האחרון שהיתה נתונה בעימות מתמיד עם ראש הממשלה נתניהו, והיא רק החליפה מדים.

 

איפה המדינה ואיפה הבטון

רעיון ממשלת המיעוט מתנדף, אבל יש בכך גם צד מדאיג: האם גנץ וחבריו חלולים כפי ששינוי העמדה הפתאומי גורם להם להצטייר?

עד חיסולו של אבו אלעטא וכניסת המדינה למצב חירום עמום, היה נדמה שנרקמת תחילתה של ידידות מופלאה בין בני גנץ וחבריו לבין אחמד טיבי, איימן עודה וחבריהם. הקהל באולם מלכים א' במלון הרודס פאלאס באילת ישב מרותק לדברים שאמר טיבי ביום שני, חלקם ביוזמתו וחלקם בתשובה לשאלותיה החדות של מנחת הדיון, רינה מצליח. גנץ נפגש עם עודה ועם טיבי, או שוחח איתם בטלפון, יותר מאשר עם נתניהו. אולי הרבה יותר. הרעיון של ממשלת מיעוט, בתמיכה חיצונית של הרשימה המשותפת, נראה ריאליסטי ומוחשי. טיבי גם הסביר מדוע, בסופו של דבר, אנשי הרשימה המשותפת לא יכולים ללכת עד הסוף ולכהן בתור שרים. "יש הרבה יותר סיכויים ששר הבריאות הבא יהיה ליצמן ולא טיבי", אמר; הסיבה היא שכחבר ממשלה, לא יוכל לשאת באחריות קולקטיבית להחלטות ביטחוניות מהסוג שהתקבל השבוע. הוא לא ידע מה הוא מנבא.

חלף יום, והאופציה של קואליציית כחול לבן־הרשימה המשותפת התנדפה. נשאר רק זיכרון עמום; ההיתה קואליציית המיעוט או חלמנו חלום? חשוב לראות באיזו מהירות שינו גנץ וחבריו לשעבר מהצבא את דעתם בנושא. אנשים שדיברו עם בוגי יעלון בכל התקופה האחרונה שמעו ממנו, שהשלילה מצידו כלפי נתניהו היא מוחלטת. שסילוק ראש הממשלה הוא העדיפות הלאומית העליונה. מכאן, שאם כדי להדיח אותו יש לעמוד על כתפי טיבי ועודה, הרי זה צו השעה. 

אבל אם זה צו השעה, מדוע פתאום אי אפשר להמשיך באותו קו? בגלל כמה טילים? בגלל חיסול אנשי הג'יהאד האסלאמי? עולה כאן צד חד־ממדי וחלול במחשבתם של גנץ וחבריו. דבר מה בשיקול הדעת הלאומי שלהם לא מעוגן בבטון אידיאולוגי. ובמקרה של יעלון, מדובר אפילו באדם שהצטייר כתומך בחוק הלאום; לפחות חבריו לסיעה, צביקה האוזר ויועז הנדל, תומכים.

 

עדיף חצי מחיר

דווקא כשאישר לחסל את בכיר הג'יהאד האסלאמי בעיתוי הנוכחי, הצליח נתניהו למנוע יציאה למבצע רחב היקף בעזה. עולם הפוך? לא אם קוראים את ההסבר הבא.

אף שהזדמנות כמו זו שעלתה לחיסול בהאא אבו אלעטא לא מגיעה לפי הזמנה מראש, יש תחושה שלעיתוי השבוע היתה משמעות מיוחדת. לא מה שכמה פרשנים אידיאולוגיים מורעלים חושבים; בחיסולו של בכיר הג'יהאד האסלאמי השבוע, לפני הקמת ממשלה חדשה, הצליח נתניהו למנוע יציאה למבצע רחב היקף בעזה. זה נשמע כמו סתירה פנימית, ולכן דרוש הסבר. 

ביתו של אבו אלעטא שהותקף // צילום: רויטרס

חיסול מנהיג ג'יהאדיסטי בסדר גודל כזה נחשב לדרך הנכונה לפתיחת מבצע צבאי גדול. כמה גדול? זו אחת השאלות. במרכז־שמאל נוטים לתמוך במבצע לחיסול חמאס, שיצריך לאחר מכן תשלובת של יוזמות מדיניות מפוקפקות להשלטת כוח זר או הרשות הפלשתינית; צעד מנוגד לחלוטין לתפיסת רה"מ נתניהו.

ישראל נמצאת בסדרת ימי קרב, ומטרתה למנוע את הצטרפות חמאס להתקפות הג'יהאד האסלאמי. הארגון הג'יהאדיסטי, שהוא נכס איראני, טרם התאושש מהחיסול ואין לו מפקד בשטח. יש לו רק מנהיג־על - זיאד נחאלה, שיושב בסוריה, והוא האיש שיכול לתת פקודת "חדל".

ישראל ביקשה לשים קץ לסבב הירי, ולאחר יותר מ־30 הרוגים פלשתינים (נכון למועד סגירת הגיליון) לא עברה לתקיפת יעדים משמעותיים יותר מאלו שתקפה. גם החשש שתקיפת מפקדות שנמצאות במרחבים אורבניים תגרום לריבוי נפגעים ולהצטרפות חמאס למערכה - לא התממש עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש.

האלטרנטיבה שגנץ, לפיד וחבריהם נוטים אליה היא החלפת משטר חמאס בכניסה מחודשת של הרשות הפלשתינית. ביצוע החיסול בעיתוי הזה מנתק את הקשר בינו לבין מבצע גדול, אם כי ההתבטאויות של גנץ בנושא הן עמומות, וטוב שכך. כך או אחרת, מומחי ביטחון שעימם שוחחתי דוגלים בפתרון מדיני מרחיק לכת. לדעתם, אסור שמבצע כזה יתקשר לתסבוכת הקואליציונית הקיימת. כדאי לבצע אותו בהקדם, באופן מיידי, במנותק מהתהליך הפוליטי הפנימי. זה המקום להזכיר כי המומחים אינם נמנים עם אוהדי נתניהו והיו רוצים להחליפו.

מי ששומע את הרעיונות שעלו בסוגיה, יכול להבין היטב מדוע ראש הממשלה נתניהו נרתע - ולמעשה מתנגד - למבצע גדול שיחסל את שלטון חמאס ברצועה. זה מבצע של "מחיר מלא", והוא היה מעדיף, אם אין ברירה, מבצע ב"חצי מחיר". המחיר המלא נראה כמו הרעיונות הגרנדיוזיים של אריק שרון במלחמת לבנון הראשונה; הרבה הנחות יסוד שיקרסו במגע הראשון עם המציאות. זה נכון אפילו לגבי הרעיון להמליך את אבו מאזן על הרצועה. אזרחי ישראל לא ישמחו שבדם חיילי צה"ל תשתלט הרשות הפלשתינית על עזה; גם תושבי הרצועה לא יאהבו את זה. משטר שישתלט על עזה אחרי מבצע גדול של צה"ל, לא יזכה ללגיטימיות. 

 

לרשת רוח

הנושא שמפלג כעת את העולם הערבי אינו היחס לישראל, אלא היחס לאיראן. האיבה האנטי־ציונית באזור נחלשה, אבל לפיד השנאה הרעיל עבר לשמאל העולמי.

ישראל חיסלה נכס איראני, אבל הבעיה הגדולה היא שהסדר הישן - שהתאפיין בדיקטטורות ערביות שמקיפות את ישראל, ולצידן חיזבאללה בלבנון - הוחלף בכאוס ובאנרכיה. כל שבוע נראה גרוע מקודמו, וגם ארה"ב, שנחשבה גורם קבוע ומייצב, חדלה להראות נוכחות. אבל בתוך כל זה אפשר לציין גם התפתחות חיובית: הנושא המפלג כעת את העולם הערבי הוא איראן, לא ישראל. 

אבל טורקיה האגרסיבית, בהנהגת ארדואן, הופכת בינתיים לאחד הגורמים המאיימים ביותר. האמריקנים עוד לא השתחררו סופית מהתפיסה שמדובר בחברת נאט"ו, ושעל הנייר היא בעלת ברית. 

בטורקיה ממוקמים שמונה מפעלים להרכבת מטוסי F-35; טירוף מצד האמריקנים לא לבטל את הקשר עימם. הטורקים גם מבצעים טיסות מאיימות מעל יוון, והנשיא ארדואן רואה את ארסנל הפצצות הגרעיניות בבסיס אינצ'רליק כנכס בבעלותו. האמריקנים חשבו שהשארת ארסנל גרעיני כזה בטורקיה תמנע ממנה להפוך למעצמה גרעינית. התפיסה הזו איבדה את תוקפה. 

המשאב שסביבו מתנהלים הסכסוכים העקובים מדם הוא מקורות המים, ולא מקורות הנפט כבעבר. ישראל ערוכה היטב מבחינה זו, אבל כאשר סוריה תחזור למצב שבו היתה לפני מלחמת האזרחים, היא תשוב להיאבק על המים. באופן כללי, הערבים נטשו את האיבה האנטי־ציונית, ומי שירש מהם את לפיד האנטי־ציונות הרעיל הוא השמאל העולמי. 

הנשורת של התפנית המשונה הזאת מורגשת היטב גם במדינת ישראל, אפילו השבוע. ייתכן שבהמשך יהפכו ערביי ישראל לפרטנר קואליציוני מועדף על פני השמאל.

 

התקף עונתי

יונתן בן ארצי, זאב דגני ואורי משגב שבויים באותן התניות שקיבעו את תודעת אנשי תנועת העבודה מאז רצח ארלוזורוב. אז הוקיעה התנועה את אנשי ז'בוטינסקי כאחראים לרצח, אף שלא היו משוכנעים באמיתות ההאשמה. את הפירות האלה אנחנו טועמים עד היום. 

יונתן בן ארצי, זאב דגני או אורי משגב אינם פריקים מקרקס המעוותים. הם נטועים עמוק בשורשי השמאל היישובי. 

בן ארצי, נכדו של יצחק רבין, ניצל את הטקס הממלכתי לזכר סבו למתקפה (פוליטית ונמוכה) כלפי ראש הממשלה. זה לא חדש. זה התקף עונתי אצלו; כך היה גם לפני שנה, באותו יום אך לא באותה שעה או באותו מקום. אז זה קרה בחסות הנשיא ריבלין, בבית הנשיא. 

דגני הוא הקומיסאר של גימנסיה הרצליה. אצלו קפץ הפקק של "התנקשות פוליטית", אבל בהקשר של בכיר הג'יהאד. כך גם לגבי אורי משגב. מדהים לראות כמה הם וחבריהם שבויים בהתניות שקיבעו את תודעתם של אנשי תנועת העבודה וצאצאיהם מאז רצח ארלוזורוב.

"(פרופ' ישעיהו) ליבוביץ' סיפר גם את הידוע לו מאליעזר ליבנה, שחקר את רצח ארלוזורוב ואמר שדינו של ארלוזורוב נחרץ מרגע שכתב את מכתבו לחיים ויצמן והחליט על מדיניות אנטי־בריטית", כתבה שושנה ברי (אישוני) במאמר "חוקר ומחקר: מקרה אחימאיר". ברי ציטטה את ליבוביץ', ששוחח איתה לצורך הפקה טלוויזיונית ב־1985. 

"היוצא מכלל זה הוא שתנועת העבודה, שמאשימה את הרוויזיוניסטים ברצח, בכלל לא היתה בטוחה בהאשמה הזאת, אבל דבקה בה ממניעים פוליטיים", המשיך ליבוביץ'. "המשמעות של מה שאמר (ליבנה) היתה שהיוזמים והמבצעים של כל המסע העצום הזה להוקיע את תנועת ז'בוטינסקי כאחראים לרצח ארלוזורוב, בכלל לא היו משוכנעים באמיתות ההאשמה הזו בעצמם, ובכל זאת עשו זאת".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו