חשוד עד שישתף פעולה

הפרקליטות והמשטרה שיבשו את הפרופורציות בכל הקשור למערכת הפוליטית ולרה"מ נתניהו. העניין הבסיסי הוא, שגם אם יש משהו בחשדות נגד נתניהו בתיק 4000, החשדות הם חסרי משקל לעומת העבודה שעשה נתניהו בעשור האחרון, ולעומת האתגר שניצב היום בפני המערכת הפוליטית נוכח מצב החירום הביטחוני.

לא ברור מה היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט יכול לעשות. האם פתוחה בפניו האופציה, למשל, להשעות את כל ההליך ולדחות אותו לאיזשהו שלב בעתיד? אם יש אופציה כזאת, כדאי לו להיאחז בה, כי מה שהתגלה על דרכי הפעולה של המשטרה בגיבוי הפרקליטות בפרשת ניר חפץ זה פצצת אטום.

מתברר שמשטרת ישראל החליטה להכניס אותנו לסרט בנוסח ארתור קסטלר. ההרגשה היא בהחלט של אפילה בצהרי היום. השיטה בהכנת משפטי הראווה במוסקבה בשנות ה־30 של המאה הקודמת היתה סחיטת הנאשם באמצעות החזקת בני משפחתו - אישה, ילדים, הורים, אחים - כבני ערובה. ל"חשוד" אין ברירה אלא "לשתף פעולה" ולמסור הודעה שתפליל את הנאשם שאותו המנגנון החליט להפליל ולחסל.

גם בברית המועצות הובטח לעיתים קרובות כי מוסר ההודעה יוכל להשתחרר, או לפחות ייחסך ממנו עונש מוות. ובכל מקרה, משפחתו תשרוד. במקרה של תיקי נתניהו, ההבטחה לעדי המדינה לפחות אמינה יותר: לא יאונה להם כל רע, לא ירשיעו אותם. רק יהרסו להם בדרך את המשפחה, את העסק, את השם הטוב ועוד נכסים שאדם נזקק להם בחברה חופשית.

רות גביזון אמרה כי לא רק שמערכת האכיפה צריכה להתגמש נוכח המצב הפוליטי; אלא שלאור האווירה הקיימת, ספק אם בנימין נתניהו יכול לזכות לצדק במשפט הוגן. ברור שלא. השבוע התפרסמו שני נתונים שמדברים בעד עצמם לגבי עידן נתניהו: ירידת שיעור האבטלה לנתון הנמוך ביותר מאז שבן־גוריון ואשכול היו תופסים אנשים שמשוטטים ברחוב ותוקעים לידם מעדר: 3.7 אחוזים. ונתוני התיירות המדהימים. ב־2010 היתה תעבורת הנוסעים בנתב"ג 11 מיליון בני אדם. בשנה החולפת 24 מיליון.

זו קפיצת מדרגה שמשקפת התפתחות כוללת בממדים אחרים של הכלכלה. היא משקפת את דימויה של ישראל כמדינה בטוחה ואטרקטיבית, למרות כל מה שאומרים; אבל בעיקר הנתון המהפכני הזה משקף את שחרור האזרח הישראלי מ"המצור". הישראלים יחסית השתחררו מתחושת הבידוד וההסגר. הם נוסעים חופשי כי זה קל ונגיש.

על שאר הישגיו המדיניים של נתניהו לא צריך לחזור. לבוא עכשיו ולחסל אותו באמצעות הגשת כתב אישום מפוקפק זה חוסר שיקול דעת מצד מי שבידיו עודף כוח שיפוטי שלטוני.

מי פה הסייען?

חזרה לכותרות ימי אוסלו מגלה כי ההסתה לא היתה דווקא מימין, וכי נתניהו היה חותם היום על מסריו של רבין אז

הקושי הבלתי עביר לכאורה בנושא הקואליציוני מקורו אך ורק בטאבו שהצליחו ליצור סביב נתניהו. היתה הסתה בחוגים מסוימים של הימין הקיצוני. היו טקסי מיתה ביזריים והיו התפרעויות, אבל אף אחד מאותן קבוצות לא חלם לבצע את מה שיגאל עמיר עשה. לא ההסתה הרגה את ראש הממשלה רבין. מה שהביא לרצח, לא נחקר מספיק.

בקרב מה שניתן לכנות הזרם המרכזי בימין, וקצת ימינה ממנו, הדוברים הקיצונים ביותר היו אריק שרון וגנדי. גם הסופר המנוח משה שמיר התבטא בצורה דוחה כלפי רבין. שרון אמר: "פרס ורבין הם אנשים שבכל מדינה אחרת היו מעמידים אותם לדין בבית משפט".

אין קשר בין תפיסת השמאל היום לבין תפיסת רבין // צילום: אי.פי

נתניהו, לעומת כל מעגלי הימין, גם החסודים וגם המתסיסים, היה תמיד ענייני, גם אם חריף, והדברים מתועדים. מי כמו נתניהו היה מודע לנושא הזה. פעם אחת הוא חרג מהנורמה, כאשר הופיע במקום פיגוע ההתאבדות בקו 5 בדיזנגוף בתל אביב (אוקטובר 94'), ואמר: "ראש הממשלה בחר להעדיף את ערפאת ואת רווחת תושבי עזה על חשבון רווחתם של תושבי מדינת ישראל".

דברים כאלה מוטחים כמעשה שגרה בנתניהו עצמו בימינו אלה. מחבר הביוגרפיה על יצחק רבין, איתמר רבינוביץ', קובע כי בגלל התגובה השלילית להופעתו בדיזנגוף, נתניהו נרתע וחדל להופיע במקומות פיגוע.

בשמאל היו ערים לכך שלא יצליחו לתפוס את נתניהו במילה, ולכן המציאו את הפטנט של היעדר עשייה, לפי טעמם: הוא לא הסתלק מהמרפסת ההיא. הוא לא עשה די לרסן מתפרעים שהגיעו למגע פיזי עם שרים ומכוניותיהם. כאילו הוא מפעיל את משטרת ישראל.

אבל מול כל אלה, היו ההתבטאויות של השמאל ושל רבין עצמו קיצוניות ומלהיטות יצרים. חומרת הדברים נובעת מהיותם חלק ממדיניות מחושבת. בידיעה של כותרת ראשית ב"הארץ" דיווח גדעון אלון, היום כתב "ישראל היום", כי ראש הממשלה רבין האשים: "ארגוני הטרור מצליחים משום שהליכוד הפך לסייען של הג'יהאד האסלאמי וחמאס".

באותה ידיעה צוטט: "כל פיגוע רצחני הופך את הליכוד לגורם המתריע - נגד מי? נגד הרצחנים? או נגד מדיניות הממשלה. מדיניות כזאת תביא אך ורק להמשך הטרור והסלמתו" (26 במארס 1995). עוד נמסר: "בהתייעצויות פנימיות שהתקיימו באחרונה בצמרת העבודה הוחלט להגביר את ההתקפות על הימין ובמיוחד על הליכוד והעומד בראשו". המדיניות הזאת התקבלה על ידי רבין בהתייעצות עם יועצים שונים, שחלקם עדיין מוכרים בציבור. "הוחלט להקצין את ההתבטאויות... ולהציג את נתניהו ב'מערומיו'" - למה זה מרמז? אין פרשנות.

ההתקפות על נתניהו והליכוד היו מתוכננות ומחושבות; "הן אינן פליטות פה". רבין מִחזר את התקפותיו גם בראיון לטלוויזיה הישראלית וגם בכינוס מרכז העבודה. שר אחד הביע חשש שההקצנה נגד הליכוד עלולה לדרדר את המערכת הפוליטית לאלימות מילולית.

באותה תקופה, כשנה ויותר לפני מועד הבחירות, היה מצבם של רבין והעבודה בכי רע מול נתניהו והליכוד. במענה להחרפה ההדדית בתעמולה, ההצעה של נתניהו היתה להקים ממשלת אחדות שאותה רבין דחה. הגישה שלו, שאותה אפשר להעריך, היתה "לשים קפל"ד על הראש ושכפ"ץ ולהמשיך להתקדם". כך התבטא.

בנאומו החשוב בכנסת, כחודש לפני שנרצח, הוא שרטט את חזונו לגבי גבולותיה של ישראל, ירושלים רבתי, הבקעה ומהותה של "הישות הפלשתינית". נתניהו היה חותם על המסרים שרבין השמיע, ואין שום קשר בין תפיסת השמאל היום לבין תפיסתו של רבין. באותו נאום חשף ראש הממשלה המנוח גם את הטעות התפיסתית שלו: "הפלשתינים לא היו בעבר ואינם מהווים בהווה איום קיומי על מדינת ישראל".

אבל באותה שנת 95' היתה בעיקר הצטלבות טרגית של שני מהלכים: התערערות מצב הביטחון התחברה למסע ההתנגדות לנסיגה מרמת הגולן. ההתנגדות לנסיגה מהגולן רתמה ציבורים גדולים לאופוזיציה לממשלת רבין, גם כאשר לא היתה להם כל הזדהות עם מתיישבי יש"ע ובוודאי לא עם החבורות הסהרוריות, שעל חלקן ניצח לא אחר מאשר סוכן השב"כ אבישי רביב.

מהו הקשר המשולש?

חקירת ההסתה על ידי ועדת שמגר מזכירה עד כמה מוזרה היתה ועדת החקירה הזו

הדבר היותר תמוה הוא, שאם ההסתה היתה כל כך קיצונית ומכריעה בפרשת רצח רבין, למה היא לא היתה חלק חשוב בחקירתה של ועדת שמגר? רה"מ דאז פרס ובעיקר היועץ המשפטי מיכאל בן יאיר התנגדו לכך שהוועדה תחקור תחומים שמעבר לבדיקת סדרי האבטחה בעצרת שלאחריה אירעה ההתנקשות.

מאחר שבן יאיר היה מקורב לרבין, ההימנעות מחקירה יסודית של "ההסתה" ושל קבוצות הימין הקיצוני היתה מוזרה. התשובה היא, שאם הנושא היה עומד על סדר היום של ועדת שמגר, אי אפשר היה להתעלם מהקשר האינטנסיבי של אבישי רביב לשב"כ, ובין רביב ליגאל עמיר. כל זאת בגיבוי גורמים משפטיים.

מביני דבר גורסים שעד היום הקשר המשולש הזה נשאר בחלקו הגדול לוט בערפל. בן יאיר נכח בעצמו או באמצעות נציג בדיוני ועדת שמגר. היתה הקפדה שהוועדה לא תגלוש לסוגיות הסתה והמרדה ואכיפת החוק.

בהשוואה לוועדת וורן, שחקרה את רצח קנדי, ועדת שמגר היתה מוגבלת, תחת שליטה, אולי מפוחדת ולא עצמאית וחופשית בחקירותיה. היא קיבלה דו"חות מהשב"כ לפי ראות הארגון. לא היתה לה נגישות למסמכים פנימיים. אברהם רותם, ראש היחידה לאבטחת אישים בעברו, ציין בספרו "האמת, חבר", כי ארכיון היחידה "כמעט שנבזז". "כמעט לא נשאר דבר", העיד בעל תפקיד שהופיע בפני הוועדה.

לא פלא שגם הנשיא המנוח שמגר זרע ספק בדו"ח שהפיק. בראיון ל"מעריב", שלוש שנים לאחר הרצח, הוא אמר כי יש שתי אפשרויות לגבי שאלת מי צעק "סרק סרק". או שזה יגאל עמיר, הרוצח עצמו, כדי לגרום לכך שלא יהרגו אותו; או שמישהו אחר צעק - שפירושו שהכל משחק מכור.

העיקר פה הוא מה שדמות נשואה כמו מאיר שמגר משדרת: תחושה שלא ניתן לו לרדת לחקר האמת. ארל וורן, כשעמד בראש הוועדה לחקר רצח קנדי, היה נשיא בית המשפט העליון האמריקני.

כדי להבין את גודל המחדל הלא־פתור צריך לשים לב לעדות של יגאל עמיר עצמו, שניתנה לתחקירני ועדת שמגר. חלק מהעדות פורסם לפני שנים אחדות על ידי יאיר שלג ב"מקור ראשון". "אחרי הכדור הראשון שיריתי עצרתי שנייה, לראות מה קורה", סיפר עמיר, "לראות את התגובה שלו, של הגוף... הוא המשיך לעמוד באותה צורה. ואז קפצו עלי מהצדדים, ואז יריתי עוד שני כדורים... את שני הכדורים האחרונים יריתי בלי לראות את הגב שלו". מה זה?

"קשה להבין מדוע אחרי הירייה הראשונה לא פגעו המאבטחים בעמיר ולא השליכו את רבין עצמו לקרקע כשהם מכסים עליו בגופם", כתב איתמר רבינוביץ'. "אמצעי האבטחה האלמנטריים ביותר".

אם הפלשתינים הם לא איום קיומי כמו שהמצרים לא מסוגלים לצלוח את התעלה, אז אין פלא שגם צעיר שחרחר מהרצליה, סטודנט מבר־אילן, כפי שתיאר אותו כרמי גילון כמה חודשים לפני הרצח, הוא לא מקצוען שימנע מכוחותינו "לשלוף ראשונים".

בתוך הוואקום

אם השופט מסארווה קבע כי נפל פגם בחיפוש בטלפונים, מדוע בכל זאת אישר אותו?

כל הפראות של הפרקליטות והמשטרה מקורה בכניעת השופטים. הפוליטיקאים משאירים חלל ריק שאליו נשאבים בתי המשפט; השוטרים נכנסים לחלל הריק שמשאירים השופטים.

בסופו של דבר פרשת "אוריך־גייט" מתבצעת באישור ובסמכות של שופט. זהו עלאא מסארווה, שאישר באישון לילה לערוך את החיפוש בטלפונים הניידים של ארבעת האנשים מצוות ראש הממשלה.

שופט השלום בתל אביב מסארווה כתב, למעשה, כי המשטרה היא זאת שפעלה בניגוד לחוק ("נפל פגם"). ובכל זאת אישר. "ראשית, חיפוש ותפיסה של מכשירי הטלפון בלי שקדמה לכך בקשה לבית המשפט להוצאת צו שיפוטי הוא פגם משמעותי", כתב השופט. "הדברים נכונים ביתר שאת כאשר מדובר בעבירה מיום 29.08.19, שלגביה הוגשה תלונה ביום 04.09.19 שעה שהחשודים נחקרו בסוף אוקטובר 2019, וחלף זמן בין המועד בו עלה שמם של החשודים לבין מועד חקירתם. בזמן זה ניתן היה לפנות לבית המשפט בבקשה להוצאת צו שיפוטי.

"הדרישה מאחד החשודים שהתייצב לחקירתו בלי מכשיר הטלפון הנייד לחזור על עקבותיו ועוד בליווי שוטר רק כדי לחזור לחקירה עם המכשיר, מעצימה את הפגם..."

בימים של חשיפת תמלילים, ראויה לציון רגישותו של היועמ"ש מנדלבליט למילים והקשרים של ציטוטים, כאשר הוא עצמו מצוטט. לפני שבוע הזכרתי התבטאות שלו מסוף אוקטובר 2017 שבה אמר כי לא ייתכן ש ת פ ק י ד ראש הממשלה ישמש עיר מקלט לעבריינים. אני השתמשתי בביטוי "לשכת ראש הממשלה". דובר משרד המשפטים נזעק. תחילה טען כי "אנחנו לא מכירים התבטאות כזאת". אחר כך הפניתי אותו לתאריך ומקום, ותגובתו היא ש"הדברים נאמרו לפני למעלה משנתיים בהקשר של הצעה לאסור על חקירות בעניין רה"מ במהלך כהונתו, והדברים לא קשורים בשום צורה ואופן לחשדות כלפי עוזרי רה"מ, בקשר להטרדת עד המדינה שלמה פילבר".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו