חשיפת ההתכתבויות של ניר חפץ בסוגיות תקשורת הדהימה חלק גדול מעולם העיתונות והעמידה את השמאל על הרגליים. יש פה קבוצות שהתמכרו לריטואלים של תדהמה קולקטיבית; חבריהן כבר מתורגלים לתפוס מחסה מתחת למשקוף קצת אחרי שמונה בערב, בתום שידורי התמלילים וצילומי המסך. "עזבו 'החדשות'", הציע התסריטאי רשף שי השבוע, "נקרא לזה 'ההדלפות'".
צריך לרדת לשורשי התדהמה הזו, כי לכאורה, כל מה שמושלך עלינו בתחום יחסי נתניהו והתקשורת הוא לא יותר מהוכחות לתזות שרווחות כבר שנים. מישהו מהם באמת חיכה לרפליקה כמו "סנונית ראשונה של דחיפת אנשינו" כדי לסנוט בשמעון אלקבץ ולסבור שהוא נשלח כדי לבצע השתלטות עוינת על הבית של החיילים?
ברור שלא. אף אחד לא חסין מהצורך לקבל אישושים לתפיסות מוקדמות, בטח שלא אנשים דעתנים הפועלים במסגרת של שליחות להצלת הדמוקרטיה וחופש העיתונות. סימון הרעים והטובים, המקצוענים והשופרות, שומרי הסף והפולשים - כבר נעשה; המפה הקוגניטיבית מאורגנת. הטפטוף היומי של האינפורמציה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עוזר למחות ספקות ולחזק את האמונה.
זה פועל, אגב, לשני הכיוונים, ומכאן גם מגיעה התמיהה לגבי תדהמת הערב אצל שוחרי התקשורת החופשית. הם, יותר מכולם, צריכים להבין עד כמה כל מה שמדהים ומרגש אותם, מתקבל באדישות, אם לא בסימפתיה, בצד השני. זה בלט לפני זמן מה, כשפורסמו הקלטות שבהן נשמע נתניהו גוער באיוב קרא, ושמהן עלה שרה"מ "התערב" לטובת ערוץ 20. מה שנתפס על ידיה כ"התערבות פסולה", נראה בעיני אחרים כהסתערות מרשימה. "תראו איך הוא נלחם בשביל הימין", קראו ברשתות החברתיות, "איך הוא נאבק בשביל הערוץ הזה".
כך גם נקראים המסרונים של חפץ שנחשפו אתמול. לא משנה כמה עוד יופצו מהם, ברור שאלה חומרי הגלם של מהפך בקנה מידה היסטורי. "ברוכים הבאים למפעל הנקניקיות", גייס בשבוע שעבר אבישי עברי במדור הדעות ב"ישראל היום" את ביסמרק כדי להסביר בדיוק את זה, "יש דברים שלא מומלץ לדעת איך מכינים". אבל מישהו צריך להכניס את הידיים לבלילה העכורה ולהכין את זה. ובשביל כל כך הרבה אנשים, כל תמליל, כל מסרון, כל בדל הוכחה ל"בחישה" של נתניהו וסביבתו, הם דוגמה נוספת לנחישות שבה נוהל המאבק הגדול לאמנציפציה התקשורתית של הימין.
קראנו לזה בעבר כבר מלחמת נרטיבים, והיא אכן כזאת. ובנרטיב של הימין, נתניהו הוא המשחרר הגדול. "לדחוף את האנשים שלנו" - זה בדיוק מה שהוא נשלח לעשות; "להטות סיקור" - זה בדיוק מה שפיללו. והעניין הוא שככל שזה מצריך "שיטות מלוכלכות", כך רק מתחזקת האמונה שהמערכת אמנם היתה מסואבת, אטומה, כוחנית, ובעיקר "לא משלנו" מלכתחילה. בשביל לשבור את הקירות המבוצרים שלה, היה צריך נבוט. אז נתניהו הוא־הוא האבו־נבוט של הימין. ההוכחה: גם מול מוזס, הענק מטיל האימה, הוא לא מצמץ. שמענו בהקלטות.
תדהמת דרשני המוסר בתקשורת מפתיעה גם בהונאה העצמית שהיא משקפת. זה שנים מופעל כאן מנגנון הכחשה לנטייה שמאלה של מוקדי העוצמה במדיה ובעיתונות, לדומיננטיות האידיאולוגית של השמאל במערכות מעצבות־התודעה. זה מצחיק איך שדוברי ההגמוניה אומנו יפה להכחיש את קיומה. בכל פעם מחדש נזרקת לחלל רשימה של "ימנים" בתפקידי מפתח בהגשה, בכתיבה ובעריכה. הרשימה המתארכת הזו היא כשלעצמה הוכחה למהפכה שנתניהו הוא אחד ממקורות ההשראה והמוטיבציה שלה, אבל היא בעיקר ממחישה עד כמה השמות האלה מסומנים כ"ימנים", וסופגים על כך קיתונות של דה־לגיטימציה על בסיס יומיומי, בעוד כל היתר, שמספרם נאמד במאות, הם פשוט "מגישים", "כותבים" ו"עורכים". ומדהים עוד יותר להיווכח עד כמה שכבה חברתית משכילה מסרבת להאמין שדפוסים סוציולוגיים סטנדרטיים כל כך של קבוצות אליטה - כמו "לצרף אלינו את הדומים לנו" או "לשמר את ההון החברתי שלנו" - חלים גם עליה.
הנה החדשות: לא נתניהו "אובססיבי" לתקשורת, אלא הימין. אצל נתניהו זה הפך לאישי, כי הוא הביטוי המובהק והקשיח ביותר של מנהיג ימין שנהנה מתמיכה עממית נרחבת ולאורך זמן. וה"אובססיה" הזו - שכל מבוקשה הוא לתקן עיוות לא־פרופורציונלי במנגנון שמתווך את המציאות להמונים, ושבו הם תלויים לגיבוש השקפת עולם - לא התחילה אתמול.
זיהה את הבעיה כבר לפני 40 שנה. אליקים העצני // צילום: ליאור מזרחי
אליקים העצני הקים את "העם נגד תקשורת עוינת" כבר לפני כ־40 שנה. הביטוי הזה כיכב בסטיקרים על כלי רכב, כשצורת הביטוי הזו היתה פופולרית בשנות ה־90. ההיסטוריה היתה נכתבת אחרת אם בשנות אוסלו ובימי ההתנתקות היינו זוכים לתקשורת מעט יותר מאוזנת. לא רק שזה היה עוזר לשחרר קיטור (וזו פונקציה חשובה שאין לזלזל בה), אלא גם ניתן היה לנהל דיון מהותי על השאלות הגורליות. ברור שלמחנק האיום שממנו סבל הימין היתה השפעה אדירה לרעה על אופן ניהול המאבק נגד הסכמי אוסלו, אבל צריך לזכור שרפרטואר שלם של טיעונים - רציונליים, לגיטימיים, עובדתיים - הועלם באופן מניפולטיבי מבימת הדיון הציבורי. התקשורת לא רק נתנה רוח גבית לצד אחד והשתיקה צד אחר; היא העלימה תוכן קריטי, ומנעה מהציבור את האפשרות לקיים דיון משמעותי על עתידו ולהגיע על בסיסו להסכמה, לקונצנזוס, או לפחות לחתור לכך בהגינות.
אוהבים מאוד להתייחס לתלונות הימין על "הקיפוח התקשורתי" כהתקרבנות רגשנית, אבל מקופל מאחוריה אתוס דמוקרטי אלמנטרי עד כאב: אי אפשר לנהל דמוקרטיה בלי שיח פתוח וחופשי, שבו נשמעות טענות, וטענות נגד, וחוזר חלילה. זה לא היה קיים עד לפני כעשור; וזה הולך לכיוון הזה עכשיו. אין ספק שכבר לא ניתן יותר לנהל כאן דיון על שאלות מהותיות שמפלגות את החברה במעמד צד אחד. העידן האנטי־דמוקרטי הזה נגמר. ברוכים הבאים למשטר החדש.
את המהלך ההיסטורי הזה, שהתחיל לפני נתניהו, ויימשך גם אחריו, כבר אי אפשר למחוק. נתניהו היטה את הספינה הזו. זו הסיבה לכך שהמאבק כרגע מתנהל על אופן רישומו ההיסטורי: פסול או הכרחי; פלילי או הרואי. מה שקבוצה קפוצת שפתיים רואה כ"מאפיוזי", אחרים, הילידים, קוראים בשקיקה כעלילות גבורה.
אפשר להזהיר מפה ועד להודעה חדשה שנתניהו "מאיים על הדמוקרטיה". עם כל הכבוד, גם זירה תקשורתית מאוזנת ופלורליסטית היא חלק מהותי בדמוקרטיה.
אני לא רוצה לגלוש למליצה, אבל בנימין נתניהו כפה על עולם התקשורת דמוקרטיזציה מואצת, והמאבק שלה בו הוא ריאקציה נוטפת זיעה של נציגי המשטר הישן. אתם יכולים לפנטז על גירוש עם מטאטא של כל ה"שופרות" מהבית של החיילים, אבל סביר להניח שהם ייקחו איתם את הרייטינג, ואת נשמת אפו של הדיון הדמוקרטי.
זה לדעתי כבר קרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו