הישאם סולימאן // בן 41, שחקן ומרצה. תושב נצרת, נשוי לרחיק (פסיכודרמטיסטית ושחקנית), אב לשלושה. למד משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ב־1997. שיחק בסרטים ("בית לחם", "מינכן"), בסדרות ("כבודו", "פאודה") ובהצגות שונות בתיאטרון אל־מידאן. ב־2019 השתתף בריאליטי "האח הגדול VIP". כיום מנהל אנסמבל הפרינג' בנצרת, ומנהל אמנותי של "אקדמיית פרינג' נצרת" בשיתוף פעולה עם יורם לוינשטיין. מרצה בכל רחבי הארץ
מתי בפעם האחרונה עשית אודישן?
"אני עושה אודישנים כל הזמן. היום, עם השם שיש לי, מצפים ממני למשהו. אני חושש לפעמים שמזמינים אותי ומראש יודעים שאני לא מתאים, אבל רוצים להגיד שהזמינו אותי. מצד שני, מזמינים אותי לתפקידים משמעותיים. אנשים מצפים ממני להביא משהו, ואני מודה שקשה לי עם אודישן שלוקח חמש דקות. אני חושב שצריך יותר זמן כדי ללמוד את השחקן. אני אוהב אודישנים שיוצאים מהקופסה, שמחפשים דרך אחרת לבדוק. זאת הדרך שלי לעשות תפקיד קצת שונה. האודישן שלי ל'כבודו' היה מדהים ולא רגיל, בזכות הבמאי.
"תפקיד שכולל עירום לא אעשה, וגם לא תפקיד שכולל מין. לנשק גבר גם לא. לא אכפת לי אם הקווים האדומים שלי פוגעים בי. יש לי ילדים, הקמתי משפחה, ואשתי רגישה מאוד לדבר הזה. סיכמנו שאני לא עושה את זה, ואני לא רוצה להתחרט כשאהיה בן 60, שאראה משהו שעשיתי ואצטער עליו".
מתי בפעם האחרונה חשבת על קריירה בחו"ל?
"אחרי 'פאודה' התחלתי לחשוב איך לפרוץ לחו"ל בגדול, ויש לי סוכן שמתעסק בחו"ל. אני עושה פגישות, ואם יהיה צריך אסע לארה"ב, אבל הבסיס שלי פה. אני מרגיש שפה הגשמתי דברים. אז חו"ל זה חלק מהקריירה, אבל לא הכל. ואם כבר חו"ל, אז הטרנד היום הוא שחקן שגם יוצר. העולם הפך קטן, ואני בכיוון של להתפתח ולכתוב לעצמי את התפקיד".
מתי בפעם האחרונה אמרת "אני אוהב אותך"?
"אני כל הזמן אומר ליסמין, הבת הקטנה שלי. היא בת 7 והיא חייבת לשמוע את זה ממני מיליון פעם. גם לאשתי, רחיק, אני משתדל להגיד 'אני אוהב אותך'.
"הכרנו כשעבדנו יחד בתיאטרון הלאומי הפלשתיני בירושלים, ב־2002. שנינו שיחקנו בהצגה ואני חיזרתי אחריה. היא שיגעה אותי, חיזרו אחריה הרבה והיא לא התלהבה מאף אחד, אבל הרגשתי שאנחנו דומים מאוד. גם הבמאי קלט שיש בינינו משהו, והוא אמר שזה חיבור נכון כי אנחנו גם דומים וגם שונים באנרגיה האישית, אז אנחנו סוג של פלוס ומינוס. אנחנו משלימים אחד את השנייה. רציתי מישהי שיהיה לי איתה חיבור אנושי מאוד, שתתחבר לכאב שלי ולאישיות שלי, שהיא לא פשוטה.
"בסוף חיזרתי אחריה חצי שנה, עד שאמרתי לה 'זהו, אני פורש', ואז היא אמרה 'תן לי לחשוב'. בסוף היא הסכימה לקשר רציני. עם השנים היא התפתחה יותר בכיוון של פסיכודרמה. יש יתרון לחיים עם בת זוג שמכירה את התחום שלך. זה מעודד, מקל ומקצר דרך".
מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך?
"כל הזמן. אני משתדל לבקר אותה יותר מפעם בשבוע, ועם הילדים בכל הזדמנות. היא אומרת שהיא גאה בי, שהיא לא מאמינה שהצלחתי, כי היו לה פחדים. אף אחד מהאחים שלי לא בחר בדרך שלי, רק אני".
מתי בפעם האחרונה בכית?
"כשאבא שלי נפטר, לפני שנה וקצת. הייתי מודע לכך שצריך להיפרד ממנו ולא להחזיק רגשות בפנים, ולבכות מאוד עוזר. הייתי נדיב עם עצמי והוצאתי את כל מה שרציתי להוציא, בכיתי ארבעה ימים ברצף כמעט.
"בהלוויה שלו היה רגע שלא אשכח. היינו במסגד, בתפילה, והלכתי ליד הארון שלו בתפילת המת. ישבתי שם חצי שעה, וזה עשה לי טוב להוציא הכל.
"אני בן זקונים, ילד מספר 12 במשפחה, וסלחתי לאבא שלי מזמן. כמו כל ילד רציתי שהוא יהיה יותר בבית, ואני חושב שזה משהו אוניברסלי של שנות ה־70, כשאבות היו עובדים קשה. אבל טיפלתי בדבר הזה, וכשהתבגרתי הבנתי מה זה קשר בין אבא לבן, ודאגתי שיהיו לנו יחסים מדהימים. הוא היה חייט, והוא גילה לי שבכלל רצה להופיע בקרקס".
מתי בפעם האחרונה פחדת?
"לפני כחודשיים פרצו אלי הביתה, ולצערי הרב הייתי בצילומים בחו"ל. רחיק היתה לבד עם הילדים. היא לא יכלה לישון בבית בגלל הטראומה. היו לי תחושות שבחיים לא חוויתי. כל הזמן דיברתי איתה בטלפון, והרגשתי פחד וחרדה, תחושות שאתה חי איתן אבל לא חושב עליהן, עד שאתה נזכר במה שקרה.
"גם כשהייתי ב'האח הגדול' פחדתי. היו לי מין התקפי חרדה. חשבתי על מה הולך בחוץ, עם הילדים והמשפחה. בחיים לא הרגשתי ככה, שהלב שלי פועם מיליון פעימות בדקה, ואני לא מצליח לישון. אבל היה אפשר לשתף ולדבר עם החברים בבית, ועברתי את זה".
מתי בפעם האחרונה הרגשת שהצלחת בגדול?
"עם 'פאודה'. זה חלום של כל שחקן, ו'אבו אחמד' היה תפקיד של פעם בחיים. אני הצלחתי שם בגדול, כי הצלחתי לזהות את הפוטנציאל של הדמות. לא ידעתי שזה יהיה גדול, אבל הרגשתי שיש הזדמנות בתפקיד, שאני חייב לעשות משהו שונה מכל מה שעשיתי בחיים שלי. אני זוכר שרחיק אמרה לי שנעלמתי. הייתי בבית אבל לא הייתי שם, כי כל הזמן הכנתי את עצמי לדמות. הייתי פצצה מתקתקת".
מתי בפעם האחרונה התחרטת על משהו?
"יש לי חרטה אחת, שאני חולק עם אשתי, אם היה כדאי לחשוב על קניית בית במרכז. קנינו בית בנצרת ועשינו ממנו בית חלומות, ולפעמים אני תוהה אם היינו צריכים לעשות את הפרויקט הזה במרכז, ביפו למשל.
"יש לי גם חרטה מקצועית. לאחרונה אני חושב על כך שהפסקתי לעשות תיאטרון, ואני מאמין שהגיע הזמן לחזור לזה. משום מה החלטתי לשים את הכוח במקום אחר, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל גם תיאטרון חשוב לעשות כל הזמן".
מתי בפעם האחרונה התפללת?
"כמעט בכל יום. אני מוסלמי מאמין, אוהב תפילות, ואני חושב שזה משהו שהוא מחזק, רוחני, מחדד ומאזן. מזכיר לי שאנחנו מאוד קטנים בעולם. לא חייבים ללכת למסגד בשביל זה".
מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?
"ב־2015 למדתי בימוי וצילום ב'מנשר', והשנה לקחתי חלק בפרויקט משותף של מקאן ותיאטרון גשר, ולמדתי שם תסריטאות. בתיאטרון שבו אני
עובד ומביים, אני לומד על קומדיה דל ארטה באופן עצמאי. אני אוהב ללמוד, להרחיב אופקים.
"למדתי משחק אצל יורם לוינשטיין והלימודים היו חוויה עוצמתית. לסיים שלוש שנים של לימודי משחק זה כבר הישג. אם שורדים שם, זה מדהים. זה מאוד לא פשוט. מבחינה אנושית ומקצועית, אתה הופך להיות גלדיאטור. שמרתי על עצמי, שבית הספר לא יהפוך אותי למכונת־שחקן. חיפשתי איך ללמוד על עצמי גם בתור יוצר.
"הייתי בחור צעיר, בן 18, שעבר לתל אביב והלך נגד כולם רק כי הוא האמין בעצמו, ושמרתי על הילד שבי. המעבר לתל אביב היה מפחיד. אין לאנשים זמן להתעסק בך או בשאלה מאיפה באת, זו תל אביב וזו עברית, ולפגוש את התרבות שלכם היה משהו טראומטי. לא הבנתי את הקודים, זה היה כמו לנסוע לארץ אחרת. אנחנו חיים באותה מדינה, אבל זה כמו שתי מדינות. שתי החברות, היהודית והערבית, צריכות להכין אותנו, כדי שנבין אחד את השני".
מתי בפעם האחרונה אכלת ארוחה משפחתית?
"ביום שישי האחרון. אני ואשתי מנהלים את המטבח יחד. אני אוהב בעיקר אוכל פלשתיני, מרקים, מג'דרה, מנזלי, מקלובה. עשיתי גם קורס טבחות לפני שנתיים, ואהבתי את זה מאוד.
"גם בחברה הערבית הגברים נכנסו למטבח. פעם זו היתה פחיתות כבוד, היום כבר לא. אנשים התחילו להבין ששניים עובדים מחוץ לבית וצריך לחיות חיים משותפים. אשתי אומרת שגם כאבות השתנינו, שהאבא מקבל על עצמו היום יותר אחריות".
מתי בפעם האחרונה גלשת ברשתות חברתיות?
"אני כל הזמן בתוך הדבר הזה. אני קורא טוקבקים, ואני חושב שזה יכול להיות מסוכן מאוד כי זה לא משקף, ואנשים שהם קצת מתוסבכים בונים השקפת עולם או עמדה בגלל טוקבקים.
"יש פה תרבות של אלימות. אנשים יכולים להיות אלימים בטוקבקים, ולא פשוט לקרוא תגובה של מישהו שמקלל, מאיים ומאחל דברים רעים. צריך לחשוב לפני שכותבים דברים שיכולים לפגוע בבן אדם. זה יכול להיגמר רע מאוד, והיו מקרים ממש קיצוניים בארץ".
מתי בפעם האחרונה רצית לעשות משהו מלבד משחק?
"לא היה משהו כזה. לא היו לי רגעי שבירה אף פעם, אולי רק בנושא הניהול. אני מנהל תיאטרון (אנסמבל הפרינג' בנצרת), ולפעמים אני חושב לקחת פסק זמן, כי זה תובעני. אבל את המשחק אף פעם לא חשבתי לעזוב".
מתי בפעם האחרונה היית קרוב למוות?
"באירועי אוקטובר 2000 (גל של מהומות והפגנות אלימות של ערביי ישראל, שפרצו ב־1 באוקטובר 2000; ש"ז). במקרה עמדתי ממש קרוב למפגין, שנורה ונפל ומת לידי. לא כיוונו עליו, ואנחנו לא יודעים מי ירה בו. כל מה שקרה שם היה הזוי. לא מזמן אהוד ברק התנצל על זה, ובעיניי זה טוב וחשוב שהוא התנצל. אני לא זוכר מה הרגשתי וחשבתי, אבל זה נחרת בזיכרון שלי לכל החיים".
מתי בפעם האחרונה התמכרת למשהו?
"חזרתי עכשיו לעשן, אחרי הפסקה של 15 שנים. הילדים, בעיקר עבדאללה, הבן האמצעי שלי, אומרים לי 'אתה עשית לנו הרצאות נגד עישון, ואתה מעשן?'. אני אומר את האמת, חזרתי לעשן כי הייתי בתקופה שבה לא שלטתי בזה. אני לא מרגיש טוב עם זה, אני רוצה להפסיק. הפסקתי בעבר בעקבות כתבה שקראתי על כמה כסף חוסכים כשמפסיקים לעשן. באותה תקופה בקושי שרדתי כלכלית, אז החלטתי לקצץ גם בזה".
מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?
"הבילויים שלי הם לא עם חברים, אלא עם המשפחה. בעיד אל־אדחא, באוגוסט, נסענו כל המשפחה לסיני, לדהב. אני אוהב מאוד ים, ואני צולל, יש לי שני כוכבי צלילה. הילדים שלי גם אוהבים לצלול, והבן הבכור שלי, בן 13, עוד מעט יוכל לקבל רישיון צלילה. יש לי רישיון להשטת ספינה, ואני גם רוכב על סוסים".
מתי בפעם האחרונה רצית להיות מישהו אחר?
"ממש היום. אבא של אשתי פנסיונר, ויש לו אדמה שהוא עובד בה. הוא חצי חקלאי כזה, וחשבתי לעצמי שזה יופי של דבר לחזור לשורשים, לחזור לאדמה, לטפל בה".
מתי בפעם האחרונה הגשמת חלום?
"זה קורה ממש עכשיו. חלמתי להקים בית ספר למשחק, והנה אנחנו מתחילים. הכל התחיל בשנת 2014, פניתי ליורם לוינשטיין ברעיון להקים שלוחה של בית הספר שלו בפריפריה. יורם הפך לשותף, ובתמיכת משרד התרבות ועיריית נצרת אנחנו פותחים עכשיו בנצרת שנת מכינה. ישתתפו בה 20 תלמידים, ואני המנהל האמנותי והתפעולי שלה.
"אני חושב שיש קושי למי שיש לו כישרון וגר בפריפריה. קושי אמיתי להגיע לתל אביב, אז שנת המכינה היא מאוד חשובה למי שרוצה להתנסות ולבדוק לפני שהוא קופץ למים העמוקים, לשמוע פידבק ולהתכונן ללימודי משחק ממושכים. המכינה מיועדת לחברה הערבית, והמורים יהיו ערבים ויהודים".
מתי בפעם הראשונה
מתי בפעם הראשונה עלית לבמה?
"כשהייתי ילד, בכיתה ה' או ו'. המורה גילתה שיש לי כישרון משחק וביקשה ממני לעשות הצגה לתלמידים. ברגע הזה הבנתי שנולדתי להיות שחקן, שזה המקום הטבעי שלי. אהבתי שמסתכלים עלי ואהבתי את מחיאות הכפיים.
"זו היתה הצגה שהתבססה על הסיפור 'החוב של האמא' - סיפור על אמא שמקריבה את הלב שלה למען הילד. אני שִכתבתי אותו למחזה. בסוף אותה שנה הופעתי בהצגה נוספת, עם עוד ילד, ושם גם רקדתי ושרתי, ואני זוכר את ההתלהבות ממני".
shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו