הגיע זמן התרת נדרים

שלטונו רב השנים שלבנימין נתניהוהעביר את המערכת הפוליטית כולה תהליך ארוך ומתמשך של נתניהוזציה. ויכוחים פוליטיים, קרבות ציביליזציה, ימין ושמאל, אידיאולוגיות עמוקות ופילוסופיות חיים שלמות שהיו מנת חלקו של הציבור הישראלי במשך עשורי קיומה של המדינה, נדחקו כולם הצידה והוחלפו בשאלה אחת ויחידה: כן נתניהו, או לא נתניהו.

עשרות ומאות סמינריונים, עבודות תזה ודוקטורטים נכתבו מתוך כוונה לנתח את הרבגוניות של הציבור הישראלי, על שבטיו ודעותיו, מחוללי המתח שבין הדת והמסורת מול הקדמה והמדע, שמרנות מול ליברליות, זהות יהודית מול ישראלית וכן הלאה, אבל נדמה שבשנים האחרונות דבר מזה כבר לא רלוונטי. הקו המפריד בין הקבוצות עובר, בגדול, היכן שעובר נתניהו. הסקאלה נעה בין תומך פסיבי למעריץ שרוף מצד אחד, ובצד השני מתחושת סלידה לתחושת תיעוב. אולם הקטליזטור ואבן הבוחן הכמעט בודדה - זה נתניהו.

שתימערכות הבחירות הרצופות של 2019הרחיקו את שני המחנות אל הקצוות. אנשי המרכז, אלה המסתייגים מנתניהו אולם לא שונאים אותו, ואלה המחבבים אותו אבל לא מתאבקים בעפר רגליו, הלכו והתמעטו. זזו לצדדים. היו אלה מערכות בחירות מוטרפות שאילצו כמעט את כולם לקחת צד. להעמיק את הסלידה/אהבה לאיש, כל אחד לכיוון שלו.

הסיטואציה הפכה כה קיצונית עד שאיש מהצדדים כבר כמעט לא צריך הסבר או תירוץ לעמדה שבה הוא נמצא. התמיכה בנתניהו הפכה לתמיכה של כל מה שהאדם הימני, המסורתי, השמרני מאמין בו - אפילו במקרים שבהם ראש הממשלה בכלל לא מספק את הסחורה. מנגד, הרצון של הצד השני להפיל אותו מהשלטון, איבד גם הוא כבר מזמן את מנעד השיקולים הרציונליים והפך לתמיכה אוטומטית בכל מה שנתפס כמזיק לו, והתנגדות לכל מה שנראה כמועיל לו.

כך הפכו הפרשות הפליליות שבהן נחשד ראש הממשלה למרכז הכובד של מחנה מתנגדי נתניהו. למעשה אפילו יותר מכך - במהלך מערכת הבחירות האחרונה לא נשמעו כמעט שום סיבות אחרות מצד היריבים הפוליטיים לצורך להפיל את נתניהו מהשלטון, למעט החקירות ונגזרותיהן. בכחול לבן, במחנה הדמוקרטי ובמידה מסוימת גם במפלגת העבודה, שמו את כל הביצים בסל של היועץ המשפטי לממשלה וחבורתו, כאשר קרוב למאה אחוז מהטיעונים של ראשיהם נגד שלטון הליכוד עסק בנושאי שחיתות, חסינות, בית המשפט, מעמד מערכת אכיפת החוק וכו'.

אפשר להעריך שאם יקרה הלא ייאמן, ובעוד חודשיים יחליט היועמ"ש לעשות לנתניהו מה שעשה מני מזוז בשעתו לאריאל שרון, ויסגור את כל התיקים נגדו ללא האשמות, יישארו ראשי מפלגות האופוזיציה חסרי כל. הרי חודשים על גבי חודשים ביססו את רצונם לעלות לשלטון תחת נתניהו רק על סיבה אחת ויחידה.

התחממות בין נתניהו לבנט

לא תמיד זה היה כך. האופוזיציה הראשונה של נתניהו כשעלה לשלטון ב־2009 היתהציפי לבני. נימוקיה להחלפת נתניהו היו רבים ומגוונים, מעוטרים במעטה אידיאולוגי על תקווה מול חושך, שלום מול בידוד בינלאומי ועוד, שהסתירו קרבות אגו ומרירות נפש שהיו המניע העיקרי של יו"ר האופוזיציה.

ב־2013 התנגד לפיד לנתניהו (לפני שחבר אליו אחרי הבחירות) על רקע כניעתו לחרדים וחלוקת משאבי המדינה בצורה קלוקלת בעיניו. ב־2015 היה זה המחנה הציוני של הרצוג ולבני, שהחזירו לקדמת הבמה את המלחמות הישנות של ימין ושמאל. פה ושם עמותות שונות, בסיוע אגרסיבי של כלי תקשורת, הרימו נושאים אחרים על סדר היום כמו רווחה, כלכלה ונושאים אזרחיים.

העובדה שנקודת המשען במחלוקת הציבורית היא נתניהו, וכעת ההתנגדות היחידה לנתניהו היא סביב החקירות והחשדות, הפכו למעשה את הפרשות הפליליות לקטליזטור החדש. האירוע שסביבו כולם נעים, שמחלק את העולם בין אלה הסבורים שנתניהו מושחת עד העצם ועד למורד הסקאלה - שם נמצאים אלה המאמינים שלא היה כלום כי אין כלום.

אם בכחול לבן ובמפלגות השמאל שואלים זה את זה, בשיחות סגורות ופתוחות, מהתומכים והפעילים ועד לחברי הכנסת והיועצים האסטרטגיים, כיצד ייתכן לעזאזל, ש־55 ח"כים לא מוכנים לעזוב את נתניהו, וגם בליכוד אין אפילו רמז ולו הקטן ביותר לתחילתו של פוטש, הרי התשובה נמצאת אצלם. מי שחילק את העם לשניים וקבע שהתנגדות לנתניהו תכליתה להאמין שהוא עבריין, גרם לצד השני לנהוג בדיוק להפך. להיצמד אליו ולשמור עליו.

55 הח"כים ממפלגות הימין והחרדים מחויבים לאלקטורט שלהם המצפה זאת מהם. אופוזיציה היא אמנם מחיר יקר מבחינתם, אבל בחירות נוספות, למשל, מעט פחות. נתניהו מחבק אותם שלא יברחו לו לממשלת בני גנץ בלעדיו, והם אותו שלא יחתום על אחדות בלעדיהם. החיבוק הזה עשוי לקחת את כל הצדדים לתהום, אולם גם שם ימשיכו זרועותיהם ללפות זה את זה בחוזקה. עד שבסוף תהיה כאן ממשלה. או עוד בחירות.

בשל הפוטנציאל שיש להליך המשפטי להביא לסיום כהונתו של נתניהו, הפך אירוע השימוע השבוע למרכז ההתרחשות הפוליטית, יותר מפגישות המו"מ שהתבטלו, והרבה־הרבה יותר מטקס השבעת הכנסת - אירוע המתאפיין בדרך כלל בחגיגיות משובבת נפש.

תוכנית העבודה של כחול לבן, שתוצאות השימוע - קרי הגשת כתב האישום נגד נתניהו - יתרחשו לפני סיום המו"מ הקואליציוני, לא יצאה אל הפועל. נתניהו קרוב להחזיר את המנדט ולקצר את לוח הזמנים. החלטת היועמ"ש צפויה להתקבל באמצע חודש דצמבר, רגע לפני עזיבתו של פרקליט המדינה שי ניצן. במידה שיצליחו פרקליטי נתניהו להביא לתהליך השלמת חקירה, יוכל ראש הממשלה להיות רגוע ולהחזיק את המנדט אצלו תקופה ארוכה יותר. השלמת חקירה פירושה דחייה של כמה חודשים טובים. שי ניצן כבר יהיה עמוק באזרחות כשתתקבל ההחלטה הסופית בתיקים.

קביעת הפגישה עם נתניהו היתה קולו של גנץ, ביטולה ידי לפיד // צילום: אורן בן חקון

אולם אם לא תהיה דחייה, יחזיר נתניהו את המנדט, שיעבור לגנץ, כך שסיום התקופה השלישית להרכבת ממשלה, 21 הימים שבהם יכול כל ח"כ להתמנות לתפקיד אם ישיג 61 חתימות של חברי כנסת הממנים אותו לראש הממשלה, יסתיימו כבר בחודש נובמבר.

במילים אחרות: כתב האישום, אם יוגש, יתפוס את נתניהו או כראש ממשלה, אם הצליח להרכיב ממשלת רוטציה עם גנץ או כל פתרון אחר, או כראש ממשלת מעבר בתקופת בחירות נוספת. במילים אחרות יותר: ראש הממשלה ינהל משפט, אם וכאשר, בעודו מכהן בתפקידו. זה מצב חסר תקדים, הזוי, אולם חוקי לגמרי.

מצבו המתנדנד של נתניהו הביא אתנפתלי בנטלצומת שבו היה עליו להכריע כיצד ינהג. היריבות האישית ביניהם ידועה לכל. בנט היה יכול לנצל את מצבו הפוליטי של נתניהו ולהתחיל את קמפיין הבחירות הבאות על גבו כבר מעכשיו. אבל בחירתו היתה אחרת.

בנט הפך לאחד המנועים הראשיים במאמץ לכונן ממשלת אחדות. הוא ונתניהו מתואמים, עם פגישות אישיות ושיחות טלפון תכופות. בנט מנהל מגעים עם גורמים בכחול לבן לנסות לדחוף את אופציית האחדות למרות המכשולים. בסביבתו של בנט מכנים את התקופה הנוכחית "הסולחה", בינו לבין ראש הממשלה. לפי שעה, היא נוגעת למצב הספציפי שאליו נקלע גוש הימין. בנט לא ביקש מנתניהו לחזור לשולחן הממשלה ונתניהו לא הציע זאת. אך אם היחסים ימשיכו להתחמם, אפשרי שגם נושא זה יעלה בין השניים בקרוב.

הטרול הפוליטי מכה שנית

במהלך ישיבת ראשי מפלגות המחנה הלאומי השבוע הציעו נציגי הליכוד לחתום על כך שלא יצטרפו לשום מהלך החתמות של חברי כנסת, במידה שאחד הח"כים שהוא לא נתניהו, ינסה לגבש סביבו קואליציה של 61. זאת אחרי שכבר חתמו על כך שבמידה שהמנדט יעבור לגנץ, אף אחד לא נכנס איתו למו"מ. ראשי המפלגות סירבו - בטענה שחתימה כעת על התקופה השלישית של המו"מ תהפוך ברגע אחד את המאמצים הנוכחיים להרכיב ממשלה לעקרים ומיותרים.

אולם באותו מעמד קיבלו הצדדים החלטה משמעותית אולי יותר מאותה חתימה: שאת המו"מ מול כחול לבן, בזמן שיעבור המנדט לגנץ, ינהלו יריב לוין וזאב אלקין בשם כל אחד ממרכיבי הגוש. כלומר, אם גנץ ירצה לשבת עם אריה דרעי ולבחון את האפשרות שש"ס תיכנס לממשלה, על פי הסיכום אמור דרעי להפנות את גנץ ללוין ואלקין שיישב איתם. האם ההתחייבות הזאת תחזיק מעמד? קשה לדעת. אבל ההבטחה ניתנה.

גם בכחול לבן לא שקט. המלחמות הפנימיות שהתגלו ערב הבחירות לא רק שלא שקטו בינתיים, אלא כנראה רק החריפו. בערב ראש השנה הרים נתניהו טלפון לבני גנץ וביקש ממנו להיפגש. פגישה אישית לא מחייבת, לראות אם אפשר בכלל להתקדם. גנץ הסכים והפגישה נקבעה. במוצאי ראש השנה כבר בוטלה. יהיו ההסברים מוצדקים ככל שיהיו, דבר אחד ברור: גנץ הוא אמנם יו"ר המפלגה, אבל ממש לא מי שנותן את הטון בה. קביעת הפגישה היתה קולו של גנץ, ביטולה ידי לפיד.

ביום רביעי הודיע אביגדור ליברמן שאם הצדדים לא יגיעו לפתרון שיוביל לממשלת אחדות, ייכנס הוא לתמונה. הטרול הפוליטי מכה שנית. הרי חוץ מלהיכנס לממשלת ימין־חרדים, אין לליברמן כל תועלת במגעים לאחדות. כל עוד כחול לבן לא מעוניינים - לא הוא זה שיכול להציל את המצב. אם כבר, ליברמן רק מפריע. התבטאויותיו החריפות נגד הסיעות החרדיות, רק מקשות על ראשי כחול לבן לקבל החלטה לשבת בממשלת רוטציה שאותה מציע נתניהו על פי מתווה הנשיא. ממשלה שבה יישבו גם הסיעות החרדיות בכל מצב.

באותו היום נערך היום הראשון לשימוע בתיקי נתניהו. הפרשה שעמדה במרכז הדיון היתה פרשה 4000 בזק־וואלה, שבה נחשד נתניהו שהעניק לבעלי בזק שאול אלוביץ' הטבות רגולטוריות בשווי של כמיליארד שקלים במסגרת עסקת שוחד - שבה העניק כביכול אלוביץ' בתמורה סיקור אוהד לנתניהו באתר וואלה.

אליבא דהמשטרה והפרקליטות על כך שמדובר בשוחד, הרי מדובר כנראה בעסקה הגרועה ביותר בהיסטוריית עסקאות השוחד בעולם. שלל הראיות שהופיעו בכתב החשדות ובשלל ההדלפות מצביעות על עליבות העסקה ועד כמה נתניהו יצא בה סוחר גרוע ופראייר.

מחומרי החקירה וההדלפות עולה כי ניר חפץ נאלץ כל היום וכל הלילה לטפל בידיעות שהועלו ב"וואלה": לדאוג לאופיין החיובי ולפעול להעיף כתבות שליליות ותמונות לא מחמיאות. החומר שהודלף הציג שורת מקרים שבהם נאלצו חפץ, שרה נתניהו ולעיתים אף רה"מ, לצאת מגדרם, לגעור ולנזוף בבעלי האתר ועורכיו על מנת שיקבלו את הסיקור הראוי מבחינתם.

נשאלת, אם כן, השאלה הפשוטה: על זה שילם נתניהו לאלוביץ' מיליארד(!) שקלים? האם עבור סכום כזה לא היה מצופה שאלוביץ' ידאג שאתר התקשורת שבבעלותו יעבוד עבור נתניהו אוטומטית ללא צורך בכעסים וגערות, מצד מי ששילם לו לכאורה מיליארד שקלים? הראיות כביכול מחזקות את טענת התביעה שלפיה בעלי ועורכי האתר שִעבדו את וואלה לצורכי משפחת נתניהו, אולם בפועל, מה לעשות, הן מוכיחות את ההפך.