הישראלים שעושים לאחרים שנה מתוקה מדבש

"מתעוררת כל בוקר עם תחושת שליחות"

סימי כהן | אם בית באולפנת "נווה שרה הרצוג" בבני ברק

סימי כהן (ביטון), בת 64, אם בית באולפנת "נווה שרה הרצוג" בבני ברק, שם לומדות כ־90 תלמידות. "בכל בוקר אני מתעוררת עם תחושת שליחות, חושבת איך אני יכולה לתרום ולקדם את התלמידות. אני שואפת לתת לכל אחת מהן הרגשה של בית, חום ואהבה. מדובר במסגרת פנימייה חינוכית, הבנות בוחרות להגיע לכאן וישנות כאן במשך השבוע. אני מרגישה כמו אמא שדואגת לכל הצרכים של הבנות במשך כל היום".

לסימי יש חמישה ילדים משלה, ובכלל, סגירת המעגל שלה היא מיוחדת במינה. היא נולדה בפז שבמרוקו ומייד לאחר מלחמת ששת הימים עלתה ארצה, ללא אמה שנפטרה. בשנת 1970, לפני 49 שנים, היא החלה ללמוד באולפנת "נווה שרה הרצוג" בבני ברק. כשסיימה את לימודיה המשיכה ללימודי הוראה, ו־7 שנים לאחר שסיימה אותם, קיבלה על עצמה את תפקיד אם הבית של המקום שבו גדלה ולמדה, וחזרה להתגורר שם עם משפחתה. "בתור בוגרת של המקום אני חשה את כל מה שהבנות צריכות - כמו חדר מושלם, טיפולי בריאות ורגישות לנושא החברתי, ויש לי רצון לתת להן את המקסימום - אפילו לדאוג להן לכריך, כדי שזה יעלה חיוך על פניהן". לאחרונה קיבלה סימי מהמינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך תעודת הצטיינות והערכה, במסגרת טקס הוקרה ייחודי לאימהות הבית המצטיינות של השנה.

"החיוך של גולו ממשיך להאיר"

סמ"ר אלמוג נחום | מתנדב בבתי חולים לזכר מפקדו שנהרג

סמ"ר אלמוג נחום, רס"פ בגדוד 12 בחטיבת גולני, הקים פרויקט מיוחד לזכר מפקד המחלקה שלו, סגן דוד גולובנציץ ז"ל, אשר נהרג לפני כשנתיים בתרגיל בחברון.

אלמוג מספר כי היה לו קשר מאוד קרוב למפקדו ז"ל, "גולו": "הוא היה המפקד שלי שמונה חודשים והערצתי אותו". אלמוג וחבריו למחלקה לא ידעו את מלוא היקף תרומתו לחברה של דוד - רק בהלוויה שלו נודע להם על פעילויות ההתנדבות הרבות שלו.

"בזמנו הפנוי בבית היה 'גולו' עוזר למשפחות נזקקות, עשה להן קניות ונתן מכספו האישי, ואת כל זה עשה בסתר", מספר נחום, שהחליט לקחת על עצמו פרויקט שימשיך את דרכו, וקרא לו "החיוך של גולו". בין השאר, כחלק מהפרויקט, אלמוג ומתנדבים נוספים מגיעים לבתי חולים ומחלקים חבילות וממתקים לילדים שמאושפזים במקום. "התחלתי את הפרויקט לבד, ואז מישהי פרסמה זאת מבלי שידעתי, ואנשים החלו להציע עזרה. בעקבות כך החלטתי לפתח את הפרויקט, והתחלתי לאסוף מתנדבים בארץ. כל אחד תורם בדרכו שלו - אחד מנגן, אחד שר, אחד נותן אוכל".

אלמוג החל לפרסם את הפרויקט בפייסבוק, ועד מהרה הפרויקט גדל והתרחב לכלל בתי החולים בארץ. אלמוג מנהל את ההתנדבויות תוך כדי שירותו בצה"ל, ונעזר במתנדבים מבחוץ. אלמוג מספר שהוא שולח למשפחה של "גולו" תמונות מההתנדבויות. לדבריו, "זה מרגש אותם. זו הסיבה שאני עושה את זה - כדי להרגיש את החיבור אליו. לי אישית חשוב שיראו שכן יש דברים טובים בעולם, ושאם פחות נתמקד במה שקשה לנו, ונחשוב על האחר - נוכל לבנות לנו עולם טוב יותר".

"סיפוק אדיר שבזכותי אדם מרגיש יותר שמח"

עדי בן גבריאל | מתנדבת עם ניצולי שואה

זו הרגשת סיפוק אדירה שבגללי אותו אדם הרגיש יותר שמח, שמישהו חושב עליו ומתעניין בו", כך אומרת עדי בן גבריאל (26), המתנדבת עם ניצולי שואה.

היא מספרת על הקשר שנוצר עם לריסה, ניצולת שואה מירושלים: "לריסה לא דוברת עברית, רק רוסית, והקשר בינינו הוא בעיקר באמצעות תנועות ידיים, תמונות ומכתבים מעברה. למרות שאנחנו לא מדברות, אני רואה כמה היא שמחה ומתרגשת רק מכך שאני יושבת לידה". החיבור בין השתיים נעשה במסגרת תוכנית !Impact של ארגון ידידי צה"ל בארה"ב ובפנמה (FIDF), כשעדי החלה להתנדב בעמותת "הקרן לרווחת נפגעי השואה".

מאז עדי חברה בקבוצות המסייעות לניצולי שואה ולקשישים, מחלקת להם שוברי מזון, הולכת איתם לרופא או מסייעת להם למלא טפסים.

"באחת הפעמים הבאתי לביתה של לריסה ניצול שואה דובר רוסית שגם אצלו אני מתנדבת", מספרת עדי, "רציתי שהוא יתרגם, ואולי גם ליצור ביניהם שידוך. השידוך אמנם לא צלח, אבל בפגישה הזו הכרתי את סיפור חייה. היא היתה מהנדסת שעבדה מגיל 15 במפעל לייצור טנקים. היא סיפרה כמה היה חשוב לה להגיע לישראל וכמה היא אוהבת את המדינה".

בן גבריאל מספרת כי "אני מאוד נקשרת אל הקשישים, יש ניצולים שאף אחד לא מבקר אותם. הם לא יוצאים מהבית ואין להם לאן ללכת. הם רק רוצים להרגיש שיש להם חבר, מישהו ששואל אותם לשלומם ושהם יכולים לשאול לשלומו. לי וללריסה יש קשר מאוד מיוחד, אני מגיעה אליה מדי יום שישי, ואף שחיברתי בינה לבין מתנדבות אחרות דוברות רוסית, אני ממשיכה להגיע. כשהיא רואה אותי היא קוראת לי 'מותק', זו אחת המילים הבודדות שהיא יודעת בעברית. בחגים האחרונים הבאתי לה בושם במתנה והיא התרגשה מאוד. גם בחגים האלה אני אגיע אליה עם מתנה".

על הסיבה שגרמה לה להתנדב היא מספרת כי "אבא שלי כתב ספרים בנושא השואה, ומגיל צעיר הרגשתי חיבור אישי, את הרצון לעזור להם ולשמוע את הסיפורים ממקור ראשון - אבל אף פעם לא היה לי זמן".

"אפשר לעשות טוב בכל גיל"

מעין פרידמן | מקימת קבוצת "אחים לזה"

מעין פרידמן (17.5) הקימה קבוצה שתומכת ומאפשרת שיח לצעירים עם אחים המתמודדים עם צרכים מיוחדים. "מדובר בפרויקט חברתי בשם 'אחים לזה', ששם לו למטרה לחבר בין אחים של בעלי צרכים מיוחדים, ובמסגרת קבוצתית ואינטימית לאפשר שיח פתוח על המציאות המשותפת, כשהפעם האחים הם במרכז".

היא מסבירה כי "נחשפתי לעשייה חברתית מהבית. בהתחלה זה היה נראה כמו דבר מאוד גדול, ששייך למבוגרים, אבל כשנכנסים לזה, מגלים שלעשות טוב לאנשים אחרים אפשר וצריך לעשות בכל גיל ובכל תחום".

מעין היא בת למשפחה עם 5 ילדים. אחיה אברומי, הגדול ממנה ב־3 שנים, אובחן בהיותו בן שנתיים כאוטיסט בתפקוד נמוך.

הרעיון לפרויקט נולד כשמעין החלה את דרכה בארגון Lead, המסלול לפיתוח מנהיגות. "התבקשנו לחשוב על 'הפינה החשוכה' שבחברה הישראלית או בחיים הפרטיים, ולחשוב איך אנחנו יכולים להשפיע עליה ו'להאיר' אותה - וכך נולד הפרויקט ששותפים לו גם עיריית תל אביב ואלו"ט".

"כעולה חדש, אני מבין את הקשיים של דניאל"

ג'רמי גריפס | מסייע בלימודי עברית ובקליטתו של עולה חדש

בין המעשים הטובים המראים על ערבות הדדית בישראל מתברר שיש גם עשייה רבה בתחום ההיי־טק. אחד מהם הוא סיפור הסיוע בין דניאל אביינה, עובד בניקיון ב־eBay זה שש שנים ועולה חדש מאתיופיה, לג'רמי גריפס (32), אנליסט בחברה, שעלה לארץ מקנדה. ג'רמי מסייע לדניאל בלימודי העברית ובהיקלטות בחברה הישראלית.

"אצלנו בחברה יש המון פרויקטים כאלה, וגם הסיוע לדניאל, שהוא עובד שלנו לכל דבר, התחיל כבר בשנה שעברה. ברגע שאני הגעתי לחברה השנה המשכתי את העבודה עם דניאל. כעולה חדש בעצמי, שעלה לארץ לפני שבע שנים, אני מבין טוב את הקושי של עולים. למרות שהרקע החברתי והתרבות שונה, אני מבין מה זה להיקלט".

גריפס מוסיף כי "אני מומחה לשפות ויש לי ידע בתחום, ולכן אני גם מתעניין בשפה הטיגרית והאמהרית. הנתינה לדניאל נותנת לי הרבה, אני ממש מרגיש שאנו בחברה שותפים בקליטה שלו בארץ ופותחים לו את העולם הזה".

דניאל מספר כי "עבורי השיעורים האלו הם כיף גדול, בהתחלה לא הבנתי כלום והתחלתי ללמוד את הא"ב, היום אני קורא וכותב, אבל ממשיך הלאה בשיעורים. זה עושה לי טוב, אני משפר את העברית שלי ולומד לא להתבלבל באותיות. יש לי ילד בן שנה וחצי, ואני מאוד שמח על ההזדמנות שקיבלתי לדעת לקרוא ולכתוב, לשפר את העברית שלי ולהיות מסוגל להיקלט טוב".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו