הקבוצה. ליברפול הנוכחית כל כך טובה שהיא הצליחה לרפא את אוהדיה מהסימפטום שמגיע אחרי 30 שנים ללא אליפות: ציניות. למי שלא מכיר, זאת מתבטאת באי־יכולת להאמין בקבוצה בלב שלם, בדחף לפקפק בסיכוייה לנצח כל משחק מול כל יריבה, ובניסיונות שכנוע עצמי שכל איבוד נקודות היה ידוע מראש. "זה היה ברור", "שקוף", "מה חשבנו לעצמנו" ועוד משפטים מסוג זה.
התרופה, למי ששאל, היא שיא מועדון של 13 ניצחונות פרמייר ליג רצופים, הפסד ליגה אחד (וגם הוא לסיטי) ב־43 משחקים אחרונים וכמובן זכייה בליגת האלופות. בזכות אלה, אוהדי ליברפול הפסיקו להכין את הקרקע לאכזבה ולמדו לקבל בטבעיות ניצחון 0:3 באצטדיון טרף מור של ברנלי.
פעם הם היו חוששים ממשחק כזה, היום הוא חלק משגרת חייהם. בזכות הדוקטור הגרמני שלה, אלופת אירופה היא היום קבוצה שהקטינה למינימום את הסבירות שתפסיד.
בלי אליסון, מול יריבות שמצופפות את האמצע כמו ארסנל או מסתגרות כמו ברנלי, להכל יש לה מרשם. מהאגפים, במתפרצות, במשחק עומד - ליברפול יודעת לנצח משחקים בכל דרך, והאוהדים יודעים לקבל את זה שהציניות כבר לא מנת חלקם.
הנדרסון. לליברפול יש מרשם לכל בעיה // צילום: אי.אף.פי
השחקן. את המהלך החשוב ביותר שלו העונה ביצע טימו ורנר שעה לפני פתיחת המחזור השני בבונדסליגה ושבוע לפני סגירת חלון ההעברות.
מחלוץ מבוקש שחוזהו מסתיים בעוד שנה שבסופה יוכל לעזוב ללא תמורה, חתם ורנר על הארכת חוזה ברד בול לייפציג עד ל־2023. בכך הבטיח לעצמו שקט לעונה הקרובה ובד בבד אישר שהוא מחויב לפרויקט השאפתני שמרים יוליאן נגלסמאן. הפרויקט הזה שואף לנשל את באיירן מינכן מהפסגה, וורנר הוא המוציא לפועל שלו.
הארכת החוזה היתה קריטית כי היא שחררה את החלוץ בן ה־23 מכבלי השמועות. במקום שליברפול תמשוך ימינה ובאיירן שמאלה, ורנר חופשי לרוץ בלי לחשוב מה יהיה איתו בעתיד הקרוב.
בשבוע שעבר, שעה אחרי שקשקש על הנייר עם פרטי החוזה, הוא כבש בניצחון על איינטרכט פרנקפורט את שערו השני העונה. בסוף השבוע, כשסאגת הקיץ הרחק מאחוריו, הוא כבר חגג שלושער ראשון בקריירה כשחתך בלי רחמים את הגנת בורוסיה מנשנגלאדבך.
"זה יהיה פשוט מדי לייחס את זה לעובדה שהארכתי את החוזה שלי", אמר בסיום. אבל אולי זה לא כזה מסובך. ורנר הוא חלוץ אדיר בקבוצה מעולה, שבמחזור הבא תארח את באיירן מינכן כשהיא מעליה בטבלה.
בייל. כל מה שזידאן היה צריך ולא צריך // צילום: GettyImages
הגול. השוויון של גארת' בייל מול ויאריאל - חיתוך מימין לשמאל ובעיטה לפינה הקרובה - הוא כל מה שזינדין זידאן היה צריך, ולא צריך.
מי לא צריך את אחד הקיצונים הטובים בעולם שכבש 104 שערים במדי הבלאנקוס וחילץ את הקבוצה מהפסד ראשון העונה? ובכן, זיזו לא צריך. או כך לפחות הוא אמר ב־21 ביולי כשהישיר מבט למצלמה והכריז: "אנחנו מקווים שבייל יעזוב, זה יהיה טוב יותר לכולם".
מכיוון שהמשפט הזה נאמר, וצולם, ובייל נשאר בסופו של דבר שחקן ריאל, כל דקה שלו על המגרש היא הודאה של זידאן בטעויות שעשה הקיץ. המאמן הצרפתי רצה לרענן את ריאל ולצאת לדרך חדשה, אך כשהמצוי לא הניב תוצאות הוא חזר אל הלא רצוי.
זאת פעולה שאינה קלה לאנשים בעלי אגו, אבל לזידאן באמת לא היתה ברירה. בייל נראה כרגע כמו הדבר הכי טוב שיש לריאל להציע, וזה אחרי שהיא הציעה לו ללכת. אפשר אפילו לחשוב שהאדום שקיבל הוולשי בסיום הגיע לאחר מחשבה. זה מה שיש לי להציע לכם, עכשיו תראו מה אתם שווים בלעדיי.
הקהל. "צריך לסלק את הגזענות מהמגרשים", זעקו הכותרות אחרי הנהמות שהשמיעו אוהדי קליארי לעבר רומולו לוקאקו בניצחון 1:2 של אינטר. וזה נכון, כמובן, אין מקום לגזענות בספורט.
זה עלוב, מיותר, מגעיל, דוחה, אבל העובדות הן שאף אחד לא מסלק את זה. אולי לא רוצים, אולי לא יכולים, אבל המקרה של לוקאקו הוא לא הראשון, וכנראה לא האחרון. בעונה שעברה אוהדי קליארי נהמו לעבר מויזה קן, עונה לפני כן סימנו את בלייס מאטווידי ועוד שנה אחורה התנכלו לסולי מונטרי. בכל המקרים הכותרות היו זהות, וכלום לא קרה.
לוקאקו כובש. לא נתן מקום לגזענים // צילום: אי.אף.פי
כשזה המצב, צריך אולי לאמץ את הגישה שבה בחר לוקאקו עצמו. לאחר שכבש את הפנדל המנצח של אינטר הוא התעלם מהקהל הסורר, ואותו דבר בחר לעשות מול המיקרופונים. הבלגי דיבר על הקבוצה שלו, על הקהל שלו, ולא הזכיר את הגזענים בשום צורה.
כנראה את קליארי והקהל החשוך שלה אפשר לנצח רק על הדשא, ואם זה יקרה מספיק הקבוצה הזאת תרד ליגה ותקבל את העונש שמגיע לה ושאף אחד בינתיים לא נתן לה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
