יש עתיד להיפ הופ בישראל, והוא אחלה

מכירים את התחושה הזאת שנקלעתם למקום שהוא יקום בפני עצמו עם חוקים והוויה משלו, ושלכם לא היה מושג שהוא קיים בכלל? לפני כמה שנים יצא לי להגיע למועדון בשכונת בריקסטון בלונדון לערב היפ הופ מקומי, וזו בדיוק היתה התחושה. ביום חמישי האחרון במועדון הבארבי התחושה הזאת חזרה. גיליתי סצינה מקומית חיה ובועטת - עם אנרגיות שמעיפות את המוח - שלא ידעתי על קיומה.

ליקום החדש הזה שגיליתי אחראי עטר מיינר. צעיר בן 27 שגדל ביישוב עמוקה שבגליל, מוזיקאי יוצר, די.ג'יי ומפיק מוזיקלי, שהוציא השנה אלבום בכורה שנושא את שמו. נראה שאחת ההשפעות החשובות על מיינר היא קניה וסט. כמו במוזיקה של כוכב ההיפ הופ האמריקני, גם המוזיקה של מיינר מתיכה בתוכה המון סגנונות: מוזיקה מזרחית, מלודיות של פסנתר, מוזיקת Fאנק והמון אלקטרוניקה שנפגשים עם טקסטים שעוסקים בבעיות של צעיר בן 20 פלוס (בחורות, רצון להיות אמן, חוסר השתלבות במסגרות ואמונה חזקה באלוהים).

כשמיינר עולה על הבמה בבארבי התחושה היא שלבמה עלה וסט בכבודו ובעצמו, ולא אמן צעיר ודי אנונימי לקהל הרחב. הקהל - שמורכב ברובו מצעירים מתחת לגיל הגיוס - מגיב בטירוף מוחלט. מיינר, לבוש בבגדים לבנים רחבים (שעיצב אחיו, המעצב הד מיינר) ושמתכתבים עם אשראם בהודו - נראה כמו מישהו שרגיל לטירוף הזה. כמו בהופעות של מיטב הראפרים האמריקנים, על הבמה יש רק עמדת די.ג'יי (שטל יוגב מפעיל אותה) ולפטופ. אין כלים ואין מוזיקה חיה. מיינר אוחז במיקרופון ומקפיץ את הקהל אל גג הבארבי. הילדים האלה מכירים את כ-ל המילים של כל השירים. במחצית מהזמן מיינר מאפשר לקהל לשיר במקומו. הוא מנהל איתם דיאלוגים שמהם עולה כי היחסים בין הצדדים עמוקים ונמשכים זמן רב ( "אתם בחרתם דרך האינסטגרם את השיר הבא שאשיר", "היתה דרישה גדולה לבצע את השיר הבא שהוא בכלל מהסאונד קלאוד").

ואז הוא מתחיל להעלות שורה של אורחים, אמני היפ הופ צעירים ומרשימים: דור 3, עדן דרסו, ראפרית צעירה (ומצוינת) שנושאת את הכינוי Damsel is Depressed, וראסטה חי. כולם משתתפים גם באלבום שלו, ומיינר מאפשר לקהל לקבל בדיוק את הביצועים מהאלבום. אין עיבודי במה שונים ומלאי פרשנות, אלא בדיוק העיבודים מהאלבום (מודה, אני מתה על זה. לא אוהבת שבהופעות מעוותים לי את השירים שאני כל כך מכירה ואוהבת עם כל מיני ביצועים גדולים מהחיים עלק).

האנרגיות על הבמה ובקהל מטורפות. כמות האהבה שנשפכת מהקהל לכיוון החבר'ה שעל הבמה - מחממת את הלב. השיא מגיע בשיר "מדינה של גנבים", שהא אולי השיר המצליח ביותר של מיינר מתוך האלבום וגם שיר הראפ הכי מובהק שלו. מיינר מזמין את הקהל לעלות לבמה - והם עולים בהמוניהם. כולם שרים יחד את המילים: "אני חי במדינה של גנבים/ כל החברים שלי אבודים/ לא מחוברים אל החיים/ רכבת שירדה מהפסים" - והתחושה היא שרצפת הבארבי תתבקע לשניים.

אז רבותיי, אין צורך לשאת קינות על הנוער האבוד שמחובר למסכים. הנוער הזה מכיר מוזיקה טובה, צורך אותה ומטריח את עצמו להופעות. הכל טוב. אפשר להזדקן בשקט.