שובו של "היהודי הטוב"

כחמישה ימים לפני החלטת ישראל שלא לאפשר לרשידה טליב ולאילהן עומאר להיכנס לישראל, כינסו 72 חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית ומהמפלגה הדמוקרטית מסיבת עיתונאים במלון המלך דוד בירושלים. לפי אחד העיתונאים שנכח שם, סטני הוייר, חבר קונגרס דמוקרטי ותיק, אמר שהוא לא מבין למה הישראלים עושים מהביקור של טליב ועומאר עניין שכזה. מדובר בסך הכל בשתי חברות קונגרס חדשות. האווירה בין חברי הקונגרס היריבים היתה דווקא אופטימית וחיובית בסיום הביקור בישראל.

בתוך כמה ימים הכל התהפך, והמשבר בין ישראל למפלגה הדמוקרטית ויהודי אמריקה הליברלים - נחשף במלוא כיעורו. טראמפ ממשיך לגלגל את הכדור, ועכשיו לא נגד שתי המוסלמיות אלא נגד יהדות המפלגה הדמוקרטית. התבטאותו ביום שלישי כי "יהודים המצביעים לדמוקרטים הם או בורים או לא נאמנים", היא בעייתית בשימוש שהיא עושה בסטריאוטיפ האנטישמי של חוסר נאמנות. 

טראמפ התכוון לחוסר נאמנות לישראל - "לאן הגיעה המפלגה הדמוקרטית? לאן הם הגיעו שהם מגינים על שתי הנשים על פני ישראל?" אך נגד טראמפ עומדות טענות שהוא מעודד במשתמע אנטישמיות. האמירה האחרונה היא הכי קרובה להוכחה שההאשמה הזאת נכונה, ויהודים רבים בארה"ב סבורים שהיא מסוכנת.

מה שנחשף בעקבות הפרשה הוא שנציגות האסלאמיזם בקונגרס האמריקני חזקות ומשפיעות יותר היום מאשר חבר הקונגרס סטני הוייר בן ה־80, שמשוטט במסדרונות בית הנבחרים זה 39 שנים. רבים מהיהודים כמובן ממהרים ליישר קו עם שתי תומכות ה־BDS נגד ממשלת ישראל. 

כך התנהגו קהילות יהודיות מאז ומעולם נוכח פני האנטישמיות. יש "היהודי הטוב" וישנו "האויב היהודי". היהודי הטוב - מימי לנין ועד ימי טראמפ - הוא היהודי המתבולל או זה שמבחינה תרבותית קיבל על עצמו את הזהות של חברת הרוב שבתוכה הוא חי; אך הוא נדרש גם להשתתף במאבק הבינלאומי למען המטרות "הנעלות" ביותר באותה עת. פעם זה היה הקומוניזם, היום המטרות כוללות גם הזדהות עם האסלאמיזם; טליב ועומאר מתוארות כחברות קונגרס פרוגרסיביות שאינן לבנות, ולא כפי שהן באמת: אסלאמיסטיות אנטישמיות. מדהים כמה המצב דומה למה שהיה בברית המועצות. גם שם "האויב היהודי" כונה "ציוני", ולעת משברים בינלאומיים חמורים הוגדרו הציונים או הישראלים על ידי התועמלנים הקומוניסטים כ"נאצים" ו"גזענים". 

עכשיו עוסקים העיתונאים בניסיון לנחש מה הניע את טראמפ בכל המהלך, שלא הועיל לישראל. כתבים שמלווים את הנשיא בכינוסים ההמוניים שהוא עורך מדווחים שהשמות טליב ועומאר מלהיטים את היצרים יותר מכל משפט שטראמפ מפיק בנאומיו. חלק אחר של "הבייס" אלו האוונגליסטים, שטראמפ בוודאות מתחשב בדעתם. 

בדרך אל השוק

המתח בין הליכוד ל"ימינה" עלול להתפרץ בד' באלול, יום הזיכרון ה־90 לפרעות תרפ"ט בחברון

בראיון עימה בערוץ הכנסת נשמעה אורית סטרוק עוינת מאוד כלפי רה"מ בנימין נתניהו. משפט המפתח שלה היה "נתניהו לא שולט אפילו בעצמו. כשיתקרבו הבחירות הוא ישתה לנו מנדטים אפילו אם הוא לא רוצה בזה".

מדברים על הפסקת אש בתוך הנגמ"ש הימני אבל הידיעה ב"הארץ" על גישושי איילת שקד בדרך להצטרפות לליכוד, לא משדרת כי הכוחות השכנים בשטח הם בהכרח כוחות ידידותיים. מעקב אחרי תקשורת הימין הדתי מלמד כי החיכוך רק יגבר בשבועיים הקרובים. תאריך היעד הוא ד' באלול, שנקבע השנה כיום הזיכרון לפרעות תרפ"ט (4 בספטמבר). נתניהו מתכנן לבקר בחברון כדי להשתתף בטקס. ציר ההתקדמות שלו לחברון עלול הפעם להיות קשה יותר מזה של החטיבה הירושלמית בפיקודו של אליעזר אמיתי, כשכבשה את העיר ב־67'.

"הקרקע היהודית שנגזלה עומדת ריקה, וחוות דעת חדשה יכולה להשיב אותה ליישוב היהודי בחברון", נכתב באחד הפרסומים. "האם רה"מ נתניהו, מחולל הסכם חברון, ירים את הכפפה?" הכוונה למבנים בשוק בחברון שעומדים עכשיו ריקים, לאחר שהערבים פונו מהמקום לפני 25 שנה. לפני כשנה השתנה המעמד המשפטי של מבני השוק, שעומדים על קרקע שנחשבת ליהודית. הסיפור הוא לדחוף את זה קדימה כשהיעד - אישור בנייה של 36 יחידות דיור.

"אם נתניהו לא יאשר את הבנייה, אני אהיה בעד למנוע ממנו להופיע ביום הזיכרון לטבח", אמר לי אדם מוכר מהסביבה החברונית. מה שמדהים הוא, שסביב יום השנה ה־90 לנרצחי חברון, יכול להתנהל מאבק דמים אלקטורלי; מאבק על חלוקת השלל של פוטנציאל מצביעי הליכוד ו"ימינה". בימין הדתי קיים חשש כבד שהליכוד בכל זאת יגמד את "ימינה" ככל שמועד הבחירות יתקרב ויוריד את מפלגתם של בנט, סמוטריץ' ושקד לחד־ספרתי נמוך. אם נתניהו ייכנס למחויבות בנייה בנושא השוק, הוא עלול לשאוב גם קולות מבן גביר ופייגלין, ואז מי יישאר כדי לחבל בממשלת ימין?

אם נתניהו ישחק את הקלף החברוני נכון, אולי זה ישפיע גם על הרוח האופוזיציונית נגדו מימין. שוב מזכירים את "הסכם חברון", וגורמים ידועים לא שוכחים, לא סולחים ולא לומדים דבר. 

פרחים נבולים

50 שנה אחרי חבורת צ'רלס מנסון, סרטו של טרנטינו מבהיר כי אנחנו חיים בעולם הערכים של הרוצחים

כל כמה שנים מגיח קולנוען מקורי עם אנרגיות אמנותיות כאלה שמעניקות עוד תוחלת חיים למדיום הקולנועי, שיש הטוענים כי נפח את נשמתו איפשהו בסוף שנות ה־70 של המאה הקודמת. כזה היה קוונטין טרנטינו, שצץ מאי־שם עם "כלבי אשמורת" ב־1992, ורק מעטים הבחינו שמדובר ביצירת מופת שמחזירה את האמון בקולנוע. טרנטינו הבין שהחומר שממנו עשוי הקולנוע הוא אלימות יותר מאשר סרט צילום.

אבל בסרטו האחרון "היו זמנים בהוליווד", טרנטינו מתעלה על כל הישגיו בעבר. האלימות היא החומר שממנו עשוי הקולנוע, אבל הקולנוע הוא החומר שממנו עשויים החיים האמריקניים, והאלימות הקולנועית פולשת לחיים וחוזר חלילה. 

בסרטו החדש, טרנטינו מתעלה על כל הישגיו // צילום: אי.אף.פי

טרנטינו מופיע הפעם כיוצר עם מבט חברתי והיסטורי. 1969, השנה ההיא, הטרגית אם גם מפעימה, היא היום יותר משפחתו הרצחנית של צ'רלס מנסון מאשר פסטיבל וודסטוק. 

טרנטינו הפעם, יותר מבעבר, לא עושה חשבון; הוא קורע לגזרים את הוראות ההפעלה המדכאות של הפוליטיקלי קורקט ומגיש סרט מהנה מאוד, אבל גם טעון בלא מעט שנאת נשים. באחד הסיקוונסים המרכזיים בסרט, מגיע בראד פיט לחווה ששימשה פעם לצילום מערבונים. בסרט היא כבושה בידי המנסונים, ורוב האוכלוסייה היא של נשים. הן כולן נראות כמו זומביות, וכמה מהסצנות ובייחוד הטבח בסיום מציג אותן כמו ב"ליל המתים החיים". כל הקטע בחווה הוא מערבון קטן בתוך הסרט הגדול, משהו מהסוג של ג'וני גיטאר, שגם בו "האיש הרע" היה אישה. 

טרנטינו משאיר אותך בתחושה ש־50 שנה אחרי הטבח של "משפחת" מנסון בהוליווד, אנחנו חיים בעולם הערכים של הרוצחים, לא של עולם הפרחים והאהבה של וודסטוק. הרוצחים מוצגים כחבורה אידיאולוגית מטילת אימה; אבל זאת בעיקר החוויה הקולנועית הגדולה, זאת שכבר שכחנו את קיומה. ליאונרדו דיקפריו, בתפקיד הכוכב הדועך ריק דלטון, מוצג כמי שהיה יכול להיות סטיב מקווין. אבל האם מישהו זוכר בכלל את סטיב מקווין? 

כן, זה עוד סרט על הימים שבהם "הסרטים היו גדולים", "היא היתה פעם גדולה", ותפעילו את המצלמה כי היא יורדת במדרגות. אם לא החמצת נושא כל כך קשה ומועד לפורענות כמו "היה היה פעם קולנוע", אתה נמצא במקום הנכון.

לא שמאלי, קנאי

שנה למותו של אורי אבנרי, הגיע הזמן להוריד את מותג ה"שלום" מהטנגו הצמוד שהוא רקד עם כל שונאי מדינת היהודים

שנה למותו של אורי אבנרי ז"ל, ואולי אפשר להפסיק עם הסנטימנטליות הדביקה. גרוע מזה, מסתמנת תנופה מחודשת בפולחן האישיות המתקיים סביב אבנרי בכל הדור האחרון, כאשר כל מי שיצק מים על ידיו, ששתו בצמא מהבאר ברחוב רופין בתל אביב, הגיעו לעמדות בכירות בתקשורת הישראלית, ויישמו את התפיסה העיתונאית־פוליטית שלו. 

אני בטוח שאורי עצמו היה הראשון לסלוד מהמריחה הזו. זה לא אומר שהוא עצמו לא עסק בכך מאז שהפך לדמות ציבורית. נורות צילום זרמו אצלו בדם, אמר עליו צלם ידוע.

הוא לא היה "אנטי־ממסדי", הוא היה אנטי־מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. הוא לחם במלחמת העצמאות והגן כל חייו על מה שקרה בה ומה שהושג בה; אבל הוא עשה זאת משום שהעולם הפרוגרסיבי שבמרכזו האימפריה הסטליניסטית הגדולה - ברית המועצות - תמך ברגע הנתון שבין נובמבר 1947 ועד 1949 בערך בתקומת ישראל. ואז פתאום "האזינו מצרים לשירו של שמשון, הוא בישר את הקץ לפלשתים... והאש ישנה נושנה".

מייד לאחר שהסטליניזם הפנה עורף למדינת ישראל, אבנרי התהפך ל"צד השני של המטבע", ובו הוא הציג את מלחמת העצמאות כנפשעת. רוח של ניהיליזם בנוסח הדור שחזר מחפירות מלחמת העולם הראשונה. והוא כבר הציג פה ושם את ישראל כפשיסטית. כן, כבר ב־1950. מי שנתפס אצלו כמודל של אוטופיה חברתית ושל קדמה עם עתיד מפואר זהו הפלמ"ח, אך זה לא הפריע לו בזמן משפט אייכמן, בספר "צלב הקרס", לצייר את הפלמ"ח כאס.אס. ואת ישראל של סוף ה־50 ותחילת ה־60 כמדינה מיליטריסטית בדרך לנאציזם. זה ב־1961. בכל אותן שנים, מאז הפיכת הקצינים במצרים ועד 1967 - אבנרי סוגד לדיקטטור המצרי, האויב מספר אחת של ישראל, ג'מאל עבד אל־נאצר. מנהיג הלאומנות הפאן־ערבית. בדיוק כפי שסגד אחר כך ליאסר ערפאת. 

הוא יצר קשרים עם הרב הרפורמי האנטי־ציוני הפעלתן אלמר ברגר. הוא כונן את הנוסחה הקטלנית, הארסית, תוך כדי משפט קסטנר, בדבר הברית הנאצית־ציונית ששיתפה פעולה לצורך השמדת יהדות אירופה ובייחוד הונגריה. זו נוסחה תעמולתית נוראה מבית המדרש הסטליניסטי שחלחלה לשמאל במערב וטופחה במיוחד באנגליה. התעמולה נועדה לכסות על המלכודת האמיתית שסגרה על היהודים בשואה והיתה מורכבת משלוש צלעות: גרמנית, בריטית וערבית. 

משום מה, לאורך כל חייו, אורי אבנרי היה אחוז בחבלי קסם ביחסו לגרמניה, לאנגליה ("אני אנגלופיל", חזר והצהיר) וכמובן לערבים - מצרים ופלשתינים. הוא התנגד לעלייה ההמונית של היהודים עם קום המדינה ותחילת שנות ה־50.

הוא היה מיודד עם המרגל ישראל בר, שתדרך אותו ללא לאות מתוככי לשכת בן־גוריון. הוא שמר על קשרים קרובים גם עם הסוכן הסובייטי שגייס את ישראל בר, סרגיי לוסייב. לאורך כל הדרך הוא הקים גופי חזית ששמו את המילה "שלום" במרכז פועלן, אך אלה שימשו ללוחמה פוליטית אידיאולוגית. "גוש שלום" הוא מייסד הרעיון של חרם על התנחלויות. לכן כאשר אנשי ביטחון כמו ראובן חזק מספרים שאבנרי נפגש איתם וגם נטע בהם כמה רעיונות, זה נשמע עלוב במקצת ולא מעיד על פתיחות. 

אבנרי היה קנאי לדרכו, וזה נחשף ביחסו לערפאת, שלו היתה אחריות עקיפה או אחריות תורמת (מאוד) לרצח עיסאם סירטאווי ב־1983 במסדרונות האינטרנציונל הסוציאליסטי. בעוד הקנצלר ברונו קרייסקי התרחק בעקבות כך מערפאת, לאורי זה לא שינה כלום. הוא המשיך לדבוק באיש שהיה גורם עיקרי ברצח חברו (שלא לדבר על דרך הטרור והדם שלו). זו לא גישה "הומנית" או "שמאלית" או "שלומניקית" אלא של לוחם קנאי. 

כאשר אבנרי התנהל בנוסח "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים", משהו היה חייב להישבר בו מבחינה מוסרית. ואכן, נכונותו לשמש מגן אנושי לערפאת ברמאללה או תמיכתו בחמאס כאשר רבין וברק פעלו לגרש את 400 המבוקשים, מעידה שהיו לו מטרות אחרות. הגורל היהודי לא היה במרכזן. הוא חשב, עם קום המדינה, שהיהודים העברים ישמשו אוונגרד במאבק האזורי האנטי־אימפריאליסטי. אבל ליהודים, לבן־גוריון, היו רצונות אחרים. הם בחרו להסתפח למחנה הדמוקרטי, למערב, ולא להיות תלויים בחסדי ברית המועצות.

אם מישהו חושב שכל שרשרת העמדות הללו לאורך ההיסטוריה מעידה על "מקוריות" או "אנטי־ממסדיות" או "פטריוטיות", אז יש לו בעיה מושגית־נפשית. הקו הברור של אבנרי מאז 1947 מעיד על ריקוד טנגו צמוד עם הדוקטרינה האנטי־ציונית האגרסיבית של ברית המועצות וכל הגופים הבינלאומיים שסרו לפקודתה במערכה הגדולה נגד מדינת היהודים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו