השעה היתה קרוב לעשר בערב, כשלטלפון שלי הגיעה הודעה עם סרטון. יוסי ביידץ רוקד מסביב למדורה בשמורת מסאי מארה בקניה עם מורים מקומיים, שרים בקולי קולות את השיר המסורתי המקבל את פני התיירים: "ג'מבו, ג'מבו בוואנה, הברי גאני, מוזורי סאנה, ווגני מווקריבישוואה, טנזניה יטו, האקונה מטטה" (מה שלומך? טוב מאוד. מבקרים, ברוכים הבאים. טנזניה אומרת - אין בעיות").
"אני מבינה שאתה מרגיש טוב יותר", כתבתי לו, והוא ענה: "אני חושב שהבראתי. אני באנרגיות מטורפות כמו שאני לא זוכר כבר הרבה מאוד זמן".
אבל ביידץ (60), מדריך טיולים בחברת עולם אחר ומנהל תחום בעלי חיים בתוכנית קָרֵב למעורבות בחינוך, לא נרפא. כבר 14 שנה שהוא חי עם סרטן קשה ואלים, שגידוליו חונקים את אבי העורקים שלו, ולאחרונה אף שלחו גרורות לריאותיו. הם מאיימים לקחת אותו ממשפחתו, מילדיו, ומיבשת אפריקה, שהוא אוהב כל כך.
לכל הכתבות, הטורים והמדורים של שישבת
כשהסרטן התגלה בגופו, הרופאים נתנו לו בקושי ארבע שנים לחיות. על פיהם, הוא היה אמור למות כבר לפני עשר שנים. אבל הוא לא נכנע. שנים שהוא רוקד טנגו צמוד עם מלאך המוות, אבל לרגע אינו נותן לו להוביל.
את הקרדיט לכך שהוא מאריך חיים מעבר למצופה ונחשב לנס רפואי הוא חייב, לדבריו, לטבע ולבעלי החיים. "כשאמרו לי שהמצב שלי קשה מאוד, ושיש לי בין שנתיים לארבע שנים לחיות, התחלתי למות בעודי בחיים. התנתקתי מכולם וחיכיתי למוות. עד שיום אחד זה השתנה: כשהבנתי שכל עוד אני לא מת, יש לי בחירה.
"בחרתי לחיות. אני אמשיך להדריך קבוצות מטיילים באפריקה. אני אמשיך לעבוד עם הילדים בארץ ולקרב אותם לטבע. זה ממלא אותי, זה מחיה אותי, וזו גם הסיבה שהסכמתי להתראיין. אם רק אדם אחד שנמצא במצבי יקבל ממני השראה, עשיתי את שלי".
• • •
אנחנו נפגשים בביתו שבמושבה יבנאל, המשקיפה לכנרת, ימים ספורים לפני הנסיעה לקניה. את המסע הפעם הוא עורך עם משלחת חינוכית ישראלית, במסגרת שיתוף פעולה בין שגרירות ישראל בניירובי ליזמים משמורת מסאי מארה, שנוטלים חלק בפרויקט "גרין קלין מארה" - פרויקט חברתי, חינוכי ואקולוגי, שמטרתו הידוק הקשרים עם מדינות מזרח אפריקה ופתיחת הזדמנויות ללמידה חוץ־כיתתית, ביציאה אל הטבע.
יוסי מתרגש לקראת הנסיעה, אבל הגוף מרגיש חלש ועייף. המחשבה על האפשרות שיקרוס דווקא שם, במדינת עולם שלישי, ויזדקק לטיפול רפואי, מכניסה אותו ללחץ. יש לו מחשבות על ביטול הנסיעה, ומולן רצון עז לחזור לאפריקה פעם נוספת. הקונפליקט הזה ייעלם רק כשיחגור את חגורת הבטיחות במטוס.
על המקרר במטבח תלויות תמונות מהימים שבהם היה חסון ובריא. התלתלים שהיו על ראשו פינו את מקומם לקרחת, הגוף החסון הפך צנום, אבל החיוך השובבי שמתפשט על פניו כשהוא מביט בתמונה שלו מחזיק נמר על הידיים, לא משאיר מקום לספק - מדובר באותו יוסי.
בבית נמצאים איתו שני ילדיו הצעירים - נועה (23), שמתחילה לימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, ואיתי (19), שמסיים שנת שירות ועומד להתגייס לצה"ל. גל (25), הבכורה, מתגוררת בתל אביב ולומדת נטורופתיה. "הילדים האלה הם אהבת חיי. בלעדיהם ובלי רותי, אשתי, שנמצאת איתי בכל הרגעים הכי קשים, אני לא בטוח שהייתי מצליח לשרוד".
סדר היום שלו עמוס לעייפה, גם ביחס לאדם בריא. במסגרת עבודתו בתוכנית קרב הוא חורש את הארץ ומעביר הדרכות למורים ולילדים, חושף בפניהם את עולם החי ומלמד אותם איך לבצע עבודת חקר על בעלי חיים. "אני ממש מרגיש שזאת מורשת שאני משאיר. הידיעה שבזכות השיעורים האלה דורות שלמים של ילדים יכירו את הטבע ואת בעלי החיים ויהיו מחוברים לטבע, מרגשת אותי מאוד".
הוא נולד ב־1959 ביבנאל, דור רביעי למייסדי המושבה. כבר עם לידתו אובחנה אצלו הפרעה נדירה בשם "סינוס פריקראני" - גידול שפיר של כלי דם, ש"אוכל" את עצם הגולגולת מבפנים.
בגיל 5 לקחו אותו הוריו לבית חולים כדי שיעבור ניתוח, אבל ברגע האחרון נתקלו במתמחה צעיר, שהמליץ להם לוותר, וכך כנראה הציל את חייו של ביידץ. "עם הגידול אפשר לחיות עד גיל 100", אמר להם המתמחה, "אבל אם תיתנו לו לעבור את הניתוח, הוא לא ייצא משם בחיים".
את שנות ילדותו בבית הספר היסודי במושבה ובתיכון החקלאי כדורי הוא זוכר כקשות. הוא סבל מהפרעות קשב לא מאובחנות, שגרמו לו לפגר בחומר הנלמד ופגעו בדימוי העצמי שלו.
"אפשר להוציא אותי מאפריקה, אבל אי אפשר להוציא את אפריקה ממני"
"התחושה הזאת, שאני לא תלמיד טוב ושלא ייצא ממני כלום, מלווה אותי עד היום", מחייך ביידץ. "כדי לשרוד בבית הספר הייתי מעתיק, משקר, מזייף את החתימה של ההורים על מבחנים ובורח אל הטבע. זה היה מקום המפלט שלי, וזה גם מה שקבע את הייעוד שלי בחיים.
"אני חושב שנולדתי עם החיבור לטבע. מאז שאני זוכר את עצמי, אני חוקר בעלי חיים. בילדותי גידלתי עקרבים וקיפודים. אם היית פותחת את המגירות שלי, היית מוצאת בהן בעיקר קינים של ציפורים, שהייתי מוריד מעצים. בתקופה ההיא עדיין לא היתה בי מודעות לנזק שאני גורם כשאני לוקח אותם.
"התקשיתי בקריאה, אבל הייתי בולע את התמונות בחוברות על חיות הבר. הטבע החזיק אותי כל השנים. היום אני יודע להגיד שאלמלא הפצע הגדול הזה, שאני סוחב מילדות, לא הייתי מחנך טוב כזה. כשאני נכנס לכיתה, אני מתחבר לילד שבי ויודע לזהות מייד את הילד שקצת קשה לו. אני דואג להגיד לכל הילדים שכולם טובים במשהו, צריך רק למצוא את אותו משהו, וזה התפקיד שלנו כאנשי חינוך. לדעת לאהוב ולקבל כל ילד, ולטפח את נקודות החוזקה שלו".
• • •
את התיכון הוא סיים ללא בגרות, וב־1978 התגייס לצנחנים. "בעצם, הפעם הראשונה שאמרו לי שאני טוב במשהו היתה בצבא. זה היה בסדרת שטח, כשבניתי שוחת הסוואה, והמפקד השתמש בה בתור דוגמה לאחרים. עד היום זה מרגש אותי".
את הבעיה הרפואית שלו הסתיר. "ידעתי שאם אספר שחלק מעצם הגולגולת שלי לא קיים בגלל המחלה, ושכל מכה הכי קטנה בראש יכולה לגרום לי לדימום מוחי - לא ייתנו לי להתגייס. היום, כשאני חושב על זה שצנחתי בצורה כזאת, זה נראה לי מטורף. אבל לשמחתי שרדתי, וגם הלכתי לקורס קצינים וסיימתי את הצבא בדרגת סגן.
"רק במילואים, כשהייתי בדרגת רב־סרן וקמב"ץ בעזה, סיפרתי על העניין הרפואי שלי לרופא הגדודי. הוא הפנה אותי לרופא החטיבתי, שהיה נוירוכירורג. ביקשתי מהם שלא ידווחו על זה, כדי שלא יפלטו אותי מהיחידה. הרי אחרי הניתוח אני יכול לחזור ולתפקד כרגיל".
עם שחרורו יצא ביידץ לטיול של חמישה חודשים בארה"ב. בשובו, החל לעבוד כפקח בשמורת עין גדי.
"זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני במקום הנכון", עיניו נוצצות. "כמי שכל חייו אהב טבע, הגעתי למקום שבו כולם חיים ונושמים טבע. כשגיורא אילני ז"ל, הזואולוג של רשות שמורות הטבע, הודיע לי שאני מתחיל לחקור את הנמרים בארץ ישראל, זו היתה בשבילי פסגת האושר".
"פסגת האושר". ביידץ וחבר
הוא בילה שנה וחצי עם הנמרים, ואז עבר להדריך בבית ספר שדה אלון תבור. את הרומן שלו עם אפריקה החל ב־1986, כשיצא עם החברה להגנת הטבע לטיול קמפינג של 21 יום בקניה. בסוף הטיול החליט להישאר בקניה, והצטרף לקבוצה של חוקרים, שהתחקו אחר נמרים, אנטילופות וקרנפים. הוא אף זכה להשתתף בציד תנינים בנהר טאנה.
"באזור הזה של הנהר, שזורם מהר קניה אל האוקיינוס ההודי, היו הרבה מאוד מקרים של תנינים שטרפו בני אדם. החליטו לבצע דילול מבוקר של אוכלוסיית התנינים, ואת הנותרים להעביר לחוות תנינים הרחק משם. זאת היתה אחת החוויות המרתקות בחיי".
כשסיים את המחקר, שלחה אליו החברה להגנת הטבע קבוצת מטיילים - ובכך סימנה את יריית הפתיחה לקריירה ארוכת שנים כמדריך ביבשת השחורה. "מאז הבנתי שאפשר להוציא אותי מאפריקה, אבל אי אפשר להוציא את אפריקה ממני", הוא אומר.
ב־1987 הכיר את אשתו, רותי (52), כיום מורה ויו"ר מועצת הרבנים החילונים (מרח"ב), ובאותה עת מדריכה בבית ספר שדה גולן. הם נישאו כעבור שלוש שנים. תחילה חיו במושבה כנרת וברמת הגולן, וכעבור כמה שנים עברו ליבנאל. כאן הגשים יוסי חלום נוסף, כשהתחיל להעביר חוגי טבע לילדים מיבנאל והסביבה.
"יום אחד נסעתי לפנימיית הכפר הירוק, שהיה בה מרכז פדגוגי ללימוד הקמת פינות חי וחדרי חקר בבתי ספר. שם עלה לי הרעיון לפתוח תוכנית לימודית שמשלבת בעלי חיים. החלטתי להפוך את חדר האוכל הישן בבית הספר ביבנאל למרכז זואולוגי.
"אספתי בעלי חיים מבויתים כמו ארנבונים, שרקנים ואוגרים, והתחלתי להתגלגל. הייתי מעביר שני חוגים ביום. מאות ילדים בשבוע היו באים למרכז הזה. אני חושב שאילו לי היה מקום כזה בילדותי, אין ספק שהיא היתה עוברת עלי בקלות רבה יותר.
"אחרי כמה שנים של הדרכת ילדים ביבנאל, הציעו לי להנחות מורים מטעם תוכנית קרב, ובהמשך להעביר השתלמויות על חקר בעלי חיים. מאז אני חורש את הארץ. מלמד ילדים, מנחה מורים ומפעיל את תחום בעלי החיים בתוכנית קרב.
"מאז שהקמתי את פינת החי ביבנאל, לפני 32 שנה, אין יום שאני לא בא לשם לכמה שעות. זה מפעל חיים שלי. שם אני מנקה את הראש, חושב ונרגע".
• • •
חייו התנהלו על מי מנוחות, בין אפריקה ליבנאל. למעט ניתוח שעבר בגיל 36, שבו ניסרו לו את עצם הגולגולת והחליפו חלקים ממנה בשתלים, אפילו הגידול הנדיר בראשו לא הפריע ליוסי להקדיש זמן לאהבותיו הגדולות.
עד שבגיל 46 הוא מצא את עצמו מול חזית חדשה: גידול באורך שבעה סנטימטרים, שהתגלה במקרה בכליה השמאלית שלו. "זה התחיל במעין התקפי חרדה. במשך שבועות הסתובבתי בתחושה מוזרה, שבכל רגע אני הולך למות.
"הייתי מתעורר בלילות, ופשוט יוצא מהבית ומתחיל ללכת. לא היה לי תיאבון, רזיתי המון, והרגשתי חוסר אונים. בקופת חולים אמרו לי שאני היפוכונדר, כי כל הבדיקות שלי חזרו תקינות, אבל בתוך תוכי ידעתי שמשהו לא בסדר, ושזאת הדרך של הגוף לאותת לי".
כעבור כמה שבועות סהרוריים הוא פנה לחבר טוב מהצבא, קרדיולוג במקצועו. זה החליט לאשפזו וערך לו סדרת בדיקות. כולן יצאו תקינות, למעט סטייה קטנה בערכים של כדוריות הדם.
"לפני שהשתחררתי מבית החולים חטפתי התקף חרדה נוסף, ואז החליטו לעשות לי סי.טי של החזה. במהלך הבדיקה הטכנאי גלש בטעות טיפה למטה, וככה התגלה הגידול בכליה השמאלית שלי.
"אשתי לא ויתרה לי". ביידץ עם המשפחה, לפני המחלה
"החבר שלי אמר שאין לי מה לדאוג, ושמכל הגידולים שיכולתי לחטוף, זה הכי טוב. שאני רק צריך לעבור ניתוח להסרת הכליה, וללכת הביתה בריא ומאושר".
הניתוח נקבע ליום שלמחרת ועבר בהצלחה. לאחר החלמה של שבועיים חזר יוסי הביתה, בידיעה שהמחלה מאחוריו. אבל אז חזרו התקפי החרדה. בכל הזמן הזה, גרורות מהגידול הסרטני שהתגלה בכליה החלו לעטוף את אבי העורקים ולהשתרש בתוכו.
"בשנת 2009 קיבלתי שיחת טלפון מחברה ותיקה. היא סיפרה שגילו לה סרטן בכבד וביקשה להתייעץ איתי איך לבשר למשפחה. נפגשנו בבית קפה. שאלתי אותה איך גילתה את הגידול, והיא אמרה שמיששה את הבטן והרגישה בליטה.
"הלכתי הביתה, נשכבתי על הגב והתחלתי למשש כל סנטימטר בבטן, עד שהרגשתי מעין בליטה. שלחו אותי מייד לסי.טי, ושם מצאו שלושה גידולים בבטן. אחד בגודל אשכולית, אחד בגודל תפוז ואחד בגודל קלמנטינה. שלושתם ישבו על העורק הראשי שעולה למוח. אני זוכר שהטכנאי אמר לי שאם אלה באמת גידולים, אני בכלל לא אמור לחיות עכשיו".
מה עבר לך בראש באותו רגע?
"עדיין לא הבנתי בכלל את גודל האסון. טסתי הביתה לספר לרותי, והיא הרגיעה אותי ואמרה שנחפש אונקולוג טוב ונתמודד. בדיעבד, הבנתי שהיא היתה בשוק ולא רצתה להראות לי.
"אחר כך היא כבר בכתה, אבל לא בפניי. מולי היא היתה חזקה לאורך כל הדרך. תחשבי שמהרגע שהוציאו לי את הכליה עד לרגע שבו גילו את הגידולים עברו ארבע שנים, שבהן לא נבדקתי. אף אחד לא אמר לי לבוא לביקורת. מבחינת הרופאים, ברגע שהורידו את הכליה, הסרטן נעלם".
יש בך כעס?
"בהתחלה כעסתי, אבל אין לי מה להתעסק בזה. אני צריך להיות מפוקס על כאן ועכשיו".
• • •
יוסי ורותי פנו אל המחלקה האונקולוגית באחד מבתי החולים במרכז הארץ. "כשנכנסנו לחדר הרופא, ראינו על הקיר תמונות של מטופלים שנפטרו, ומכתבי תודה של בני משפחה לרופאים על התקופה שבה טיפלו ביקיריהם.
"כשהתיישבתי מול הרופא, הוא הודיע לי שמצבי קשה מאוד. שאלתי אותו מה זה 'קשה', ואם הוא יכול להגיד כמה זמן נשאר לי לחיות. בלי להתבלבל, הוא אמר: 'בין שנתיים לארבע שנים'.
"נכנסתי להלם. זה הרגע שבו באמת הרגשתי מה זה פחד מוות. הפחד שיתק אותי. בדרך חזרה הביתה היה פקק מטורף בכביש 6. הנסיעה ארכה שלוש שעות, שבהן אני ורותי לא אמרנו מילה. כשהגעתי הביתה ישבתי בחוץ ולא רציתי להיכנס".
יוסי לא השלים עם גזר הדין. הוא שמע בעצתו של חבר מהצבא, שעוסק בחקר הסרטן, ואמר לו לבצע ביופסיה, כדי לוודא את התוצאות. כבר למחרת הוא התייצב שוב בשערי בית החולים שבו נותח, אולם תוצאות הביופסיה איששו את ממצאי הסי.טי.
"שקעתי בדיכאון עמוק. סירבתי לאכול ולדבר עם אנשים. לא רציתי לראות אף אחד, גם לא את הילדים. אבל רותי לא ויתרה לי. כשהתאשפזתי בעקבות דלקת, היא היתה מביאה את הילדים לבית החולים ומכניסה אותם לחדר שלי. היום אני מודה לה על כך.
"דודה שלי אמרה לה שבמצבים סופניים כאלה, מומלץ להביא איש מקצוע, שמסייע לאנשים לקבל את מצבם הסופני. את קולטת? אשכרה הביאו לי מישהו שיכין אותי לפרידה שלי מהחיים".
מה הוא אמר לך?
"הוא התחיל לדבר איתי על המוות שלי, וכמה חשוב שאקבל אותו ואשלים איתו. דיבר איתי על הילדים, ועל כמה חשוב שהם יזכרו אותי כאבא בריא".
באחת השבתות, כמה שבועות לאחר שקיבל את בשורת האיוב, הגיע לביתו אורח בלתי קרוא: הרופא האונקולוג שקצב את חייו.
"מבחינתי, זה היה כאילו מלאך המוות בא אלי. אמרתי לרותי שתנעל את הדלת. לא רציתי לראות אותו.
"בסופו של דבר, יצאתי אליו. סקרן אותי לדעת למה הוא בא, איזה רופא בא בשבת לבית של מטופל?
"הפגישה איתו לא היתה קלה, אבל הוא הצליח להוציא אותי מהבית לגבעות בית קשת, המקום שאני הכי אוהב בעולם, שאליו הייתי יוצא הרבה כדי לטייל ולחשוב. שם, בין שדות הכלניות והרקפות, בין אלוני התבור, הוא אמר לי שני משפטים, שנתנו לי תקווה ועזרו לי לחזור לחיים.
"המשפט הראשון היה: 'רופאים לא תמיד יודעים את הסוד של המחלה, ולא פעם הם טועים'. המשפט השני היה: 'יש סיכוי טוב שבשנה הבאה תעבור ניתוח ותצא מזה, כי ברפואה דברים משתנים בכל יום'.
"לא הייתי צריך יותר מזה. הגחל הקטן הזה, שהלך ודעך בי, התחיל פתאום לבעור מחדש ולהפיח בי תקווה. הקטע הוא שמאז שגילו לי את הגידולים, כל התקפי החרדה נעלמו ולא חזרו עוד.
"אני מאמין שהרופא הזה בא כי הוא הבין שעשה טעות כשקצב את חיי בביטחון כזה. בכל מקרה, הוא העניק לי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל ברגעים הקשים ההם: תקווה".
כשהוא רזה וחלש, לאחר שאיבד 25 קילוגרמים, החליט יוסי לפגוש חברים ולחזור לעבודה. התחנה הראשונה היתה כנס גדול של תוכנית קרב בקיבוץ בית קשת.
"כשנכנסתי, אנשים התחילו לבכות ולחבק אותי, אבל אני כבר הייתי במקום אחר. הבנתי שלמרות שאני נראה כמו אדם שהולך למות, אהיה בסדר. הרגשתי כמו עץ שגוזמים אותו והוא מתחיל ללבלב שוב".
התחנה השנייה היתה אפריקה. את הרעיון זרקה לו קבוצת חברים מקרן קרב, שביקשו ממנו להדריך אותם. "באוגוסט 2009, אחרי שמונה חודשים שבהם נפרדתי מהחיים, מצאתי את עצמי שוב ביבשת שאני הכי אוהב, ועוד כמדריך שכולם נושאים אליו את עיניהם. באותו רגע לא היה מאושר ממני".
לא פחדת לצאת למדינת עולם שלישי במצבך?
"ממה לפחד? סרטן כבר היה לי, ידעתי שאני חי על זמן שאול, אז אמרתי לעצמי שאני לפחות מנצל אותו ועושה את מה שאני אוהב. ברגע שהיתה לי תקווה, לא הסכמתי להיות על תקן החולה. כל הזמן נלחמתי כדי לחיות. בטיול הזה הרגשתי שאני מגייס כוחות־על ולא מוותר לעצמי על כלום, גם לא על הרצאת ערב, שאני תמיד נותן למטיילים. היה חשוב לי להוכיח לעצמי שאני יכול".
• • •
לפני שנה התגלו גרורות גם בריאותיו, אבל יוסי אופטימי. הוא חי מעכשיו לעכשיו.
"בכל שלושה חודשים אני עושה סי.טי ומתפלל שלא יהיה שינוי. זה מצחיק, אבל כשאני נכנס לבדיקה, תמיד עוברת לי בראש המחשבה לנסות לרמות את המכשיר, כאילו זה ישפר את מצבי. כשאומרים לי לא לזוז, אני אומר לעצמי: אולי אם אזוז קצת, לא יראו את הגידולים. כשאומרים לי לקחת הרבה אוויר, אני תמיד מתפתה לקחת מעט, כאילו זה מה שיציל אותי. בסוף אני מוותר ומציית.
"בפעמיים הראשונות לא היה שינוי במצב הגידולים. למדתי לקרוא פענוח של בדיקת סי.טי, כמו שאני יודע למצוא חיות באפריקה. השבוע קיבלתי הודעה שהגידולים גדלו מעט, אבל אני משתדל לא לתת לזה להוריד אותי".
יש לך כאבים?
"יש לי לחץ בבטן, שמלווה אותי בחלקים שונים של היום. הטיפול היחיד שאני מקבל הוא כדור קטן ונוראי בשם 'סוטנט', שמוריד את כמות הדם שבתאים הסרטניים. מאחר שהוא לא יודע להבדיל בין תא סרטני לתא רגיל, הוא פוגע בכל התאים. יש לו תופעות לוואי קשות, בהן בחילות והקאות בלתי פוסקות. כשנתנו לי את הכדור אמרו לי שאם הסרטן לא יהרוג אותי, אז הכדור הזה בטח יעשה את העבודה. אבל נכון לעכשיו, אני מצליח לנצח גם אותו".
איך חיים כל כך הרבה שנים עם עננת המוות?
"לומדים לתכנן לטווחים קצרים, לא מתחייבים כמעט לכלום. אנשים במצבי אומרים לא פעם שהסרטן הוא המתנה שלהם. אני לא יודע אם 'מתנה' זאת ההגדרה הנכונה, אבל אני מרגיש שאני נמצא ברעב של החיים. זה נותן לי דרייב לעשות הרבה דברים וליהנות מכל דבר שאני עושה, גם הפשוט ביותר.
"מעבר לזה, מפתחים סוג של הומור שחור. כשחגגתי 50, החלטתי לעשות מסיבת פרידה מהחיים. לא ממש הגדרתי את זה ככה, אבל הזמנתי את כל החברים והאנשים שאני אוהב מצמתים שונים בחיי. היה חשוב לי שיזכרו אותי כמו שהייתי.
"מאז עברו עשר שנים, אבל הפעם אין לי כוונה לעשות מסיבת פרידה. אם כבר, מסיבת שמחה ואושר. כל עוד אני פה, אני חי ובועט ולא נפרד מאף אחד".
אתה פוחד מהמוות?
"כן, זה לא משהו שמתרגלים אליו. אני מפחד מהרגע הזה שאדע שהגיע הרגע, ושאיראה כמו מי שעומד למות. זה רגע שכבר לא ידברו איתי על אפריקה, ואנשים יבכו וירחמו.
"העצב הכי גדול הוא על הילדים שלי, שאני יצרתי. מה יהיה עליהם, איך הם יסתדרו. אני כל הזמן מציב לעצמי יעדים ואומר לעצמי, 'תעשה מאמץ ותגיע רק לזה'. כובש יעד, ועושה מאמץ להגיע ליעד הבא. כך הגעתי לבת המצווה של הילדה, לבר המצווה של הילד, ליום הגיוס שלהם. אולי אזכה גם לראות נכדים.
"הידיעה הזאת, שהקשר עם הילדים יכול להיגמר בכל רגע, יוצרת אצלי עוצמות חיבור מטורפות אליהם. זה בא לידי ביטוי באמצעות מגע פיזי אינסופי, כאילו אני מנסה לספוג אותם כמה שיותר. במקום מסוים, אני מרגיש שאני בר מזל, שזכיתי להבין שהחיים יפים ושצריך לטרוף אותם, כי אף אחד לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה".
michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו