הטייס היהודי אמריקני, הרמן (הרק) שטרייטבורגר, נולד בשנת 1919 בפילדלפיה והתגייס בגיל 20 לחיל האוויר האמריקני. כיום, בגיל 100, הוא עדיין צלול לחלוטין ומעביר הרצאות על מלחמת העולם השנייה, על נפילתו בשבי הגרמנים ועל הבריחה שלו מהשבי. שמו מוכר יחסית בארה"ב בגלל ספר תנ"ך משפחתי שהוא תרם למרכז רפואי שנמצא ליד מקום מגוריו, במנצ'סטר, ניו המפשייר.
התנ"ך, שמוצג בתערוכת זיכרון ללוחמים האמריקניים במלחמת העולם השנייה, היה לאחרונה במרכז עימות שהתעורר בעקבות מספר וטרנים שטענו כי ההצגה של התנ"ך מנוגדת לתיקון הראשון של החוקה האמריקנית בכל הנוגע להפרדת הדת מהמדינה. בסופו של יום, אחרי מאבק במסגרתו התנ"ך הוסר והוחזר לתערוכה, הוחלט כי לא מדובר בהפרה אך חשוב מכך – בעקבות הדיון המשפטי נחשף סיפורו המיוחד של הרמן שטרייטבורג, שזכה לראות בחייו דבר או שניים.
"עד ההתקפה על פרל הארבור היה די משעמם בחיל האוויר האמריקני", מספר הרמן. "למדנו על מטוסים די מיושנים ולא היה הרבה מה לעשות, אלא שאז הגיעה ההתקפה ואז הבהילו אותנו לקליפורניה בהיסטריה גמורה. חששו אולי שיפן תנסה לפלוש לארה"ב, והכינו הכל כדי להתכונן נגד זה, אבל לא קרה כלום. אחרי שראו שיפן לא תוקפת אותנו שוב הגענו לטוס על מפציצי 24-B, וככה טסנו עם מטוס לאפריקה, שם אימצנו לנו כקמע קוף בשם ווילבור".
הרמן המשיך מאפריקה לבסיס של הצבא האמריקני באיטליה, והיה צריך להשלים מכסה של 50 הפצצות כדי לחזור הביתה. "בתחילת 1944 הייתי כבר כמעט בהשלמה של מכסת ההפצצות שלי - הפצצתי 48 פעמים והיו חסרות לי רק שתי משימות. בדיוק אז נכנסה משימה קשה - להגיע לאזור מסוים בהונגריה שמלא בכוחות נ"מ ולהפציץ אותו. המטוס שלנו נפגע במהלך המשימה ונכנסנו לנוהל התרסקות. הטייס החזיק מעמד איזה זמן, אבל בשלב מסוים התחלנו לצנוח לקרקע.
"כשנחתנו הקיפו אותנו חקלאים שראו את חופות הצניחה שלנו ומייד הסגירו אותנו לצבא הגרמני. בתחנת הרכבת היו המון הונגרים זועמים שרצו להרוג אותנו בגלל ההפצצות הכבדות, אבל החיילים הגרמנים שמרו עלינו. אחרי כך היינו 18 ימים במחנה, כמעט ללא אוכל ועם מזרנים מלאים בפשפשים. זו אמנות לישון על מזרנים עם פשפשים. משם הסיעו אותנו למחנה שבויים טוב יותר וקיבלנו דרך הצלב האדום משלוחים מארה"ב עם הרבה אוכל טוב. זה היה חשוב כי ככה יכולנו לשחד את השומרים הגרמנים עם קצת שוקולד איכותי. שם גם יצרנו רדיו של ה-BBC שהגרמנים לא מצאו, וככה ידענו שנפילת גרמניה קרובה".
עם התקרבות כוחות הצבא האדום למחנה השבויים הצעידו הגרמנים את החיילים האמריקנים במשך 83 ימים אל תוך גרמניה עצמה, אלא שגם שם צבאות המערב התקרבו למקום שבו הם היו ואז הגרמנים רצו להצעיד אותם למקום אחר. בשלב הזה ברח הרמן עם שני חברים אל היערות עד להגעת הכוחות הבריטיים אליו.
"רצו להעביר אותנו לעוד מקום וזה היה נראה חסר תוחלת", הוא מספר, "וגם לא היה לנו בכלל אוכל. החלטנו לברוח ברגע שנצא לדרך ובאמת כשהייתה לנו הזדמנות ברחנו ליער והקמנו לנו שם מחנה עם אוכל. היינו שם כמה ימים ושמענו לחימה ממש קרובה. יצאנו ופגשנו איזה קצין גרמני. למזלנו הוא לא היה איש אס.אס, הוא היה זה שסיפר לנו שהבריטים קרובים. לקחנו אותו למחנה שלנו, נתנו לו קפה ואז הוא אמר שהוא לא יתפוס אותנו ושהוא החליט לחזור לבית שלו. הוא הראה לנו איפה הכוחות המערביים נמצאים ולשם צעדנו.
"כשהגענו החזקנו דגל לבן ואז כוח בריטי הגיע וישר נתן לנו ארוחת בוקר. מייד אחר כך שלחו אותנו בספינה חזרה לארה"ב. הספינה הייתה מלאה בשבויים גרמניים ובאמצע ההפלגה התקבלה הידיעה על כניעה של גרמניה. בארה"ב פגשתי את אמי, שיצאה מדעתה מדאגה ממש כשהייתי בשבי. היא נכנסה לאקסטזה כשנפגשנו".
אחרי חזרתו לארה"ב זכה הרמן לאירוח על חשבון המדינה במלון יוקרתי באטלנטיק סיטי. בהמשך חבר לנשק הכיר להרמן את אשתו, איתה הוא חי עד לפטירתה בבית בו הוא מתגורר עד היום יחד עם בנו גיא. להרמן יש שבעה נכדים ושלושה נינים, והוא מרצה עד היום על המלחמה ועל קורותיו במהלך חייו הארוכים. ביחס למחלוקת סביב התנ"ך שתרם הוא מביע צער ואומר: "אין כאן כוונה לדת כלשהי, התנ"ך שייך גם לנוצרים וגם לאסלאם. זה משהו שנעשה רק להנצחת החברים שנפלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו