"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

תרבות הדיבור

אנחנו היהודים מתעסקים המון במה שנאמר. זה נכון ביחס למה שקורה בבית שלנו ונכון עוד יותר ביחס לחדשות

,עודכן

השבוע אמר לי אחד מילדיי את המשפט הבא: "אבא, תן לי בבקשה קצת זמן לעצמי". טוב, אמרתי. סחתיין. מייד עלה על דעתי שמעולם לא אמרתי משפט דומה להורים שלי. בחיים לא העזתי להוציא מפי מילים כמו "אבא, אני צריך קצת ספייס". אולי חששתי שזה חצוף או פוגעני. אולי פשוט גדלתי במשפחה כל כך מיושנת, עד שהפנמתי שאצלנו אין דבר כזה "זמן לעצמך".

בעיניי יש משהו מאוד יפה בכנות, בביטחון העצמי וביכולת לזהות מה אתה באמת צריך מההורים שלך. סחתיין, אמרתי לעצמי. סחתיין על הילד, וגם לנו ההורים המאפשרים מגיעה איזו טפיחה.

מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהעובדה שהילד בן ארבע וחצי, ונסיבות האירוע היו שהצצתי לשירותים וניסיתי לברר אם הוד מלכותו כבר סיים, ואני יכול לגשת ולנקות לו. בהקשר הזה, אני חייב להודות שהמשפט "אבא, תן לי בבקשה קצת זמן לעצמי" קיבל תוקף הרבה יותר משמעותי. סחתיין עלינו, על הדור הזה ועל כל ישראל.

• • •

אנחנו היהודים מתעסקים המון במה שנאמר ובמה שלא. יום־יום אנחנו עסוקים בהוא שאמר ככה, וההוא שלא אמר מילה. מבחני הקריאה שלנו תמיד שאלו: "מי אמר למי?", ההוכחה החזקה ביותר למשהו היא "שנאמר..." ואלוהים בכבודו ובעצמו הוא "ברוך שאמר והיה העולם".

מצד שני אנחנו אלופים במשפטי תגובה כמו "אז הוא אמר... אז מה?" - משפט שיש לו גרסאות מצוינות ביידיש, וגם בערבית־יהודית.

שמעתי למשל, שליאור שליין השתלח לאחרונה בעומר אדם, ובאותה הזדמנות בכל מי שיש לו רגש מסוים לתפילה, לתפילין או לריבונו של עולם. למען היושר אני חייב להודות שליאור שליין משעמם אותי. ככלל, אני תופס הומור כסוג עמוק מאוד של יושר, ושליין לא מצחיק אותי כמעט בכלל. כך שלא ראיתי את התוכנית, אלא רק קראתי את תמליל הדברים. אני, וזה לא סוד, אדם מאמין. ובין היתר אני מאמין שסאטירה לא מצחיקה היא אחד מסוגי המלל הכי פחות נסבלים ביקום.

יש איזה עניין לאחרונה עם "חבר דמיוני". כשאנשים כמו שליין רוצים להחטיף לדוסים מכה מתחת לחגורה הם שולפים את טיעון "החבר הדמיוני". למרות שמדובר בטיעון שהתיישן והתבלה, ובעיקר לא עשה מעולם רושם על אף אחד, עדיין נוהגים אצלנו לשלוף אותו כמו ששולפים רובה צלפים מתוך נרתיק של צ'לו בסרטי קולנוע מסוימים. יותר משהוא אמור לשכנע, הוא אמור לפגוע ולהפיל אותך ארצה.

אז שליין אמר שכל הדתיים וכל המסורתיים וגם עומר אדם מדברים עם "חבר דמיוני", כאילו רעיון הטוקבקיסטים השחוק הזה הוא הברקה של רגע שנצנצה במוחו. ואפשר כמובן להגיד "אז הוא אמר...", אבל אפשר גם ללמוד משהו מהרגע ההוא שבו אדם הופך מסתם לא מצחיק, לסוכן שמפיץ שנאה כלפי כל מה שהוא לא מכיר. או לא מבין.

להקטין אחרים כדי להרגיש גדול זה באמת ההפך הגמור מהומור. אבל, נניח שאתה חושב שאלוהים הוא חבר דמיוני, ומה עם המושג "אדם" הכל כך מרכזי בתרבות שלנו? הוא לא "חבר דמיוני"? מה עם טיפה אירוניה? או אמפתיה? או סתם אנושיות.

• • •

על הדבר הבא הייתי מעדיף שלא לדבר בכלל. מילה לא הייתי רוצה להוציא על האירוע המתועב באמת שהתרחש כאן וכמעט הושתק. אני מדבר על הילדה הצעירה. על האונס אני מדבר. אונס שאם אכן נשזרה בו נימה לאומנית, המשמעות היא שכל אחת מהבנות של כל אחד מאיתנו, קצת נאנסה שם. זה היה די מובן אם היינו בוחרים להרעיש עולמות, אבל בחרנו שהסיפור קצת יושתק. למה יושתק? מכיוון שהמשפחה מתחננת שנמעט בדברים, וניתן להם לרפא את השברים ואת הנפש הפצועה.

אבל לא רק. האירוע הזה הושתק גם מכיוון שאנחנו - ואני מדבר עלינו, היהודים הישראלים - מעדיפים להשתיק אירועים שאין לנו את תעצומות הנפש או את אוצר המילים להתמודד איתם. לפעמים אנחנו מעדיפים להעמיד פנים שזה לא באמת קרה או שזה לא באמת קרה לנו. למעשה, אנחנו משתכשכים בהכחשה. זה די אנושי. אבל די עם זה.

מה שאני רוצה לומר הוא שאני לא חושב שיש כמעט דבר אחד בעולם, שערבים מסוגלים לעשות ויהודים לא. אין גם דברים שחילונים מסוגלים לעשות ודתיים לא. יודעים מה?... גם לא נשארו דברים שסתם יהודים טובים עלולים לעולל, ואילו רבנים לא. צר לי.

כשהיינו ילדים ניסו לגרום לנו להאמין שיש כאלו. בשיא הרצינות סיפרו לנו שיש רמה של רשעות ונבלה, שלא יכולות להתקיים בסביבה דוברת עברית. אבל ימי התום הללו חלפו עברו. על השולחן נערמו הררים של תיקים, כתבי אישום וחומרים מפלילים ומסמרי שיער, סדום ועמורה, אשמדאי ועזאזל, וכולם בעברית משובחת עם נגיעות של ארמית וציטוטים מהמקורות.

ואחרי שאמרנו את כל זה, אני חייב להזכיר שאילו אותו דבר היה קורה אבל להפך, כלומר אילו יהודי היה מואשם שגרר תלמידת יסודי פלשתינית, והתעלל בה לעיני חבריו החוגגים ובעזרתם, החברה הישראלית היתה סוערת וגועשת. כולנו, ימין ושמאל, היינו מכים על חטא. בלי שום קשר למי הצבענו ולמי נצביע, היינו מוקיעים אותו ואת משפחתו המורחבת, את סביבת מגוריו ואת המוסדות שבהם התחנך. ואת עצמנו היינו מוקיעים, ושואלים איך הגענו לשפל הזה, ואיך לעזאזל הצטרפו למעשה גם ידידים.

(איור: נדב מצ'טה)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר