הרשת החברתית

לעיתונאי הדתי מהטלוויזיה יש אבחנות מדויקות כמו חותכני עוגיות ממתכת. הוא מהיר מחשבה. כשהוא מבקיע בדיחה הוא מחייך, אבל אף פעם לא מתפוצץ מצחוק. הוא מומחה בלהצביע על הנקודה עצמה, מתחת לשכבות של הסתרה, כמו מזהה גיל אישה לפי כפות ידיה, למרות שהפנים מנותחות. הסתכלתי על העיתונאי הדתי מהטלוויזיה, שנון ומיידי, ונזכרתי בחברה שלא דיברתי איתה מלא זמן. איילה. החברה הגאונה שלי. שיכלה להיות עמית סגל, אבל בחרה להיות רואת חשבון. 

היינו פעם קרובות יותר, אבל לדבר איתה על המקצוע שלה משעמם אותי מאוד, ומשהו בלהב שלה התקהה. זו כמובן לא סיבה לוותר על חברות. כנראה שהיו עוד סיבות. אבל אם היתה בוחרת בתחום שבו יש חובה יומית להשחיז את הלהב, היתה הסכין שלי מתחדדת על ירך הסכין שלה. ראיית החשבון לקחה אותה ממני.

>> לכל הטורים של אמילי עמרוסי - לחצו כאן <<

רבים מחבריי קשורים לסביבה המקצועית שלי. עיתונות, ספרות, דוברות, פרסום, יצירה. יש גם חברות מההיסטוריה ששרדו את השנים: נ', מורה לחשבון, שמגיל 14 ועד היום מתעלמת באופן שיטתי מההערות שלי על כך שהיא מתלבשת נורא ואיום. זה שומר לנו על חברות ערנית. וגם ח', סמנכ"לית פיתוח בהייטק, שמתלבשת לעבודה כאילו יוצאת לספונג'ת־מדרגות, וכמה שאני מציקה בנדון, ככה היא יודעת שאני אוהבת אותה (נקודה לדיון פנימי: החברות שלי הן או סופרות ועיתונאיות או מתלבשות גרוע. זה בטח אומר משהו).

כמו בני זוג שהופכים דומים עם השנים, גם בחירת החברים שלנו הולכת ומתכנסת לתחומי העניין והעיסוק. באמצע החיים קשה להכניס חברים חדשים. החברים מהמילייה המקצועי משאירים אותי בערנות אינטלקטואלית, מחויבת בבחינה של החומר האקטואלי, מעודכנת ברכילות החשובה, מצוידת בקנאת סופרים וגרייה יצירתית. ואני יודעת שיהיה מי שיבין אותי. 

לא רק החברים. משלח היד שאותו בחרתי פעם, מזמן, או שהוא בחר בי, כרוך גם בבחירה על איזו כתבה להתעכב במוספי השבת או באופן שבו אני מבלה את הזמן הפנוי. אנחנו חושבים שאנחנו הולכים על מקצוע שמשקף את מי שאנחנו. באמצע החיים, המקצוע הוא מי שאנחנו. והתפקיד עושה אותנו לא פחות ממה שאנחנו עושים אותו. 

•  •  •

ואישה אחת הגיעה אל ביתי כדי לעזור בניקיון. עבודת משק בית היא כניסה ברישיון אל האינטימיות הכי גדולה של משפחה. לפעור בפני זר את הלכלוכים הסודיים, את התזכורות לגוף שלא יופיעו בקטלוג עיצוב. כלים, שאריות ארוחה. בגדים מלוכלכים. מריחות של משחת השיניים בכיור. שיערות שנשרו ממברשת. תפוחים נגוסים. טישו משומש. 

האישה אמרה לי אחרי שניקתה: "אה, ראיתי שבת־גלים שער הזכירה אותך בספר שכתבה על המקרה שלה". פתאום נראיתי לעצמי אחרת. האישה הזאת מכירה אותי! היא יודעת מי אני, וכך ניגשה אל הֵיכָלוֹת הסוד שלי. זה היה מטלטל. 

כמו הפעם ההיא, שהשאלנו את הבית לשבת שלמה עבור אורחי השכנים, משהו שעשינו על בסיס קבוע כשגרנו ביישוב קהילתי, ותמיד השארתי בית בשמחה כשנסעתי, עד שאחד האורחים השאיר שוקולד ולצידו פתק: "תודה על האירוח בביתכם הנעים! כיף לישון בבית של סופרת!". זו היתה הפעם האחרונה שהשאלתי את חדרי השינה לזרים.

(איור: בת־אל בן חורין)

לפעמים אני קייט מידלטון שפותחת את הדלת בפני אישה שתנקה לה את הבית, מסכימה שהאישה הזרה תציץ בקווי השיניים הקטנות של נגיסות התפוח שנשאר על השולחן. אחר כך מנפה חברויות לפי השדה המקצועי שלי, לא מצליחה לתחזק חברות עם רואת החשבון שהתרחקה. מצד שני יש לי את נ' ו־ח', "המתלבשות הגרועות", תזכורת לאיך צריך אדם להיות, מתחת לרחש הכתיבה והאומנות. 

ואני אגיד עוד משהו על המקצוע שלי. אנשים שעובדים במקצועות חשופים, כולם בטוחים שיש להם חיי חברה עשירים, שהם מוקפי אדם. ולפעמים זה בדיוק ההפך. קוראים לזה "בדידותו של הסלב". אני לא סלב, גם לא מיני־סלב. נדבר על אחרים. שחקנים, בעלי הון, עיתונאים. הם יהיו האחרונים שיזמינו אותם. האחרונים שיכירו להם בן זוג או בת זוג. האחרונים שישלחו להם משלוח מנות.

כי האנשים לא יודעים איך להתקרב, מפחדים לגשת, מפחדים לפקוע את היכלות הסוד של מי שמספיק לו מה שהוא חושף מיוזמתו. והאמת היא שמחוץ לתמונות האינסטוש, יש שם הרבה בדידות. כשידוענית מתקרבת אל ספסל האימהות בגינה, כולן משתתקות. 

כשם שאני מבוהלת ממישהו שישן אצלי בשבת, וראה לנגד עיניו רק את "הבית של" (בטח חיטט במגירות בהתאם) - כך גם הוא מבוהל ממני. וזו עוד סיבה למה קשה לי להכניס לחיי חברים חדשים. בגיל שלנו כבר לא מציעים חברות, אבל יש גם חומה שקופה, משהו כמו הקיר הרביעי ביני לבין אלו שמכירים אותי מהעיתון. בפינת המחשבה של שטיפת הכלים הרהרתי בזהירות הבריאה הזאת מפני חשיפה מוחלטת. ואיך מרוב שאני נשמרת - אולי שוב אפטר את העוזרת. 

•  •  •

דיברתי עם עצמי על התפקידים, על מה שהם עשו ממני, ומה שאני עשיתי מהם. אני שוטפת את הכפית האחרונה וחוזרת אל תפקיד חיי: האנשים שהבאתי לעולם, שהם הנצח שלי, ואני מנסה להניח בידם האחת שאיפה לתיקון עולם וביד השנייה אופטימיות, לגדלם במילים טובות, ולהראות להם את יפי הדברים. 

המקצוע מגדיר אותנו? מה לגבי העובדה שאני מקצוענית־על בתור חזנית שמע ישראל לפני השינה? מומחית ברפואת פלסטרים? שננית־לוח־כפל בעלת רקורד עולמי? שבועיים לפני החופש הגדול אני שבה ומונה את תפקידיי הראשוניים. מדבבת ספרי ילדים, בקרית שליטה במסכים, מפעילת דבק חם ברישיון, רשמת קייטנות מצטיינת, מדביקת נצנצים מומחית, פורסת אבטיחים ארצית, קצינת דפי צביעה, נפחית כדורי סל (מאסטר), מאמנת סקייטים, קפלית כביסה (שיא גינס), אלופת ישראל בשיעורי בית בתורה, אספנית לגו, רוח הקודש, לוכדת חלומות רעים, מצילה בבריכה, חבקנית־שימדורה, מאבטחת, נהגת בוס, ואלופת העולם בהוצאת מסטיק משיער. המעסיק: ארבעה, שיהיו בריאים. ושם אני הכי חשופה. ושם התפקיד הוא מי שהכי אני.

emilya@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו