מסעדות עם נוף משתדלות פחות, אבל "המטבח של רמה" בנטף הוא יוצא דופן. מיומו הראשון השתדל להיות ראוי ליופי שפרוס מסביב. משקיף אל שקט הרים, אוצר את שצומח באזור ואת מסעותיה של רמה בעולם. שליטה במשחקי האש, בין טאבון לגריל, היטיבה לנשק לירקות ולתבשילי בשר.
אש טובה ומלאת יצירה בערה שם, עד שבשישי אחד, שנת 2016, בקצה נובמבר שחון, באה להבה גדולה ממנה וכילתה את המסעדה. "את זוכרת איך רמה ישבה על הסוס?" שאל אותי אז אחי כשהתקשרתי אליו בוכה לספר לו את החדשות. "זוכרת היטב", עניתי.
ב־81', כמה שנים לפני שעזבתי את מעלה החמישה, רמה בן צבי הגיעה עם המשפחה שלה להתיישב בנטף, להקים יישוב קהילתי מבראשית. כל מי שראה אותה רוכבת לא ישכח. זקופה ויפה, משקיפה מסביב.
"אני אומר לך עכשיו", הוסיף אז אחי, "חלוצי נטף הם חומר מיוחד. בטח מי שיושבת ככה על סוס. שנה מעכשיו, אולי פחות, המסעדה הזו תיפתח מחדש".
אבל גם רוחה של משפחה יוצאת דופן לא יכולה לקצר את הנסיעה על כבישי הביורוקרטיה. שנתיים וחצי נדרשו להם לפתוח מחדש. לפני כשבועיים, כשבחדשות שריפה רודפת שריפה, ופצעים שחורים נפערים במקומות אחרים, חזרתי לשם.
החורף האחרון היה נדיב. חסדים בירוק מלווים את העין בדרך המתפתלת בין חמוקי ההר, מבקשים להשכיח את מראות החורף ההוא, כששתי השריפות שבערו בנטף כילו 14 אלף דונם של חורש טבעי.
כשהגעתי לשם, הוא קיבל את פניי. עץ אלמוגן כרבולתי, שפרחיו באדום לוהט, מזכירים לי פנים של ציפור מגן עדן. כמו הרבה שתילים שעוזי, בעלה של רמה, אוסף בעולם, מאקלם אותם לשתילה בגינות הארץ, ככה אבות העץ הזה הגיעו מארגנטינה לנטף. העץ הוא שהזריע את עצמו, תפס מיקום של בן מלך, בין המסעדה למשתלה של עוזי, וכל מי שהגיע לשם היה שואל עליו.
השריפה קרעה ממנו את בגדי המלכות, אבל הוא נשאר לעמוד זקוף, גם המוטרפת שבלהבות לא יכלה לטיפוס הזה. ועכשיו, שנתיים וחצי אחרי, יוצאים מהגוף המפויח ענפים צפופי פרחים. רמה אומרת שבארגנטינה יש בלי סוף אלמוגנים כאלה, שהם צומחים בכל מקום, ואני חושבת שהאלמוגן הזה, במופע ההתחדשות שלו, הוא אחד ויחיד, לגמרי בן צבי.
כמה יפה המסעדה החדשה. חלונות גדולים מול נוף, טאבון, בר קפה, ובמקום המטבח שהתהווה במשך שנים הקימו עכשיו מטבח שעבר תכנון מקצועי, כזה שמביא בחשבון סדר פעולות וחללי אחסון.
עץ בהיר הוא החומר שנבחר להוביל את העיצוב במקום, כמו קורא תיגר על אסון. כששאלתי איך הם לא השתמשו בברזל ובאבן, ענו שבמכבי האש הובהר להם שזה לא משנה. שבשריפת יער כמו שהיתה כאן, מתכת לא תעזור.
"היה ספק שתפתחו שוב?" אני שואלת את רמה ואת אלָה, הבת האמצעית, שעכשיו היא בעלת הבית. על שמה רשומה המסעדה, היא הפוסקת האחרונה. "כן", הן עונות ביחד.
"ספק אמיתי?" אני מתעקשת. "לא", הן מחייכות ביחד. ורמה מוסיפה: "לי היה ברור שבגיל 61 אני לא פותחת מסעדה מחדש. מצד שני, כשאלה אמרה שהיא רוצה לפתוח, לא היתה שמחה ממני. כי אם לא היינו פותחים מחדש, היינו נופלים".
אלה אומרת שהשריפה היתה "חוויה קשה ואלימה וטראומטית, כל הזוועות שאת רק רוצה. כמו בום של סטירה. הדרך לקום היתה להקים מחדש את המסעדה. אבל מה שאני אומרת זאת חוכמה בדיעבד, כי באותו אופן אפשר היה ללכת לכיוון חדש לגמרי בחיים ולהגיד שהשריפה של המסעדה יצרה הזדמנות חדשה.
"כשהיתה השריפה, כולם באו אלי לשמוע מה אני מחליטה. לא היינו בשלים לוותר על המסעדה. רצו החיים, ובחלקי נפלו הזכות והעול לקחת את זה. היו רגעים בדרך שבהם אמרתי, 'לעזאזל, הלוואי שמישהו מהאחים שלי היה לוקח את זה במקומי'. היום אני לא אומרת את זה. היום אני אומרת תודה".
• • •
שלושה ילדים יש לעוזי ולרמה. מיה (37), הבכורה, אמא לשחר בן ה־14, היא נטורופתית, מטפלת במגע, תזונה ומיינדפולנס. אלה (35) חיה בנטף עם בן זוגה הדר ושתי בנותיהם, נגה (8) וזהר (7). הלל בן ה־25 חי עכשיו בתל אביב, עובד בעבודות מזדמנות, מתענג על דרך החיפוש בחיים.
כשאני מנסה להבין מהן למה דווקא אלה היא שקיבלה את המסעדה, ולא מיה, למשל, שידועה בארוחות הטבעוניות שהיא מבשלת, רמה אומרת שזה בכלל לא עמד על הפרק. שמיה אף פעם לא היתה בעניין, והלל צעיר מכדי לחשוב בכלל להיכנס למחויבות כזאת.
אלה: "זה לא שהיתה ישיבה, ואני אמרתי 'יאללה, אני הולכת על זה'. זה היה הרבה יותר הרמוני. המון שנים עבדתי פה והייתי עושה כל מיני דברים במקביל. למדתי, הייתי מורה ליוגה, ילדתי את שתי הבנות. פעם בכמה זמן אמא היתה מכנסת את המשפחה ואומרת, 'תשמעו, אני רוצה שינוי. אני שוקלת לסגור את המסעדה. מה אתם חושבים?' והיינו עונים לה, 'השתגעת? מה פתאום. זה הלב הפועם של המשפחה'".
"אחרי השריפה אמרתי למיה, 'זה שלי כמו שזה שלך. את רוצה?' ברור שהיה לי קל יותר כשהיא אמרה לא. היא אמרה, 'אני רוצה את מה שיש לזה לתת לי, אני לא רוצה את מה שזה אומר'. אותי זה מדליק לנהל. 7,000 זרועות שפועלות במקביל זה מפעיל אותי. את מיה מדליק לעבור תהליך טיפולי אחד על אחד.
"בקיצור, זה תמיד היה נושא שעמד שם. אמא היתה אומרת 'יאללה', ואני הייתי אומרת, 'הילדות קטנות וזה לא מתאים'. ואז, משהו כמו שנתיים לפני השריפה, היא באה ואמרה לי, 'טייק איט אור ליב איט, אני לא ממשיכה יותר'".
רמה: "רץ לי בראש שבגיל 60 להתרוצץ במסעדה זה פתטי. מין נקודה בזמן שסימנתי לעצמי. להקים מסעדה ולחיות אותה דורש ממך להיות עם הכלה גדולה מאוד. לעמוד מול הצוות, מול הסועדים, לחשוב אוכל. צריך להגיב מהר.
"אני תמיד אומרת שאת הדברים שהמסעדה לימדה אותי, שום דבר לא היה יכול ללמד. זו פריטה על המון מיתרים במקביל, שמפתחת קבוצה גדולה של שרירים. לפני השריפה לא ידעתי מה ואיך, אבל ידעתי שאני רוצה לגלות ולהפעיל שרירים אחרים. הרגשתי שאני חייבת להרפות. לא אגיד לעזוב, אבל להרפות".
"כשאלה אמרה שהיא רוצה לפתוח, לא היתה שמחה ממני". רמה לאחר השריפה של 2016 // צילום: פיני סילוק
אם ובת, שתי נשים יפות, יודעות היטב את שיעורי השרירים. אלָה, שבאה למסעדה מהיוגה, ורמה, ילדה מחולון, שהיתה לרקדנית, עד שבשנות הארבעים לחייה המירה את בגדי הריקוד במדי השף. תמיד זקופה, אסופה, אלה אומרת שרק פעם אחת ראתה את הגוף מאיים לקרוס. זה היה ביום השריפה, מיה אמרה לאמא שלה שתארוז מהבית את מה שהיא צריכה.
"לא הבנתי מה היא רוצה ממני", אומרת רמה, "מה לארוז עכשיו? לקחתי כמה אלבומים, ואת התמונה שלי עם אבא, שנפטר כשהייתי בת 3".
אודי גל, דובר הכבאות של מחוז ירושלים, שרומי אשתו עובדת כבר שנים במסעדה, ניגש לרמה וצעק עליה שהיא מוכרחה לעזוב, שהיא מפריעה לו לעבוד. הוא דאג ללוות אותה לחניה, וגם וידא שהיא נכנסת למכונית ונוסעת מהיישוב.
רמה נסעה מרחק קצר, עד שעצרה את האוטו בכיכר בכניסה לנטף, שממנה ראתה את המסעדה שלה עולה בלהבות, ושם מצאה אותה אלה שלה. "בחיים שלי, בכל החיים שלי, לא ראיתי את אמא ככה. היא עמדה ורעדה כולה, מלמלה, 'איפה מיה?'"
• • •
אני שואלת אותן אם גל השריפות הנוכחי הצמיד אותן לטלוויזיה. "לאף אחד מאיתנו אין טלוויזיה", עונה רמה, ואלה אומרת: "היום שמעתי ברדיו שראיינו מישהו ממבוא מודיעים, וכל כולו בהתרגשות איך כולם עוזרים ואיך כולם יעזרו.
"ואני זוכרת את ההתרגשות הזאת, ואני רוצה להגיד לו, 'בעוד שנתיים אתה תחכה שמישהו ייתן לך את כל מה שהבטיחו'. הלוואי שאטעה. הלוואי.
"אנחנו קיבלנו הבטחות קונקרטיות. בחצי מהן לא עמדו. עכשיו לא מסכימים לבטח אותנו נגד שריפות יער. היתה כאן מישהי שאמרה שהיא לא מאמינה שלא קיבלנו, ולמה לא עושים על זה כתבה. היו עושים אם זה היה יוצא מהכלל. אף אחד פה לא באמת מאמין שמישהו יקבל את מה שמגיע לו".
רמה: "יש התגייסות מדהימה של אנשים, אבל אנחנו מדינה מקולקלת. זו לא חוויה אישית שלי, זו התרבות הניהולית פה. את באמת רואה רצון טוב של אנשים מול רגולציה שנועדה לכסתח, לא לתת שירות או לעזור.
"זה לא עניין של ממשלה זו או אחרת. זה משהו עתיק, וזה מרחק שהולך וגדל בין הבטחות למימושן. חוץ ממיכל נברו וניב ויזל מהמועצה האזורית מטה יהודה, שעזרו לנו, וחשוב לי להודות להם על העזרה הזאת, היינו לבד".
אתן חרדות יותר עכשיו?
אלה: "אנחנו במשפחה נוטים לחוסר חרדה פתולוגי. גם בזמן השריפה, עד שהמסעדה לא נשרפה כליל אמרנו לכולם שיירגעו. קצת אש, מה קרה?
"ואז, שנה אחרי השריפה, התחלתי לראות את כל הסכנות בעולם. הייתי נוסעת מאחורי משאית ומדמיינת איך כל התכולה נופלת עלי. והפסיכולוגית שלי אומרת לי, 'ברוכה הבאה, מותק, ויתרת על הבורות. הכל יכול ליפול עלייך'.
"אני יודעת שלאנשים קורים אסונות גדולים יותר, אבל בעולם הקטן שלי השריפה היתה שואה. כי עד אז באמת שהכל היה דבש".
השריפה היתה טקס ההתבגרות שלך?
"לגמרי. מה שקרה אחריה היה איום ונורא. עמדנו מול מבול של קשיים שכמעט חנקו לנו את הנשמה, ואת במקום הכי נמוך, ויש מי שמושיט לך יד, ויש כאלה שמבקשים לדרוך עלייך. שנתיים וחצי לא הצלחנו להקים את המסעדה.
"המבנה הקודם לא היה חוקי, כמו 90 אחוז מהמבנים בארץ הזו. כדי להקים מחדש היו צריכים לזרז תהליכים. היינו באחת הוועדות, שהתהליך שלה היה אמור להסתיים בספטמבר. שנה וחצי אחרי, הוועדה התכנסה, אבל באיזשהו שלב הנציגים שלה היו צריכים ללכת לענייניהם. ואני מתקשרת לפקיד פעם בשבוע, והוא לא יודע לענות לי מתי ארבעת האנשים יתכנסו לעשר דקות ויוציאו החלטה.
"ואז את עומדת פה, ויש את המקום היפהפה הזה, עם צוות של אנשים שעובדים מהלב, והאוכל יוצא טעים, ואנשים באים, ואמא שלי עובדת בטאבון ובסוף השבוע היא יוצאת לחופש. גילינו שהכל יכול לקרוס, אבל שמעז יוצא מתוק. אין תחליף לידיעה הזאת".
• • •
בכבוד גדול הן מקשיבות זו לזו, מקפידות שלא לענות במקום האחרת, וכשאני שואלת מה בעצם חלוקת התפקידים ביניהן, אלה מבקשת לעצור. אומרת שזו שאלה סופר חשובה, ולא במקרה הן מתבלבלות בדרך לתשובה עליה. שהן בשלב ראשוני, שבעוד שנה בטח יוכלו לענות טוב יותר.
"עוד לפני השריפה אמא החליטה לקחת צעד אחורה, ואני החלטתי לקחת צעד קדימה. בהיותנו מי שאנחנו, תהליכיות, זה לקח את הזמן שלו. באה השריפה וקטעה את התהליכים. נדרשה החלטה. שלי.
"כמה חודשים אחרי השריפה כבר ניסיתי לקבל החלטות, ולקח לי זמן להבין שאני בכלל אאוט. ישבתי במדיטציה והתחלתי להרגיש שיש לי בטון בבית החזה.
"מייד אחרי השריפה גילינו שאבא של הדר חולה בסרטן. חודשיים אחר כך הוא נפטר. נכנסנו להישרדות בסיסית. לקום בבוקר ולהיות הורים טובים לבנות שלנו, שהיו אז בנות 5 ו־6, וחוו את האובדנים האלה, בזמן שגם אנחנו מטולטלים בתוך כל זה".
רמה קמה לפתוח חלון, שייכנס האוויר. לרגע אחד מופנה המבט שלה אל הכפר הערבי הסמוך קטאנָה, ואני מרגישה איך המלח מטפס לי לעיניים, חונק את הגרון. פעם זה היה כפר קטן בנוף מוקף גבעות קירחות, ועכשיו גדר ההפרדה שומרת מרחק נגיעה בין הבתים שלו לאלה של הר אדר. כל כך הרבה נבנה, כל כך הרבה נהרס.
זמן קצר אחרי שפרצה השריפה פרסמו כוחות הביטחון הודעה, שלפיה תושב הכפר הוא שהשליך בקבוק תבערה שגרם להצתה. רוח חזקה ואדמה צמאה עשו את כל היתר.
אוכל שמעמיק את הקשר עם אש הטאבון ועם הצומח מסביב. המסעדה המחודשת // צילומים: אריק סולטן
רמה אמרה לי אז שעד שהגדר נבנתה, המעבר בין הכפר לנטף היה חופשי לגמרי. "מי שבנו את הבית שלנו היו פועלים מקטאנה. כל צוות הטבחים הראשון של המסעדה היו מקטאנה, והיו יחסי אחווה מאוד נעימים. היינו הולכים לחתונות בכפר, והם היו באים לשמחות שלנו.
"כשנבנתה הגדר, אחד העובדים שלי אמר, 'אוי, רמה, הילדים שלי כבר לא יכירו אנשים כמותך, הם יכירו רק חיילים'. עד היום עובדים אצלנו במשתלה שני אחים מקטאנה. ראג'י הוא אחד מהם. בן 60, את כל החיים הוא יודע לצחוק. פעם היה מגיע דרך המחסום בהר אדר, אבל אחרי הפיגוע שהיה שם, נסגר המעבר. עכשיו, בכל בוקר, הוא קם ב־4 ונוסע למחסום עטרות".
תשע שנים הוא איתם במשתלה. את גרסת המקום למטבוחה, "החריף של ראג'י", מכינים לפי מתכון שלו. באותו יום שישי, כשהכל בער, בני המשפחה אמרו לו שיתחבא, שאם החיילים יראו ערבי, יעצרו אותו. אז הוא הסתתר כמה דקות, ואז יצא ונעמד בראש קבוצת כבאים, להגן על בית המשפחה הצמוד למסעדה. רמה אומרת שכל השבוע, הוא עמד עם כולם להגן על הבית.
"זה לא שהיתה שריפה ונגמר. כל הזמן היתה עוד התלקחות ועוד אחת. אחרי שבוע ירד גשם. פיללנו לו. הלל עמד בפתח הבית ורץ לרקוד ערום בגשם. ואת מי הוא מוצא שם? את הדר רוקד ערום בגשם. עד שלא בא הגשם, היינו בתחושה שאנחנו יכולים להישרף. הכל היה יבש, רוח מזרחית נוראית.
"וראג'י היה איתנו בכל זה. בבית שלו היתה חצי סוכת אבלים. אנשים באו לנחם אותו אחרי השריפה".
• • •
לשולחן מגיע פוגאס, לחם שמקורו בפרובאנס, שנאפה במקום מזני חיטה עתיקים. יוצא שחום מהטאבון, מלווה במטבלים. ממרח חצילים עם או בלי קליפה, החריף של ראג'י, ורומסקו, ממרח על בסיס פלפלים ושקדים וזיתים עם נגיעה של עמבה.
את המטבח המתחדש מוביל טל ברדוגו, מי שהיה סו־שף ב"מונא", והמסעדה פתוחה לקהל בימי חמישי בערב, לתפריט קבוע מראש בן עשר מנות, שיוגש ב־7 בערב. בשישי בבוקר מוגש בראנץ', שבשעות הצהריים מצטרפות אליו מנות עיקריות. אפשר לבחור בין מנה צמחונית לדג, בין ברווז צלוי לנתח שייטל מלווה בחלוק נחל לוהט, שעליו יוכל הסועד להמשיך לצלות את הנתח כמה שירצה. ויש מנות דגים וירקות.
בכל שאר השבוע יתקיימו שם ארוחות פרטיות. אלה אומרת שמלבד השיקול הכלכלי, זאת הדרך שלה להשאיר מקום גם לחיים.
המטבלים נהדרים והלחם מסעיר. מלא בטעם, נבצע בקול גדול, פריך מבחוץ ורך מבפנים, פרי דיאלוג ופיתוח מתמשכים בין רמה לאנומראל עוגן. אופה מחונן, מורה של אופים, חוקר מיני חיטות עתיקות ותהליכי אפייה, שהמעבדה־מאפייה שלו נמצאת באבו גוש השכנה.
שנים היא חיפשה את דרכה אל הלחם הזה, ביקשה אותו מאז אותו לילה בכפר קטן בדרום צרפת, שהלכה לאופה והוא הסכים ללמד אותה להכין לחם שנשא חן בעיניה. פוגאס. כל הלילה עמדה לידו, לוכדת תנועות וכמויות, משננת טעמים וריחות, עד שעלה האור. חזרה הביתה, ניסתה לשחזר את מה שלמדה, אבל לא עמדו לה הידע, ההיכרות עם החומרים והטכניקות.
ואז, חודשים ספורים אחרי השריפה, היא הכירה את אנומראל. "כשהתכנסנו לניסיונות, באחת הפעמים שהוא הוציא את הלחם מהתנור, התחלתי לבכות".
האוכל של ברדוגו ורמה מבקש להעמיק את הקשר עם אש הטאבון ועם הצומח מסביב. צמחי בר מלוקטים מההר, פרחי חרדל לוויניגרט, עלים של אלת המסטיק לגלידה, חרשופים ואספרגוס מהגינה, פרחי כובע הנזיר, פרחי אפונה ריחנית, תותים ופטל המגיעים מהמשתלה. מה שמציעות עונות השנה, מה שתיתן האדמה, כל עוד תיתן.
"בנובמבר השנה, במלאת שלוש שנים לשריפת המסעדה, המשתלה של עוזי תיחרב כליל", אומרת רמה. "היא נמצאת ברובה על שטח שמינהל מקרקעי ישראל השכיר לנו לפני 30 שנה.
"14 שנים יש לנו עניין משפטי מול המינהל, שבמרכזו הטענה של המינהל ש'לא נמצא הסעיף המתאים' להמשך השכירות, ולכן הוא חייב להוציא את השטח למכרז. בלית ברירה הסכמנו, אבל אז הם טענו שלפני המכרז צריך להרוס את המשתלה".
עם השף טל ברדוגו // צילום: אריק סולטן
העניין הסתיים בפסיקה של בית המשפט העליון, שבה כתב השופט יצחק עמית: "העובדה כי המכרז לא יצא לדרך וכי מדובר במכרז מורכב, עלולה להביא לתוצאה לא הגיונית, ולפיה המערערים יתפנו משטח המשתלה, השטח יעמוד בשיממונו שנים, ולכשיתפרסם המכרז, יהיה המערער המציע היחיד או המציע הזוכה. לאור זאת, טוב יעשה המינהל אם יחזור וישקול את ההצעה, ולפיה יושהה הפינוי על פי פסק הדין החלוט כנגד התחייבות בלתי חוזרת של המערערים לפנות את השטח, אם וכאשר לא יזכו במכרז".
רמה: "הוא ממליץ, אבל לא מחייב. המינהל לא אומר שלא יפרסם מכרז, אלא פשוט לא מפרסם, וגם לא מדבר איתנו. מועד הפינוי מתקרב, אבל משתלה לא מפנים ביום וגם לא בחודש, כך שכבר היום המשתלה הולכת ומתייבשת, ואין גידול של שתילים חדשים לשנה הבאה. גם אם יהיה מכרז, ואפילו אם יקרה נס והוא ייצא לפני מועד הפינוי, המשתלה כבר לא תהיה.
"אני חושבת שהם נכנסו למשבצת מורכבת, שהפקידים פשוט לא רוצים להתעסק איתה. בשביל מה להם? ובשביל מה להם תקדימים? דווקא בהנהלת המינהל היה רצון טוב בשבילנו. אבל המנהלים הולכים לענייניהם הגדולים, והפקידים ממשיכים בשלהם.
"מה שהיה פה הוא שיהיה. שדה קוצים. לטובת מה? זו לא קרקע עם ייעוד לבנייה, אלא קרקע חקלאית שנועדה בדיוק לפעילות כמו שלנו. סתם מחריבים, לטובת כלום".
• • •
השמש במרכז השמיים, מילים מתחלפות במעשים. רמה ניגשת למטבח, אלה חותמת לספקים, מזהירה את הגנן שלא יגזום בטעות את שתילי הזית. ואני מסתכלת עליהן בתוך ריקוד המטלות, חושבת איך הן משכילות לא לדרוך אחת לשנייה על האצבעות. כשאני שואלת את רמה אם היא מתאפקת לא להתערב לפעמים, היא אומרת שכן.
"זה לא שהיא עושה צעדים הרי אסון, אבל יש הרבה דברים שאני חושבת שהיא יכולה לעשות אחרת, ואני אומרת את דעתי. היא תחליט ככה או אחרת, אבל לחלוטין היא הקובעת בכל תחום, כולל האוכל".
אלה: "דווקא בגלל שאנחנו דומות, פיזית ואסטרטגית, זה אולי מאתגר יותר. כי אם מישהו עושה משהו אחר לגמרי, קל יותר לקבל את זה מאשר מישהו שעושה דומה אבל קצת אחרת.
"זה לא שקמתי בבוקר וחשבתי שמה שבא לי לעשות בחיים זה לפתוח מסעדה. המחויבות שלי לראות את אמא שלי שוב בממלכה שלה היתה משהו מאוד עמוק. אבל זה שהחלטתי לקחת אחריות לא היה מובן מאליו. זה היה תהליך נפשי עמוק, מגובה בתמיכה נפשית מקצועית.
"יש לי הורים שדואגים להכל. רגשית, תודעתית, רוחנית, וזה עמוק. הם תמיד קיבלו את כל ההחלטות, הם ידעו את הכל, והם תמיד היו צודקים. משהו שם חייב היה להשתנות, בשביל היכולת שלי לשמוע את הקול שלי, לעשות דברים באמת בדרך שלי, ללכת על האינטואיציה שלי".
ואז, בנשימת שיחה אחרונה, כשפניתי ללכת, רמה ביקשה להגיד עוד דבר אחרון, כאילו חשבה על הדברים במשך כל הפגישה שלנו.
"אני רוצה להגיד משהו לאנשים שחווים עכשיו את אסון השריפה. תקשיבו ללב שלכם, אל תאמינו להבטחות השלטוניות, האמינו בכוחות שלכם. צריך לעשות איזו תנועה של התחלה, של תקומה. כל אחד יבין איפה צריכה להיות התקומה שלו, אבל לא לוותר על התקומה.
"וגם צריך לזכור שזאת הזדמנות. כמה מאיתנו מאבדים דברים ולא יכולים להשיב אותם. את אבא של הדר אי אפשר להחזיר לחיים, אבל את כל מה שנהרס, שהאש איכלה - אפשר".
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו