1 רק לא לשכוח את השם. להזכיר את השם החרות על האבן. האותיות לא ברורות. והנה מזדהר השם ר' חנוך, ובאבן אחרת דוניא פאדואיניא, ואחריה ר' שלמה בר אברהם בן יעיש ושמות נוספים על מצבות שניצלו מבתי עלמין יהודיים בספרד. ואנחנו ממלמלים את שמם. כמה שנים עברו מאז הזכירו את שמכם?
נחזור להתחלה. התקבצנו קבוצה של חוקרי ספרות, קבלה והיסטוריה, מטפלים ומטפלות, משוררים ומשוררות, לנסוע בעקבות השבת לספרד של תור הזהב וראשית הקבלה. ביקשנו ללמוד את רז השבת, באופן שיאיר על המציאות הישראלית באור חדש.
ארגון המסע נעשה ע"י מיזם "שבת Unplugged", המבקש לחדש את משמעות השבת בחברה הישראלית ולהתנתק מכל מה שממסך אותנו במשך השבוע. להתחבר לשבת, למשפחה ולערכיהן. היו איתנו רות קבסה אברמזון, מנכ"לית המיזם, רועי הורן, מנהל התוכן, והמון חכמות וחכמים שהיו גדושים חוכמה עתיקה ועכשווית. בכל רגע נתון במסע הם יכלו לקחת את שרביט ההובלה ולהעשיר את עולמנו. פנטזיה ארוכת שנים שלי התגשמה.
קדימה לספרד. חוזרים במנהרת הזמן לימי הביניים, משוררים, פילוסופים, פרשני תורה, מנהיגים דתיים ופוליטיים ואינקוויזיציה שטרפה את ימי חיי עמנו והותירה על האדמה ההיא מאות אלפי צאצאים בני עמנו שהפכו מאז למיליונים ונטמעו בעם הספרדי. לקראת הנחיתה נגלים מישורים, גבעות ועמקים, ודמיוני לוקח אותי לזוג תימהונים שהסתובב שם במאה ה־15 על סוס כושל וחמור, האחד במדי ברזל כבדים והאחר נגרר אחרי שיגעון אדוניו. לא דון קיחוטה כשמו האמיתי אלא דון קישוט בתרגומו המופתי (והחלקי) של משוררנו ח"נ ביאליק. קראתי בו בילדותי, צוחק בקול לעלילותיו של האביר בעל דמות היגון. לימים קראתי באותו ספר גם לילדיי.
2 נחתנו במדריד. ספרדית עגולה הקיפה אותנו מכל עבר ובלבלה עלי את לימודי האיטלקית. והנה אנחנו בדרך לארכיון הלאומי של ספרד. באמת מנהרת זמן. מדפים ארוכים מלאים תיקיות וארגזים המכילים מסמכים ישנים בני מאות רבות. ריח של דורות אחרים שנצברו בינות לדפים המתפוררים. רק שלא ייפגעו.
גדולי חוקרי תולדות עמנו בילו פה, דולים מהארכיון עדויות לחיים יהודיים ומדובבים את קדושינו שעלו על המוקד ועדויותיהם נכתבו במסגרת התיעוד של בית הדין לחקירת מינות נוצרית, הלא היא האינקוויזיציה הספרדית הלאומית. זו חקרה את היהודים שהתנצרו, תוך שהם מואשמים שלא קיבלו עליהם בלב שלם את הדת החדשה אלא היתה בליבם חיבה נסתרת לאמונתם הקודמת.
תנ"ך בשפה הספרדית // צילום: דרור אידר
התכנסנו בחדר ספון עץ וספרים ובמרכזו שולחן ארוך ועליו ממצאים בני כ־600 שנה. תיקי חקירה מקוריים של האינקוויזיציה הספרדית שרועי ביקש מראש. על אחד מהם מופיעה השנה: 1483. בעוד כתשע שנים יגורש משם עמנו בפקודת מלכי ארגון וקסטיליה, איזבל ופרדיננד. בדפים הקדושים האלה אפשר לגעת רק בכפפות, לבל יתפוררו.
בתיק אחד מופיע פרוטוקול משפטה של אישה בשם מריה גונזלס, שחטאה בשמירת מנהגים יהודיים. העידו עליה שהיא מבקרת את קרוביה בשבת. מאז ומתמיד היתה השבת זמן משפחתי. כדי לכפר על נפשה, הטיל עליה כהן הדת הקתולי לומר שבעה מזמורי תהילים לכפר על חטאיה. מריה ומשפחתה ניצלו זאת כדי לומר אותם בהתכנסות המשפחתית בשבת.
שוו בנפשכם: קבלת שבת בבית אנוסים בספרד, רגע לפני הגירוש הגדול, והיא כוללת שבעה מזמורי תהילים, עוד לפני שהאר"י תיקן במאה ה־16 לומר את המזמורים המקובלים כיום בקבלת שבת. מעגלים נפתחים ונסגרים. אחד המזמורים שהאנוסים הללו אמרו בכל ערב שבת, ייתכן שבמעמקי המרתף: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'".
השבת גאלה את נפשו של האנוס; היא סיפקה לו מרחב שפוי בזמן ובמקום לאחר שבוע מתוח של חיים כפולים והתחזות ובלבול וסתירה בין האמונה החדשה וייסורי המצפון הישנים. הנשים היו מכינות פתילות ארוכות שתספקנה לכל השבת, לבל יצטרכו להדליק אש בשבת. בספרד של ימי הביניים, יום השבת היה יום מסחר, וקהילת האנוסים נאלצה לעבוד בו כדי להזים את החשד כלפיהם. כדי לפתור את הבעיה, היו שולחים את הילדה הקטנה לעבוד בחנות; לא המבוגרים. כשנדרשה מריה לטבול את בתה הקטנה לנצרות, עשתה זאת בשבת. זו היתה דרכה לשמר את זכר השבת. לבסוף עלתה על המוקד בגזרת האינקוויזיציה.
3 תיק אחר שהונח לפנינו היה של מרי דיאס, אשת חואן דיאס, רופא ורוקח. ב־14 בנובמבר 1483 נפתח משפטה. תיק 143 no. 196. במשפטי אינקוויזיציה שונים הוזכר שמה כפעילה מרכזית בקהילת אנוסי סיאודד ריאל שבפלמה.
מרי עשתה רבות למען חיים יהודיים: היא הטבילה נערה אנוסה קודם לנישואיה (טבילה יהודית לשם טהרה טרם ליל הכלולות), ערכה את סדר הפסח כדת וכדין, קיימה את חג הסוכות ושאר חגי ישראל, והביאה אנוסים אחרים שיקיימו מצוות כשהיא עצמה מלמדת אותם תורה. ככלל, מתברר שהנשים היו גיבורות התקופה. במסירותן למסורת, הן שימרו את הגחלת ככל שניתן, ולא פעם שילמו על כך בחייהן.
מרי דיאס הצליחה לברוח מן העיר כשבועיים לפני בוא האינקוויזיציה, וחייה ניצלו. ובראשי מתרוצצת המחשבה, מדוע התעקשו היהודים (ואחיהם המומרים) לחיות כך? הנה, בעוד יהודי אשכנז בחרו למות על קידוש השם, יהודי ספרד (לפחות חלקם) התאמצו לחיות כיהודים בסתר. נזכרתי בשורה משיר של דוד אבידן: "הו כמה ידעתי למות בעדך, וכמה לא ידעתי לחיות בעדך". כיצד השפיעו שני הכיוונים על התפיסה הקיומית של היהודים?
גילוי של כתבי יד יהודיים ששובצו בכריכות של ספרים ספרדיים // צילום: דרור אידר
שעות ספורות קודם הרהרתי בדון קישוט, ועתה עמדתי נפעם מול מכתב של הסופר עצמו, מיגל דה סרוונטס, שבו ביקש מהשר הממונה רשות לפרסם את ספרו. גם סרוונטס היה ככל הנראה בן אנוסים. לא בכדי ידע להצפין את הביקורת על תקופתו בתוך סיפור תמים לכאורה - טרגי-קומדיה - על אביר מוזר האוחז בערכי אבירות שנעלמו מן העולם מאות שנים קודם לכן והחברה מתייחסת אל מי ששומר אותם כאל משוגע. עוד נחזור אליו.
עוד מסמך מפעים נפרש לנגד עינינו המשתאות: התכתבות בין פרדיננד ואיזבלה לבין האפיפיור סיקסטוס הרביעי, שבו ביקשו מלכי ספרד מהאב הקתולי ברומא, רשות להקים בית דין לחקירת מינות, כלומר אינקוויזיציה לאומית ספרדית. סיקסטוס הסכים.
4 מה עושים אנשים שכל ימיהם עוסקים בטקסטים עתיקים, מאהבים של המילה העברית, שידם האחת אוחזת בעת הנוכחית וידם האחרת נוברת דרך קבע בתקופות קדומות, וכך נעה תודעתם רצוא ושוב בין הווה לעבר - והנה לנגד עיניהם לובשות המילים העתיקות ממשות חיה ונושמת?
הן חיו כאן, הנשים הללו, על האדמה הזאת. פה אהבו ופה הביאו לעולם ילדים, ופה נרדפו עד צוואר, מובלות לטקס אוטו דה־פה בכיכר העיר, מושפלות ומבוזות, כדי להתוודות על חטא שמעולם לא חטאו ובסופו של תהליך להישרף. גווילים נשרפים ואותיות פורחות באוויר, והן מגיעות אלינו העומדים בארכיון הלאומי בספרד, 536 שנה אחרי מרי דיאס וחברותיה, ולא יודעים את נפשנו מהתרגשות.
רצינו לשיר בעברית לזכרן. וכך העליתי בטלפון את הפיוט "אנא בכוח" בלחן של עובדיה חממה, וכולנו הצטרפנו. מחוגי המקובלים באשכנז אל קדושות עמנו בספרד. שם בפינה התייפחה המשוררת רות קרא קניאל, שבילדותה חוותה במוסקבה הסובייטית חיי משפחת אנוסים. הוריה היו מסורבי עלייה ומסרו נפשם על שמירת יהדותם בסתר, תחת אפם של סוכני הקג"ב. מניין גברים לא היה, אך מניין נשים היה גם היה. אז הגשתי לרות את נוסח הקדיש. תפילתה מחקה את מעט הציניות שנותרה בנו, וכולנו ענינו אמן על נשמות הנשים המעונות, שלרגע אחד שבו אלינו מבעד לערפילי ההיסטוריה.
5 למחרת הגענו לטולדו, עיר עתיקה עוד מלפני התקופה הרומית. בזמן הכיבוש המוסלמי חיו בה בצוותא בני שלוש הדתות והעיר ידעה תור זהב, וגם אחרי הכיבוש מחדש הנוצרי, עדיין שכנה בה נשמה יתרה. עד לגירוש שהוריד את העיר ממעמדה.
רבי יהודה הלוי ורבי אברהם בן עזרא הילכו ופעלו פה במאה ה־12. "ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך/ דורשֵי שלומך, והם יתר עדרייך?" שאל ריה"ל, וכ־700 שנה מאוחר יותר, ביקש משורר "התקווה", נ"ה אימבר, בשיר אחר, לא לשכוח את משורר ציון הקדום: "הישָמר לך עמי, מאוד הישָמֵרָה/ פן תשכח את הלוי כל ימי חייך". גם מכוחו חיבר את ההמנון שלנו.
נכנסנו בין חומות העיר שכנסיות בה לרוב ובראשי הדהדו מילות שירו של בן עזרא (ראב"ע) "צמאה נפשי" שבתוכו הבית: "רְאֵה לִגְבֶרֶת אֱמֶת / שִׁפְחָה נוֹאֶמֶת / לֹא כִּי בְנֵךְ הַמֵּת / וּבְנִי הֶחָי". הוא לקח ממשפט שלמה את הוויכוח בין שתי הנשים, מי האם האמיתית של התינוק, ורמז לוויכוחים של תקופתו בין היהדות לנצרות, מי בנו האמיתי של האל. בחזיתות כנסיות באירופה עומדות שתי נשים, האחת גבירה והאחרת עיניה מכוסות, רמז לעיוורון היהדות. בשירו של בן עזרא הוא מגן על כנסת ישראל, "גברת האמת". כמה אומץ צריך היה כדי לכתוב כך.
בראשית המאה ה־14 הגיע לכאן מאשכנז רבי אשר בן יחיאל (הרא"ש), מגדולי פוסקי הדורות. הוא מונה לראש בית הדין וראש הישיבה בטולדו ושם נקבר (1328). פירושו לתלמוד היה הראשון שקראנו אחרי רש"י ובעלי התוספות. ופתאום המילים שהכרתי מהמסכתות וספרי השו"תים למיניהם, שבהם כיכב הרא"ש, לבשו צורה והיו לאנשים בשר ודם שחיו בעיר הזאת וכתבו בה את תורתם. נכנסנו לבית כנסת שנקרא "סנטה מריה הלבנה". זה היה בית הכנסת המרכזי של הקהילה בטולדו, ועם גירוש היהודים הפך לכנסייה, עד שהיה למוזיאון. התכנסנו מתחת לאפסיס, מדמיינים את ארון הקודש וקהל היהודים נוהר למקום בשבת, ושרנו מתוך "נשמת כל חי", את החלק הקדום של הפיוט, כנראה עוד מזמן המשנה: "וְאִלוּ פִינוּ מָלֵא שִירָה כַיָּם, וּלְשוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, ה', אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ..." והד עברי ענה לנו מקירות בית הכנסת העתיק, שלרגע אחד נזכר בתפארתו הקדומה.
6 אחר הצהריים נסענו לעיר אווילה. קידמו אותנו חומות אדירות שנשתמרו מהמאה ה־12. פה חייתה הנזירה תרזה מאווילה, שיצרה מהפכה בתפיסה הכנסייתית והכניסה אליה רעיונות מיסטיים, מקבילים לרעיונות קבליים. גם תרזה היתה צאצאית של אנוסים ומי יודע מאיזה מקור שאבה את השראתה. שכן, 300 שנה קדם לה בעיר הזאת רבי משה די לאון, מגדולי מקובלי עמנו, מי שמייחסים לו כתיבת חלקים מספר הזוהר.
לכאן הגיע רבי יצחק איש עכו במסעו אחרי מקורותיו של ספר הזוהר. הוא שמע מאשתו של די לאון, "כה יעשה לי אלוהים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה (כלומר: ספר קדום שממנו העתיק את הזוהר) היה עם אישי, אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב". מאז נמשך הוויכוח על ספר הזוהר, אבל לא בעולם הכללי, שם לימודו הפך לאופנה בקרב רבים.
מול אחד השערים בחומה, עמדה מצבה קטנה ועליה ציטוט מהזוהר בספרדית ומתחתיה שמו של משה די לאון, ותרגום שם הספר: "El Libro del Esplendor". שביל צר הוביל מדברי הזוהר החקוקים אל הפתח המאיר בחומה. הלכנו אל האור. האם כל זה נועד רק לתיירים, או שמא גם העם הספרדי מבין, שהגדולים האלה ששכנו בתוכו, הפרו את תרבותו והותירו בה משקעים עמוקים עד היום?
מדוע ניצחה הקבלה את תורות הסוד והמיסטיקה האחרות? ייתכן שהדבר נבע מכך שהיא לא עזבה את הפרקטיקה ההלכתית. המיסטיציזם לא ביטל את העולם הזה; ההפך: הקבלה נתנה טעם חדש למצוות. הרבה לפני הרנסנס ורעיונות ההומניזם, עיצבה הקבלה מחדש את מעמדו של האדם מול האל. לא ביטול והקטנה אלא העצמה של האדם. המקובל נדרש לעזור "לשקם" את מעמד האל בעולם.
במקום אחר בספרד כתב הרמב"ם את ספר הפילוסופיה "מורה נבוכים". האלוהות הוצגה בו כקבועה ולא משתנה, מושלמת, כזו שאי אפשר לדבר עליה. עליית הקבלה היתה גם תגובה לכך - בדומה לעליית החסידות כ־500 שנה מאוחר יותר, אף היא בתגובה ללמדנות האליטיסטית - היא דיברה על אלוהות "חסרה", דינמית, המתגלה ומתפשטת במציאות באמצעות עשר ספירות. אלוהי הקבלה הופיע כאל פרסונלי, שאפשר להתחבר אליו באופן אישי, ושניהם - האל והאדם העובד אותו - משתתפים זה בחסרונו של זה. מה מתוך כך השפיע על ההומניזם האירופי - לא רק באופן ישיר ע"י חכמי עמנו, אלא גם באמצעות צאצאי האנוסים?
7 למחרת נסענו לברצלונה. במשטחים המגובננים בין מדריד לברצלונה, בין עמקים וגבעות, ראינו מעת לעת טחנות רוח. בעיני רוחי שחזרתי את הקרב של דון קישוט בטחנות הרוח שנדמו לו כ"מחנה ענקים נוראים". דון קישוט מתקדש לקראת הקרב הגורלי נגדם כדי לכלות את הרע מן העולם, אבל נושא כליו סנשו תמֵהַ: "היכן הענקים?" "הנה הם שם לפניך, וידיים ארוכות להם..." וסנשו לא מבין: "מה אדוני מדבר על עבדו? הלא אין כל ענקים שם כי אם טחנות רוח! ולא ידיים להן, כי אם כנפי עץ, אשר בהתהפכן לרוח, מסובבות את אבני הריחיים..." אך האביר המסכן פוטר את הבחנותיו בזלזול, ומסתער עליהן בקריאת קרב, רק כדי להיתקע בכנפי הטחנה האדירות ולעוף למרחק ביחד עם סוסו...
מברצלונה היישר לג'ירונה. יהודים הגיעו אליה עוד במאה ה־9. גדולי עולם חיו בה וביניהם ר' עזריאל מג'ירונה, רבינו זרחיה הלוי, בעל פירוש "המאור", וכמובן רבי משה בן נחמן, שכמו ריה"ל, גם הוא עזב באחרית ימיו את ספרד בדרכו לארץ ישראל, ב־1267.
התשוקה המיסטית הובילה בסופו של דבר אל מקום השכינה, ומכוחה חידש הרמב"ן את היישוב היהודי בירושלים. האם נדע לקחת משהו מהעושר האדיר הזה שהחזיק את עמנו בגלותו, שלא לשווא חצבו באבן והתעקשו לשמרה? האם נדע לאמץ את השבת כיום מרכזי לעיסוק בתרבות, בתורה במובנה הרחב, במשפחה, בחיבור לארץ? נקווה. אחר כך טסתי לרומא. אבל זה כבר סיפור אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו