שבוע וחצי עברו מאז התפזרה הכנסת, אבל מערכת הבחירות עוד רחוקה מלגבש צורה וצבע. אף אחד בשלב הזה עוד לא יודע כיצד היא תיראה, מה יהיה סדר היום ועל מה נדבר מרגע שתתחיל ועד לפתיחת הקלפיות. המפלגות טרם הקימו צוותים או גיבשו אסטרטגיה מובילה שאיתה ילכו בחודשים הבאים, וכרגע יש בעיקר ירי חסר הבחנה לכל הכיוונים. רק לפני שבועיים התניעו באופוזיציה מערכה גדולה נגד השחיתות עם הפגנה גדולה בתל אביב, אבל בתוך יומיים התחילו לדבר על מדינת הלכה. גם המצב בליכוד לא מזהיר, כשלצד ניצחונות פוליטיים משמעותיים השבוע, שוב נגררת מפלגת השלטון לסדר יום שהובילו אחרים.
בשבוע הראשון שאחרי פיזור הכנסת זכה בנימין נתניהו לשני רגעי נחת משמעותיים, כאשר כל אחד מהם ישמש עבורו מקפצה להמשך הדרך. ההישג הראשון היה הצלחתו למנות את מתניהו אנגלמן למבקר המדינה, בהצבעה חשאית ופער ענק על מועמד האופוזיציה גיורא רום. השני, ואף דרמטי יותר מהראשון, היה עם הודעתו של היועמ"ש כי למרות העובדה שהכנסת התפזרה, יכול נתניהו למנות כל אחד מהח"כים והשרים המכהנים לתפקידים בממשלה, ללא הגבלה וללא צורך באישור הכנסת.
התבוסה שנחלה האופוזיציה בראשות כחול לבן בבחירות למבקר המדינה היתה משפילה וצורבת. במשך יממה שלמה הוכשרה הקרקע, בתקשורת ובמערכת הפוליטית, לאפשרות שנתניהו עומד להפסיד. רה"מ הוצג כמתנדנד, ככזה שלראשונה לא רק בשמאל מייחלים ללכתו אלא גם בימין. עוד מאמץ קטן ובליכוד מראים לו את הדרך החוצה וממנים מועמד אחר במקומו. הסבירו שהבחירות למבקר המדינה - בהיותן חשאיות - עשויות לשמש את אויבי נתניהו, הגלויים ובעיקר החשאיים, ככר פורה לחיסול חשבונות מאחורי הפרגוד.
לא חסרות להם סיבות לריב. סמוטריץ' והרב פרץ // צילום: אורן בן חקון
החישוב היה פשוט. לנתניהו הרי אין ממש קואליציה. לכן הולכים לבחירות כלליות. בבחירות למבקר יש לו לכל היותר 60 ח"כים שעימם ניהל מו"מ קואליציוני מוצלח, ועוד החמישה של ליברמן, שאמנם הודיע כי הוא תומך באנגלמן, אבל מאחורי הגב יכול לעשות כרצונו. אין לו שום מחויבות לרה"מ. ניצחון של האופוזיציה, לו היו עובדים שם קצת יותר קשה, או בכלל, יכול היה להיות בהישג יד. לכל הפחות היו יכולים למנוע מעצמם את המפלה שהתבררה עם פרסום תוצאות ההצבעה, כי לפחות שניים משורותיהם, וכנראה אף יותר, הצביעו עם הקואליציה.
פגישה? חצי פגישה
ארבעת חברי הקוקפיט - בני גנץ, יאיר לפיד, בוגי יעלון וגבי אשכנזי - הוכיחו אפס יכולות ביצוע, בזירה שבה התחייבו ש"ימררו לנתניהו את החיים" ונחלו כישלון מוחלט לשמור על שלמות המחנה שלהם וכנראה גם המפלגה שלהם עצמה, בעקבות ההערכה המושכלת כי גם בכחול לבן הצביעו כמה למועמד הקואליציה.
די היה לשמוע את דבריו של גיורא רום המתוסכל אחרי שהפסיד כדי לקבל הצצה על אחורי הקלעים של הפארסה. בראיון בגלי צה"ל אמר רום כי הכישלון לא היה רק פוליטי אלא גם במישור הכי ענייני שיש. "הם כנראה זקוקים ליועץ ארגוני", אמר, וסיפר כי מלבד פגישה קצרה עם גנץ, איש מהמפלגה לא דיבר איתו, לא תהה על קנקנו ולאף אחד אין מושג, למעשה עד לרגע זה, מהי משנתו בנושא תפקיד המבקר, מה יהיו תוכניותיו אם ייבחר לתפקיד, ומהי האג'נדה המובילה שאותה יביא עימו למשרד.
ביממה שלפני הבחירות החשאיות בכנסת, שמעו כולם - בעיקר כי היה מי שידאג שזה יקרה - כי מועמד הקואליציה אנגלמן מאמין שביקורת המדינה לא אמורה להיעשות בזמן אמת, נוהג שאותו הביאו למשרד המבקר מיכה לינדשטראוס וממשיכי דרכו, אלא רק בדיעבד. המבקר אינו שותף לניהול, אלא רק כותב דברי ביקורת ושולח לטיפול הכנסת, הריבון שהסמיך אותו ושעבורו הוא עובד. מציאות פשוטה שהיתה קיימת מקום המדינה ועד לעשור וחצי האחרונים, עם התפשטות מושג האקטיביזם מבתי המשפט ליועצים המשפטיים, מבקרי הפנים, ולשאר הפקידות הבכירה במדינה.
האם רום מחזיק דעה דומה או שונה? האם הוא אקטיביסט או שמרן? אין מי שייתן את התשובה. גם מי שביקש לשלוח אותו לתפקיד לא התעניין, לא שאל ולא בירר. לפחות גנץ עוד נפגש איתו. פגישה קצרה אבל פגישה. לפיד אפילו זה לא. רום תיאר איך ראה בעיניים כלות את רה"מ מכתת רגליו וידיו לקידום המועמד השני, מבטיח הבטחות, מאיים איומים, ובעיקר גורם לזה לקרות, בעוד שהוא, מועמד האופוזיציה, מצא את עצמו לבד, ללא שום גורם שיסייע לו, אחרי שהפוליטיקאים שאימצו אותו לחיקם פשוט לא היו שם. התנדפו כלא היו והותירו אותו לבד במערכה.
מי שהוביל את הקרב על המבקר מטעם הקואליציה היה השר זאב אלקין, שנכנס לתפקיד הזה בכל הכוח, בדיוק כמו שהוא רק יודע. הנחת המוצא של אלקין היתה כי לא רק שהוא לא מתחיל בפלוס את הספירה, אלא במינוס, כשכבר היה לו ברור מהרגע הראשון שחברי קואליציה מסוימים ילכו עם האופוזיציה כדי להביך את נתניהו. הוא לא ידע מה יהיה היקף המרד, אבל החליט ללכת על בטוח ולנסות להעביר לפחות שמונה מהצד שלהם לצד של נתניהו. אמצעי השכנוע וקבלת הדיווחים מי מתכוון להצביע איך, זרמו אליו באמצעות צדדים שלישיים ולפעמים רביעיים, שהפעיל במיוחד לצורך השלמת המשימה.
המושך בחוטים. אלקין // צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
ח"כים מהאופוזיציה, שמספרם מוערך בהרבה יותר משניים (מה שאומר שהיו גם עריקים לצד השני, אם כי פחות) והגיעו כמעט מכל המפלגות באופוזיציה, אמרו לבני שיחם כיצד בכוונתם להצביע ולא היה להם שמץ של מושג כי הדברים מדווחים ישירות לאלקין, שישב על רשימות ומספרים כל הדרך לניצחון. מיתרון של עשרה במקרה הטוב (קואליציית 65 יחד עם ליברמן, מול 55 לכחול לבן, העבודה, מרצ והסיעות הערביות), זה הסתיים ב־67 לקואליציה מול 48 בלבד לאופוזיציה.
בזמן שבו היו אמורים בכחול לבן לרכז את הפייט בהצבעה על המבקר, עסקו חברי הקוקפיט בעיקר בכיבוי שריפות בתוך הבית. יחסי האי אמון בין ראשי המפלגה הולכים ומחריפים. היכולת שלהם להסתיר זאת לאורך זמן גם היא הולכת ונשחקת. תמונה של לפיד ואשכנזי מתנשקים יכולה להועיל בפעם הראשונה, וגם זה בקושי - כי האילוץ והילדותיות זועקים מכל פינה בה - אבל כבר לא תעזור בפעם הבאה.
לפיד נסחף לגמרי בקו שהוביל אביגדור ליברמן, שהחזיר למעשה את ענייני הדת והמדינה והמלחמה בחרדים לקדמת הבמה ותקף בחריפות את ההסכם הקואליציוני שלא נחתם בין יהדות התורה והליכוד, שבו, כך נטען, הסכימו בליכוד לקיום אירועים במרחב הציבורי עם הפרדה מגדרית. זו, כנראה, הסיבה שלפיד מסרב ליישר קו עם גורמים במפלגתו שלא אוהבים את הכיוון ומשוכנעים כי הדרך היחידה שאי פעם יזכו להרכיב ממשלה תהיה בתמיכת הסיעות החרדיות.
אפילו בתוך כחול לבן עצמה, מפלגתו של לפיד, יושבת אישה חרדית, עומר ינקלביץ', שבנאום הבכורה שלה בכנסת לא רק שתמכה בהפרדה מגדרית אלא אף כינתה את מי שלא עושה זאת כאנטי־ליברל. "הפרדה אינה הדרה", אמרה, "המלחמה נגד לימודים בהפרדה אינה מלחמה על הליברליות, זהו מאבק אנטי־ליברלי. שני הצדדים מקבלים שירות שווה, ורק מבקשים לקיים אותו בנפרד. לא רק שזו אינה מלחמה עבור הנשים, אלא שהיא פוגעת בהן באופן ישיר. ללא לימודים בהפרדה - לא תוכלנה הנשים החרדיות ללמוד ולהתקדם".
בכחול לבן חוששים כי העוינות המתעצמת בין הרכיבים בהנהגה תהיה בסוף בלתי נסבלת והנזק לקמפיין עשוי להיות אדיר. אפילו הנאום של ינקלביץ', הם אומרים, נועד לתקוע אצבע מכוונת בעין של לפיד וללמדו כי לעולם לא יצליח להתחרות בה על אוזנו של הבוס, בני גנץ, שאותו היא מכירה שנים רבות.
הבעיה של נתניהו לא התחילה עם מתקפות האופוזיציה, ליברמן ולפיד על ענייני הדת והחרדים, אלא דווקא ההתבטאויות של בצלאל סמוטריץ', ששימשו דלק לבעירה הציבורית שהתפשטה. למען הדיוק יש לומר כי סמוטריץ' לא הוציא את המילים "מדינת הלכה" מפיו. בנאומו בישיבת מרכז הרב הוא דיבר על הצורך לתת למשפט העברי מעמד חזק הרבה יותר ממה שיש לו היום במשפט הישראלי. אין דרישה יותר לגיטימית מזו. גם דבריו על מלכות דוד ושלמה אינם מבטאים רעיון חדש או סכנה קיומית למדינת ישראל, אלא אידיאולוגיה העומדת בבסיסה של הציונות הדתית מאז היווסדה לפני יותר מ־100 שנה, ולא רק בה.
התשובה לסמוטריץ'
אברהם (יאיר) שטרן, מפקד הלח"י, היה רחוק משמירת מצוות ומדת כרחוק מזרח ממערב, אולם בחזונו ראה את מדינת ישראל קמה לתחייה בדיוק באותו האופן שבו ניסח זאת סמוטריץ' במרכז הרב. במסמך 18 עקרונות התחייה שחיבר כתב שטרן בסעיף י"ב: "משטר הצדק - הקמת משטר חברתי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי". סעיף ט"ו העוסק בקיבוץ גלויות נוסח כך: "קיבוץ גלויות שלם במלכות ישראל". וכדי להשלים את החזון כותב שטרן בסעיף האחרון: "הבית - בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה". היום היה מאשים אותו לפיד בתמיכה בחזון משיחי ובמדינת הלכה.
למען האמת, הקמפיין של ליברמן ולפיד בנושא דת ומדינה הוציא משלוותו את נתניהו. זה מקום שלא נוח לו להימצא בו, בעיקר בתקופת בחירות. בעימות בין אנטי־חרדים לחרדים, למפלגה כמו הליכוד אין הרבה מה לתרום. הליכוד היא תנועה ליברלית בנושא דת, אולם החרדים הם שותפים נאמנים בקואליציה. גם הדתיים־לאומיים והחרד"לים.
המענה של נתניהו לקמפיין החל בעקבות הודעת היועמ"ש כי רה"מ יכול למעשה למנות כל שר שירצה לאיזה תפקיד בלי לקבל על כך את אישור הכנסת. מדובר בהודעה דרמטית שתנוצל על נתניהו לעשות סדר חדש בתוך הממשלה ובקואליציה ולערוך סבב תיקים שיבטיח לו יציבות בליכוד ובקרב ראשי המפלגות. המינוי הראשון היה של אמיר אוחנה למשפטים. מינוי של שתי ציפורים במכה אחת. גם איתות ברור לבכירי הליכוד שהנאמנות משתלמת וגם שליחת מסר לבוחרי הליכוד כי מפלגת השלטון נותרה ליברלית כשהיתה, למרות קמפיין מדינת ההלכה.
מלחמות ימין בימין
אחרי מחול השדים שהחל במפלגות הימין, קיבל נפתלי בנט את ההחלטה הנכונה שלא לשאת ולתת עם איחוד מפלגות הימין, משה פייגלין וכל גורם אחר, לפני 15 ביולי, כשבועיים לפני תום מועד הגשת רשימות המועמדים בוועדת הבחירות המרכזית.
לכולם שם ברור שיצטרכו להתאחד הפעם, הרבה יותר מהאיחוד הקודם שהותיר כמה מפלגות בימין בחוץ ובסכנה שהתממשה שלא לעבור את אחוז החסימה. אבל חוץ מלהתקוטט על כל דבר אפשרי הם לא מצליחים לעשות כלום. אם זה ימשיך כך, נראה שגם הפעם ייאלץ נתניהו להתערב ולהפעיל את כובד משקלו בנושא.
שר גאה. אוחנה // צילום: גדעון מרקוביץ
ההחלטה של נתניהו לפטר את בנט ואיילת שקד יוחסה לנקמנות אישית או לבקשה של שרה נתניהו לסלק את השניים משולחן הממשלה והקבינט. נתניהו שילם מחיר על ההחלטה בקרב אנשי ימין, שממש לא אהבו את המהלך וסברו כי מדובר בטעות פוליטית אחרי הסכסוך עם ליברמן, להמשיך ולריב עם עוד גורמים בימין שעימם יצטרך ראש הממשלה ביום שאחרי להרכיב קואליציה.
כעת מתברר כי לא שרה ולא נעליים, לא נקמנות ולא זעם. פיטורי בנט ושקד הגיעו בעקבות דרישה חד־משמעית ונחרצת מצד איחוד מפלגות הימין. לאחר הבהרת היועמ"ש כי ניתן למנות שרים חדשים, תבעו גורמים בבית היהודי מראשי המפלגה לדרוש מנתניהו את פיטוריהם של אלה שהובילו לחורבן המפלגה ומחנה הימין. והדרישה אכן הגיעה. לא בכתב, למרות בקשת נתניהו, אבל הגיעה. אחרי מינויים לשרים יוכלו הרב פרץ וסמוטריץ' להגיע למו"מ לאיחוד השורות בימין עם יתרון מובהק, ולנתניהו יש בהחלט אינטרס לסייע להם להשיג זאת. מי שדחפו בהתחלה והניעו את המהלך היו מאיר אינדור, ראש ארגון נפגעי הטרור אלמגור, וח"כ מוטי יוגב.
כמה ימים לפני הפיטורים ידעו הרב פרץ וסמוטריץ' על כוונתו של נתניהו לעשות זאת. לאחר ישיבת הסיעה שבוע שעבר, כשהשיב הרב פרץ על שאלות עיתונאים, הפנה אליו מאיר אינדור מול כולם את השאלה הבאה: מדוע ממשיכים בנט ושקד שלא נבחרו להחזיק בשני תיקים, החינוך והמשפטים, שמגיעים לציונות הדתית, ולא עוברים לידיה באופן מיידי? זה משהו שבאמת נצטרך לטפל בו, השיב הרב פרץ. בזמן שאמר זאת, כבר ידע שמכתבי הפיטורים למעשה כבר בדרכם.
ובינתיים במפלגת העבודה: הדיווחים על כך שאהוד ברק שוקל להתמודד בפריימריז, חשבו שם, נועדו לאפשר שוב למנהיגם לשעבר לעשות סיבוב תקשורתי ולהישאר בתודעה. ביום שלישי, במהלך כינוס הנהלת המפלגה, עדיין סברו כך. הכל השתנה יום למחרת. ועדת החוקה הפכה את החלטת ההנהלה וקבעה שהבחירות יתקיימו בקרב חברי הוועידה ולא כלל המתפקדים כפי שנקבע יממה קודם לכן. תביעות האצבע של ברק במהפך בהחלטה היו כה חזקות מכדי שאפשר יהיה להתעלם מהם. היה זה הרגע שבו הבינו שאשכרה זה הולך לקרות. אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, ברק חוזר.
יחסי הכוחות בתוך הוועידה מבטיחים קרב דרמטי וצמוד במיוחד בין ברק ועמיר פרץ. המנצח עשוי להיות מוכתר לאחר הובלה של עשרות קולות בלבד ואף פחות מכך. עבור פרץ, שרוצה להיות נשיא המדינה, וברק שמעוניין בקאמבק, יהיה זה קרב חייהם. אבל לא פחות מכך, מדובר בקרב חייה של העבודה.
פריימריז יכולים לקרוע מפלגות (כמו קרב פרץ־פרס בעבודה או לבני־מופז בקדימה), אבל גם יכולים לשקם אותן. ליצור עניין ובאזז חדשים. להפיץ אור חדש ותדמית חדשה. עבור מפלגת העבודה מדובר בכניסה לחדר הניתוח במחלקת טיפול נמרץ. אם תצא משם למחלקת התאוששות או ישירות לבית קברות, נדע רק בחודש הבא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו