ההתפרצות למגרש בליגת האלופות: עכשיו כולנו נשלם את המחיר

ביום שישי מאות נשים התהלכו ברחובות תל אביב במה שמכונה "לבוש פרובוקטיבי",כחלק מצעדת השרמוטות. יממה אחר כך, התפרצהקינסי וולנסקילמגרש במשחק הגמר בין ליברפול לטוטנהאם, תוך שהיא רצה בבגד ים זעיר מול מיליוני צופים. בעוד הראשונות עשו זאת על מנת להילחם בהנחה לפיה נשים שמתלבשות באופן חושפני אשמות בכך שהן מוטרדות מינית, וולנסקי עשתה זאת כדי לקדם את אתר האינטרנט של בן זוגה, ולהגדיל את מספר העוקבים אחריה ברשת. מיותר לציין מי זכתה לככב בכותרות הראשיות ויכולה להגיד בבטחון שהיא השיגה את מטרתה.

אני מוכרחה להודות שהמעשה של וולנסקי מעלה אצלי, כאישה פמיניסטית, פרדוקס שקשה לי לצאת ממנו. לכאורה, אפשר לטעון שלוולנסקי, ולכל אישה שהיא, יש את הזכות להשתמש בגוף שלה ובמיניות שלה לכל מטרה שנראית לה – הרי זה הבסיס לזכות שיש לאישה על גופה. אך האם באמת זה המקרה גם פה? בזמן שאנחנו נלחמות על כך שיתייחסו אלינו כשוות – שיתנו לנו את ההזדמנות להגיע לתפקידים בכירים, שישלמו לנו את אותן המשכורות, שלא ימשטרו את צעדנו או יגבילו את מלבושינו, שיציגו לנו מודלים שנראים כמונו בפרסומות – מתחוללת במקביל תנועה נגדית לגמרי. ולמען הכנות, נראה שהיא מנצחת.

אותה תנועה גורמת לנו להתמכר למספר עוקבים, ללייקים, ואלו מגיעים על פי חישוב מתמטי די פשוט: ביחס הפוך לכמות הבגדים שאנחנו לובשות. נדמה לנו שאנחנו נלחמות למען עולם טוב יותר עבור הבנות שלנו, אך בזמן שאנחנו מנסות לשנות דברים עבורן, הן רואות כל היום את האמת העגומה על פיה נשים יפות ורזות עם תמונות פוטוגניות באינסטגרם הן המודל שיש לשאוף אליו אם הן רוצות להצליח בעולם.

אז מה, אסור לנו לעשות עם הגוף שלנו מה שאנחנו רוצות? מותר. כמובן שמותר. אבל איך הגענו למצב שבו מה שרבות מאתנו רוצות זה להשתמש בגוף שלנו על מנת לצבור עוד עוקבים? איך רבות מאתנו רוצות לעשות את מה שגברים רוצים שהן יעשו?

וולסנקי לא דפקה פה אף מערכת. המערכת דפקה את וולנסקי כך שהיא שוב תספק להמון המשולהב את מה שהוא רוצה לראות. היא אולי הרוויחה עוד עוקבים וכתבות בתוכניות מכל העולם (אפילוגיא פינסשמצאו איזו זווית ישראלית כי היא אכלה פה פעם חומוס), אבל את המחיר לא רק היא תשלם, אלא כולנו: בזמן שמאות נשים צעדו בחום עם שלטים בעלי מסרים חזקים, צעקו את נשמתן – תרתי משמע – על מנת שיפסיקו להתייחס לגוף שלנו כאל אובייקט בלבד, וולנסקי בשתי דקות התהילה שלה הצליחה שוב להוכיח למיליוני הצופים שהגוף שלנו הוא דווקא כן אובייקט, הוא שלט פרסום או כל דבר אחר שאפשר לנצל במטרה לגרום להמונים לנהור. זה הורס את כל מה שנלחמנו עליו, ומשמר את התפיסה לפיה נשים מפתות גברים כדי להשיג את המטרות שלהן, וגברים ילכו כמו שוורים בעיניים (חצי) עצומות אחרי כל בחורה שתנפנף להם עם מחשוף.

אך בזמן שאני כותבת את שורות אלו, מספר העוקבים אחרי וולנסקי ממשיך לנסוק, והשווי שלה הולך וגדל. סביר להניח שהתרגיל שלה יגרור אחריו עוד צונמי של תגובות דומות מצד נשים שמבקשות להגדיל את כמות הלייקים, וכשימאס מהתרגיל הזה, מישהי תחשוב על תרגיל אחר – נועז יותר. וכל זאת כדי להוכיח לעולם, ואולי כך גם לעצמה, כמה אוהבים אותה. סליחה, כמה גברים אוהבים אותה.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlifehttps://www.onlife.co.il/?p=192382