בין אירועים גורליים - לבחירה בנורמליות

כל מערכת בחירות מסתיימת בהצהרה שישראל ניצבת בפתחן של שנים גורליות. זו הצהרה שהפכה למסורת. לא תמיד היה לה כיסוי באירועים שהתרחשו לאחר מכן.

הזוכה הגדול בבחירות 2013 שבר את שיגרת הדפוס המילולי. יאיר לפיד הכריז כי ישראל בחרה בנורמליות.

זו אמירה נכונה ושגויה גם יחד, ותמיד. מה היא? "להיטיב עם העם"? "אל תעשו גלים"? "הפחיתו מסים"? "הוסיפו לאזרח שירותים חינם"-

אין לדעת - לבד ממחויבותו הברורה של לפיד לתביעה המובנת מאליה לשוויון בנטל הגיוס לצה"ל ולשירות הלאומי, וחובת החרדים לצאת לעבודה.

רק שדווקא השנה נכון לחזור להצהרה השגרתית הישנה כי ישראל ניצבת בפתחן של שנים גורליות.

עונת הבחירות חלפה ואי אפשר עוד לחזור ולהאשים כי בנימין נתניהו עושה שימוש בסוגיית הגרעין האיראני לצרכים מפלגתיים. היא קיימת, היא מאיימת, היא תוכרע בתקופת הכהונה הנוכחית שלו ושל ברק אובאמה. משמעותה גורלית.

אין גם ספק כי צפויה להתחולל טלטלה ביחסי ישראל עם הפלשתינים. מה היא טלטלה? כל מה שדומה מצד אחד למבצע חומת מגן ומצד אחר להסכמי אוסלו, לאינתיפאדה או להסכם חברון. נראה כי 2017 לא תמצא את היחסים עם הרשות הפלשתינית כהמשך רגוע למצב הנוכחי.

גם לא את הכלכלה. גירעון של 14 מיליארד שקלים בתקציב המדינה, או 40 - ולפי נפתלי בנט אפילו 50 - לא נסגר בלי זעזוע חברתי וכלכלי, בלי מהפכה בביטחון הלאומי וברמת החיים של הפרט.

למרות שכל אזרח מדבר "בזכות הנורמליות" - בחדרי ליבו הוא יודע היטב כי מדובר דווקא בשנים גורליות. וכך, בטווח שבין "הגורליות" לבין "הנורמליות" - ייקבע משך כהונתה של הכנסת ה-19.

ממשלה בשתי פעימות

נכון עשה יאיר לפיד כשפיזר למחרת הבחירות את הערפל והודיע כי אין "גוש חוסם", ובכך אותת לנשיא שמעון פרס להטיל את תפקיד הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. חבל על הזמן. אך גם אם בפועל נפתח המשא ומתן כבר אתמול, אין לפי שעה תשובה משכנעת איזו קואליציה ראוי להקים. ראש הממשלה נקלע לדיסוננס, מצד אחד ש"ס היא השותפה הטבעית והנוחה של הליכוד, ומצד אחר סיעה זו ניצבת כצוק איתן נגד כל יוזמה לגייס את תלמידי הישיבות לצה"ל ולהפחית את שיעור אוכלי החינם בקרבם.

גם ש"ס מבינה כי מה שהיה שוב לא יתקון, אבל יש לה ציבור בוחרים והיא אינה יודעת כיצד לתמרן בין האינטרס הצר והאישי שלהם ובין ניהול חברה דמוקרטית הוגנת. בנתונים אלה עומד בפני נתניהו הדגם שהנהיג מנחם בגין בהציבו את ממשלתו הראשונה לפני 36 שנים: הוא הרכיב אותה בשני שלבים.

תחילה הוצגה ממשלה צרה, שכללה את הליכוד והדתיים למיניהם. לאחר מכן הצטרפה סיעת ד"ש בראשות הפרופסור יגאל ידין, שהעניקה לממשלת בגין בסיס פרלמנטרי רחב. אפשר לחזור על התרגיל גם ב-2013. נתניהו ירכיב ממשלה צרה שבה 64-62 ח"כים בלי ש"ס ויהדות התורה. היא תעביר בפעולת חקיקה זריזה את התיקונים בחוק המחייבים צעירים חרדים להחזיק ברובה ולא לשלוח את ידם אל הקופה הציבורית. יכהנו בה הליכוד ביתנו, יש עתיד והבית היהודי.

כשחוק הגיוס יהיה לעובדה גמורה, יזמין נתניהו את ראשי ש"ס להצטרף וליטול לידיהם את התיקים הממתינים להם. גם זו דרך לפתור את בעיית השוויון בנטל בלי לערער את יציבות הממשלה המכהנת.

הטעויות של הקמפיין

לפני כ-35 ימים, כמה שעות לאחר שליוו את אמנון ליפקין-שחק בדרכו האחרונה, התנהלה בלשכתו של בנימין נתניהו בתל אביב שיחת רקע על נושאים לאומיים וציבוריים ופוליטיים רבים. אין אפשרות לפרט את תכניה לבד מכך שפעמיים קם ראש הממשלה מכורסתו וצעד לעבר שולחנו, ושם עיין בדפים אשר נראו לי כסקרי דעת הקהל, וחזר למקומו.

בסופו של יום התרשמתי כי לאחר הבחירות המקדימות, הפריימריז, בליכוד הגיע נתניהו למסקנה כי אי אפשר עוד לגייס קולות מגוש השמאל-מרכז לטובת מפלגתו. בני בגין ודן מרידור לא נבחרו, וגם אם יציב נתניהו תחתם אישיות בעלת משקל ציבורי זהה, לא יעלה בידו להחזיר את הבוחרים לסיעה הגדולה.

בלכתי לעיסוקיי סברתי כי נתניהו הגיע לצומת מכריע; במין אינטואיציה שלה נזקק כל נווט בחייו הפוליטיים - שכן ניתוח סקרי דעת קהל לא תמיד עונה על הצרכים - עליו לבחור לאן פניו. זה טבעי ומובן, אבל חושף את הצועד לסכנה של משגים ההולכים ומתעצמים ככל שהוא מתקדם בכיוון שבחר. זה מה שאירע לנתניהו אשר האמין כי הקולות הנוטים למרכז-שמאל אבודים, ועדיף להתמודד עם מי ששוקלים ברצינות להצביע לבית היהודי.

ניתוח הסיבות אשר הובילו את הליכוד ביתנו לאובדן של 11 ח"כים - מעט יותר מרבע הסיעה המאוחדת - מתחייב מבחינה ציבורית ומפלגתית כמו תחקיר אמת לאחר מבצע בסיירת מטכ"ל המוכר היטב לראש הממשלה. עליו להתנהל ביושרה גם אם יש בו כאב.

המשגה הראשון היה בהסכם עם ישראל ביתנו. אמנם בליכוד מתקיים קונצנסוס כי צעד זה הבטיח לנתניהו את ראשות הממשלה, וזה היה יעדו העיקרי בבחירות 2013 - אך הוא החליט עליו ללא התייעצות מספקת (אולי מפני חששו מהדלפה). ההיסטוריה הפוליטית של ישראל מעידה כי איחוד מכווץ את הסיעה המשותפת, ודווקא פיצול מחזק, אלא אם מדובר בפילוג זעיר וזניח כמו ההתמודדות בנפרד של גאולה כהן ומשה לווינגר, שסייעה ב-1992 להעברת השלטון מיצחק שמיר ליצחק רבין.

החיבור לישראל ביתנו וההנחה כי בעקבותיו אין לתועמלני הליכוד יכולת מוכחת להעביר בוחרים מגוש השמאל-מרכז לליכוד הם המסד להיחלשות מפלגת השלטון בקלפי.

בעיקרו של דבר לא היה מאגר קולות גדול דיו בזירת ההתמודדות עם בנט, שלא היתה נטולת רגשות וכעסים. גם אם היו קולות כאלה, הליכוד ביתנו נקלע לעמדה אשר שאבה קולות חילוניים מהבית היהודי לעבר יש עתיד. הניסיון לקרקע אותם בליכוד לא עלה יפה. בנט ולפיד הציעו להם מפלט. בהיותם מחוץ למערכת - רק הם יכלו.

לכך נוספו חולשות אחרות. ארתור פינקלשטיין לא הבין כנראה את משמעות האיחור שבניהול מערכת בחירות. ההנחה שהליכוד הגדול אינו צריך להיגרר למערכה עם קטנים ממנו לא הוכיחה את עצמה. כך גם ההנחה שאין צורך להציג את שרי הליכוד במסע הבחירות.

אין ספק כי נתניהו הוא הדמות המרכזית במערכה כזאת. אך הנבחרת של הליכוד צריכה היתה לכלול את בכירי שריו. זה משגה של מתחילים להתבשם בחינוך חינם מגיל 3 תוך כדי הסתרת דיוקנו של גדעון סער; או להתעלם מזה של משה (בוגי) יעלון, שהוא כמעט הבכיר היחיד בזירה הפוליטית בעל ביוגרפיה צבאית, וממילא משמש מועמד ודאי לתפקיד שר הביטחון. אילו הבליט אותו הליכוד, היה מעמיק בתודעת הבוחר את התחושה כי לאיש מיריביו אין אישיות ביטחונית בסדר גודל כזה. התוצאות ניכרו בקלפי. גם באירועי הליכוד.

בהתפרסם התוצאות הלכתי כמנהגי לגני התערוכה. שם, כפי שנאמר בלחן, הליכוד "עשה היסטוריה", ראה לילות טובים ורעים. ניצבתי בחברת משפטן צעיר המשלים את התמחותו, וראינו כיצד אחד הסדרנים-מנהלים מעלה ומוריד את צליל הקריאות והשירים של החבורה הדתית-חסידית שנשכרה לעניין זה. היה מביך.

זו היתה ההתכנסות הראשונה זה שנים רבות שלא היו בה תורים. כניסה ללא דחיפות. המקום היה ריק למחצה. אם הליכוד רוצה לשמש גורם מרכזי במערכות הבחירות הבאות, אין לו מנוס מבדק בית, מוועדת בדיקה מקצועית וחיצונית. שאם לא כן, המקום יהיה ריק עוד יותר בסיבוב הבא. ההתרסה השטחית כאילו גדעון סער וגלעד ארדן וצחי הנגבי הם האחראים לחולשה אינה מחזיקה מים.

אילו היה אפשר

למחרת הבחירות נולדה האוטופיה הבאה, שהיא בלתי אפשרית ולא נורמטיבית ופסולה, אבל יכלה להיות לתועלת ולשמש תרגיל תיאורטי בחוג למדע המדינה באוניברסיטה: כלי התקשורת יגיעו להסדר כובל, שלפיו אף אחד מהם לא ידווח על המשא ומתן הקואליציוני בנושא חלוקת השלל, חלוקת התיקים.

בשבועות מורטי עצבים אלה מעבירים בעלי עניין מידע, שלפיו קיבלו הבטחות לתיקים או התחייבויות למנוע אותם מיריביהם, ורוב הדברים אינם יותר מאשר ספין או ניסיון סחטני להשיג את טובת ההנאה המבוקשת לפוליטיקאי זה או אחר. הם מייצרים משברי שווא בשם מקורבים שאינם קיימים, והדבר מאריך את הסחר מכר ודוחה את הרכבת הממשלה. הכל על חשבון האומה.

אין מניעה שהפוליטיקאים יריבו ויתמקחו וידרשו ויאיימו איש על רעהו, אבל בהיעדר הדיווח לתקשורת יהיה משקל "גועל הנפש" מצומצם מבחינת ההיקף ומשך הזמן.

בפועל, כאשר כל התביעות מתכנסות לכלל הסכם בדבר הרכבת הממשלה, נשכחות הכותרות, ששירתו מטרה זו או אחרת, ואולי אף השפיעו על התוצאה הסופית, אבל לא היה בהן ממש. איני מציע ברצינות לכלי התקשורת להגיע להסדר כובל כזה ביניהם. צעד כזה מתחיל בכוונה טובה, ומסתיים בסתימת פיות. חבל.

ההתחייבות המיותרת

שלי יחימוביץ' לא רצתה להתחייב בפני איש שתינזר מכניסה לממשלה בראשות הליכוד. עמיר פרץ נזעם על סירובה והצטרף אל ציפי לבני. כמה מתומכיו נשארו בעבודה כי לא נמצא להם מקום במפלגת התנועה. ארבעה רצו להיספח אליו.

אפס, יחימוביץ' נלחצה מבית והסקרים הצביעו על ירידה משמעותית, והיא - השדרנית הרהוטה לשעבר - נראתה כבדת פה מבחינה ציבורית. עכשיו יש לה סיבות להצטער. לא מפני שיש פחיתות כבוד בהנהגת האופוזיציה, אלא מפני שאותה הצהרה הוכיחה עד כמה צדקה יחימוביץ' כשלא רצתה בה.

בוחריה רגילים להשתתף בשלטון. אין להם סבלנות לאופוזיציה. אם יחימוביץ' רוצה להימצא על ספסלי האופוזיציה - הם תרו אחרי מי שיקרבם אל הממשלה. הם דרשו ממנה התחייבות, והם היפנו לה עורף מפני שנענתה להם. נפלאות דרכי הפוליטיקה.

פג הקסם

טוב שאריה דרעי חזר. אלמלא כן היינו שומעים עד דור שלישי ורביעי כי אילו הניחו לו לחזור היה מחזיר את עטרת ש"ס ליושנה, 17 מנדטים. הוא עמד על דעתו, ופג הקסם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו