צילום: קובי קלמנוביץ' // מי הבוס

בוס בהסוואה

הם ניקו שירותים, שטפו כלים, עשו ספונג'ה, מילאו הוראות וחטפו על הראש כשלא עמדו במשימות • חמישה מנהלים בכירים התחפשו למובטלים והלכו לעבוד שבוע בחברות שלהם - כדי לראות איך נראים החיים מהצד השני • הכל לעיני המצלמות של "בוס בהסוואה", סידרת הדוקו-ריאליטי החדשה של "רשת"

לנינל מפונדק רמון שבקצה העולם יש את הקצב שלה בהחלפת הסדינים בחדרים ובשאיבת האבק מהפינות. אם לא היתה שם מצלמה, ייתכן מאוד שהיא היתה מגלגלת מכל המדרגות את המובטל המסורבל שנחת עליה פתאום משום מקום ולא זז. גם קובי מהמוסך בחולון מאבד את הסבלנות כשהעובד החדש מתיז לו את השמן לכל כיוון במקום לפח הריקון או סוגר את הברגים בגלגלים של המכוניות בשלומיאליות מסוכנת. ואליאור מהפיצות כמעט יוצא מדעתו כשהבחור שהגיע אתמול מנקה את השירותים ושוכח לשים את השלט "זהירות, החלקה". מה שהם לא יודעים, נינל וקובי ואליאור, הוא שהעובדים החדשים הם האנשים שמשלמים להם את המשכורת.

הרעיון ישן נושן, ונטחן לעייפה בספרים ובסרטים: המנהל יורד לפרולטריון, מחופש לפועל, לטעום קצת מחייהם של עובדיו קשי היום שאוספים שקל לשקל כדי לשרוד. אורח לרגע, שרואה כל פגע - את תנאי העבודה הקשים, את הנהלים המחמירים מדי, את העובדים שמחפפים, וגם את המסורים. הוא לומד שלכל פועל יש שם, ומשפחה, וחיים שלא הכיר, שלפעמים הם אפילו משיקים בדרך מוזרה לחייו שלו.

הרעיון הפך לדוקו-ריאליטי לפני שלוש שנים, בערוץ 4 הבריטי וברשת CBS האמריקנית. מאז הספיקה הסידרה להימכר ל-15 מדינות ברחבי העולם, ובשנה שעברה גם זכתה ב"אמי" לתוכנית הריאליטי הטובה ביותר. בניסוי הישראלי, שיעלה מהשבוע הבא ב"רשת" (בימי חמישי בשעה 21:00), השתתפו חמישה מנהלים בכירים של חברות גדולות, ארבעה גברים ואישה, שניאותו לעזוב לשבוע את המשרדים הממוזגים ואת הבגדים המגוהצים כדי לפגוש את עובדי השטח שלהם בצורה הכי בלתי אמצעית שאפשר. היו שם שלומי טחן (48), סמנכ"ל רשת ישרוטל, נשוי ואב לשלושה, תושב הוד השרון; אודי שמאי (51), מנכ"ל ובעלי פיצה האט, נשוי ואב לשלושה, תושב שכונת צהלה בתל אביב; ינון עמית (40), מנכ"ל חברת הליסינג וההשכרה אלבר, נשוי ואב לשלושה ממושב בצרון; מיקי טיל, הבעלים של רשת קפה קפה, גרה עם בן זוגה בתל אביב, אם לשלושה; וניר גלבוע, המנכ"ל והבעלים של חברת השמירה צוות 3, נשוי ואב לארבעה ממושב כפר הנגיד.

החמישה קיבלו זהות בדויה של מובטלים, והמראה החיצוני שלהם שונה לבלי הכר. הם עשו הכל: ציחצחו חדרי שירותים, שטפו את מסור הבשר המטונף במלון, עמלו שעות על בורג סורר, גרמו לקצר חשמלי במלון, התפללו עם העובדים בלי שרצו, וגם חטפו לא מעט על הראש - הכל לעיני המצלמות. סיפור הכיסוי שסופר לעובדים היה שמכינים סרט תיעודי על חייהם של מובטלים בישראל. מקץ שבוע חזרו המנהלים ללשכותיהם, ואז הזמינו למשרדם את העובדים המצטיינים שראו במהלך המסע, כדי לחשוף בפניהם את זהותם ולהעניק להם תגמול כספי או קידום.

"בכיתי מהתרגשות"

ועדיין, אסור לשכוח לרגע שמבחינתם של המנהלים מדובר, בסופו של דבר, במשחק - מעניין ומחכים ככל שיהיה. שהרי גם אם הם מפשלים בלי סוף וננזפים כאחרון הפועלים, איש לא יפטר אותם בגלל זה, כמו שעלול לקרות לעובדים האמיתיים; וכתום שבוע, הם ישובו לכורסת העור הנוחה במשרד הממוזג, לרכב השרד ולשכר הגבוה, בעוד עובדיהם ימשיכו בדיוק מאותו המקום שבו עזבו אותם.

"תקשיב", אומר לי שלומי טחן מישרוטל, "אני לא נולדתי מנהל. אני בן של אמא שעבדה קשה מאוד ועמדה שעות על הרגליים בתור אחות בבית חולים ואבא שהיה אינסטלטור שקרע את התחת. אז אני יודע בדיוק מה זה. גרתי בקומה שישית בלי מעלית, היתה לנו סוסיתא ישנה. אני הייתי ילד נמוך ועגלגל עד שמנמן. והייתי גם ילד מגמגם. הכי רחוק ממה שאני היום - עומד ונואם מול 2,000 איש בלי לטעות במילה.

"באחד הימים במסע שלי בסידרה ירדתי לאילת. 19 שנים מחיי הבוגרים חייתי בעיר הזאת, ניהלתי שם מלונות של הרשת, והייתי בטוח שיכירו אותי שם. פגשתי שם את ויקטור, מנהל צוות הניקיונות והסדר בבריכה של המלון. קוראים לו ויקטור דנן. אני קראתי לו ויקטור 'פלס', כי הוא שיגע אותי. בחום מטורף של 45 מעלות הוא לא ויתר לי על סנטימטר במיטות של השיזוף. לסדר, לסדר, שהכל יהיה כמו פלס. והוא גם די שיגע אותי כשהעיר לי על הגילוח. זה לא קל שפתאום אחד העובדים שלך מחזיק אותך קצר ולא נותן לך לנשום. היו קטעים שרציתי להגיד לו 'סליחה, אדוני, אני המנהל שלך'. אבל התאפקתי.

"הלכנו בחוף הים ודיברנו. ואז ויקטור התחיל לגמגם. נזכרתי מייד בילדות שלי, איך אמא שלי הצילה אותי ונטעה בי ביטחון. היא נהגה להגיד לי: 'הם לא שומעים טוב'. באותם רגעים שוויקטור דיבר, רציתי לחבק אותו. הלכנו שם לבד והחלטתי שזהו, אני חייב לעזור לו, אני חייב להוציא אותו מהגמגום שלו.

"התחלתי לאמן אותו. אמרתי לו 'ויקטור, תעמוד מול הרוח, קח אוויר, ועכשיו תוציא את המילה. ועוד פעם, תעשה את זה עוד פעם'. ויקטור שיתף פעולה. אלה היו רגעים שלא אשכח לעולם. בכיתי שם מהתרגשות.

"בלילה ישבתי עם עצמי וחשבתי על כל האירוע הזה. איפה בדיוק יכולתי לפגוש את זה בעבודה שלי בתור סמנכ"ל החברה? כשאתה למעלה, אתה לא בהכרח מכיר את כל האנשים שלמטה.

"בסוף פגשתי את ויקטור במשרד שלי, והוא היה בהלם. הוא מילמל, 'אבל מי אני בכלל שאני אתן לך הוראות...' וסיפרתי לו שאני הולך לקדם אותו בחברה לתפקיד טוב יותר ונוח, והוא גם יקבל מאיתנו קלינאית תקשורת מיוחדת, כדי להתגבר על הגמגום. זאת היתה עבורי חוויה מעצימה כמנהל וכבן אדם".

אודי שמאי, מנכ"ל פיצה האט, מספר שגדל עם כפית של כסף בפה. "אני למעשה נולדתי מלך. לא פחות. אבא שלי היה מנהל ב'כלל', ואמא שלי עבדה ב'אליהו'. לא היה חסר לי כלום. היום אנחנו גרים בבית מרווח בתל אביב. הייתי בחברה אחרת של פיצות, עד שלפני שמונה שנים קניתי חלק קטן מפיצה האט. לפני ארבע שנים קניתי את כל המניות של החברה".

הירידה לשטח לא היתה קלה בשבילו. "בסניף ההזמנות שלנו בעינת נזפו בי כי לא זזתי שם. בקריית אונו דפקתי איחור של 20 דקות עם הפיצה, התברברתי שם. בקניון במלחה אליאור האחראי לא עשה לי הנחות. איך שבאתי - 'קדימה, לנקות שירותים'. זה לא היה קל, אני לא רגיל לעשות את זה ביום-יום. ולהגיש לאורחים, ולקחת הזמנות, ולעמוד שעות על הרגליים.

"היו פעמים שהתאפקתי מאוד לא לחשוף את עצמי, כמו במקרה שאחת העובדות רצתה לעשות דיל שלא היה במבצע, ואני הייתי יכול לאשר את זה במקום, בשנייה. היה מקום שהחלפנו בו את צוות העובדים באחד הימים העמוסים בשנה, לפני פסח, רק כדי שלא יהיו שם אנשים שמכירים אותי, וזה כמעט גרם לקטסטרופה".

אבל את המפגש עם לוליטה בסניף הרשת בנתב"ג הוא לא ישכח לעולם. "היא פשוט חיית עבודה. חיילת ביום, ועובדת בפיצה שלי כל הלילה. עמדתי איתה שם כל הלילה, והיא תיקתקה את העבודה וממש הצילה אותנו. זה לא שלא הכנתי פיצה בחיים שלי, אבל בקצב כזה? אין מצב. האדום במסך שלי היבהב כל הזמן כי איחרתי בהוצאה של הפיצה. כל הזמן חשבתי על אשתי ושלושת ילדיי, שעכשיו ישנים להם מתחת לפוך בבית. הילדים שלי לא ממש מכירים סוג כזה של חיים, ילדה צעירה שצריכה להביא פרנסה הביתה בגלל חיים קשים שאליהם היא נקלעה בעל כורחה. אבל היא עשתה הכל בחיוך והיתה מלאת חן. על הבוקר הייתי חייב להתכתב עם הילדים שלי במחשב ולספר להם עליה. רציתי שהם יכירו גם סיפורים אחרים בחיים, ושיידעו שלא הכל מובן מאליו ומוצלח וכיף כזה".

"אובדן עשתונות רגשי"

הם מעידים שההתנסות שעברו חשפה אותם גם לבעיות ולעוולות שהם עצמם אחראים להן, וכך גם התאפשר פתרונן המהיר והבלתי אמצעי - בלי הפילטרים של הדרגים שבדרך, בלי ישיבות אינסופיות וספרי נהלים: רק שיחת טלפון קטנה למי שצריך. אפשר להניח במידה רבה של ודאות שאם כל מנהל היה מאמץ את ה"ירידה אל העם" למשך שבוע, היינו מקבלים מקומות עבודה מתוקנים יותר.

ינון עמית מאלבר זיהה מייד שהמכונית שעמדה למכירה במגרש של החברה בחדרה לא שייכת לצי הרכבים שלו. "זה היה קטע קשה בשבילי. יש נהלים בחברה, ואי אפשר לעבור עליהם. אני מנהל תובעני מאוד ולא מתפשר. מייד הלכתי הצידה והתקשרתי לחברה. התברר לי שהעובד שהיה איתי בסניף, שהיה כל כך מוצלח בעיניי ואיש מכירות נהדר, הוא זה שהעמיד שם למכירה רכב אישי שלו.

"אם זה היה מקרה רגיל ולא הייתי נחשף לעובד הזה קודם, הוא כבר לא היה איתנו. אבל אחרי הקשר שנוצר בינינו לא יכולתי להתעלם מהחוויה המשותפת שלנו. אלה דברים שרואים מכאן ולא רואים משם, מלשכת המנכ"ל.

"החלטתי לתת לו עוד צ'אנס. בסוף, כשכל העובדים באים אלי, ויש את הקטע הזה שאני נותן להם אפשרויות נוספות בחברה, מקדם ומוקיר אותם על עבודתם, איתו היה לי לא קל. לא יכולתי לתת לו פרס על העבודה הנהדרת שהוא עושה שם, כי זו היתה צביעות בעיניי".

בסניף בחולון עשה עמית טיפולים למכוניות, "וגם לא מעט פאשלות עם הברגים והשמן והגלגלים שלא סגרתי כמו שצריך". לפנות ערב ביקש ממנו האחראי בסניף להצטרף לתפילת מנחה של העובדים. "אם הייתי בא לשם בתור מנכ"ל ושומע על זה, אני לא בטוח שהייתי מאפשר. אבל הצטרפתי, למרות שאני חילוני גמור, בא מקיבוץ של השומר הצעיר, ואני מקווה שההורים שלי לא יראו את הפרק וייבהלו. עמדתי איתם שם ונתנו לי כיפה והתפללנו יחד, ופתאום זה נראה לי אחרת, הרבה פחות מאיים ומרתיע ממה שהייתי חושב על זה מכיסא המנכ"ל".

עמית מעיד כי בשל סגנון ניהולו הקפדני, לא היה קל עבורו הרגע שבו פתח את סגור ליבו בפני אחד מעובדיו. "נסענו בניידת השירות שלנו, והעובד שלי, אביב, שלא ידע כמובן מי אני, סיפר לי בהתרגשות גדולה על מחלת הסרטן של אמו ז"ל ושלו עצמו. נקלענו לקטע אינטימי מאוד ומיוחד, והרגשתי שאין כאן הצגה למצלמה אלא רגעים נדירים של אמת ומישהו שמדבר איתי מנימי נפשו.

"ואז חשבתי, איך אפשר להישאר פולני כזה ולא לשתף אותו בסיפור האישי שלי? הרגשתי שזה יהיה לא הוגן. אז סיפרתי לו על אור שלי. הוא בן 3, ילד מקסים שסובל משיתוק מוחין. הנכות שלו היא חלק ממי שאני. בחיים לא שיערתי שאשתף בזה את אחד העובדים שלי, ועוד מול המצלמות.

"היתה לנו הפסקה קצרה בעבודה, וישבנו בחורשה ליד הים ודיברנו על הדברים האלה. אביב נשבר שם ופרץ בבכי. חיבקתי אותו. זה הוציא ממני התנהגות שאני ממש לא רגיל אליה ביום-יום כמנכ"ל. לא נוח לי לחבק ככה, אני אוהב להיות בקונכייה שלי, בדו"חות הכספיים, ליד המחשב. הרגשתי שזה ממש אובדן עשתונות רגשי. זה היה רגע שעד עכשיו לא ממש נוח לי איתו".

"השפתיים שלו רעדו"

כולם נחשפו במהלך העבודה ללחץ העצום המוטל על עובדיהם. "יש משהו מרכזי שלקחתי מהמסע שלי: את זה שאולי אנחנו נוקשים מדי בנהלים שלנו", אומר שלומי טחן. "זה קרה לי מול נתן, האחראי על הניקיונות באחד המלונות. הרגשתי שאנחנו מנקים שם בלחץ זמנים אדיר את המטבחים, את פינות ההגשה, את מסור הבשר. היה קטע שהתזתי בטעות מים על החשמל וגרמתי לקצר. נתן, שהוא אחד העובדים המסורים והאכפתיים שראיתי מימיי, נכנס ללחץ היסטרי. השפתיים שלו רעדו והוא הזיע מרוב עצבים. באותו רגע החלטתי שצריך לשחרר להם עוד כוח אדם.

"בשלב מסוים נעשיתי רעב. אבל אין זמן להכניס כלום לפה, אז חטפתי בצד, בהיחבא, בננה, וטרפתי אותה. פתאום קלטתי מה זה שאי אפשר לאכול מתי שאתה רוצה".

והיו הקטעים הלא קלים ב"פונדק רמון". שם פגש שלומי את נינל, אישה לא צעירה, שעלתה מרוסיה לפני 20 שנה ונאלצת לעלות ולרדת במדרגות עשרות פעמים ביום. "במלון הזה אין מעלית, כי מבחינה טכנית אי אפשר לשים שם מעלית. עלינו יחד במדרגות, קומה אחרי קומה. היה שם רגע שחשבתי שהיא תכף מקבלת קוצר נשימה. פעם היא צריכה להביא סדינים, פעם אחרת מגבות, ואת שואב האבק היא סוחבת ביד מקומה לקומה. אני מסייר הרבה בשטח בתור סמנכ"ל התפעול של הרשת ונמצא במלונות אבל הדברים האלה לא תמיד במודעות שלנו.

"בחדר האוכל של העובדים אין מזגן, וחם שם תופת. על זה כבר לא יכולתי לעבור לסדר היום. התקשרתי לחברה לברר את העניין הזה ולהורות שיסדרו את זה מייד. כן, הסתכנתי שיגלו את הזהות הבדויה שלי, אבל כבר לא ראיתי בעיניים - היה שם חם אש.

"אחרי הביקור שלי הוספתי למלון עוד כוח אדם צעיר, שואבי אבק בכל קומה ומזגן תקין בחדר האוכל. זה הרווח שלי מהתוכנית".

גם אודי שמאי נתקל בבעיה שמטרידה את השליחים של פיצה האט מדי יום ביומו: הוא צריך לצאת למשלוח - ואופס, האופנוע שבק חיים ולא מניע. העובד שלו, מאור השליח, סיפר לו בפירוט איך ניסה לדבר עם המנהלים שלו על התקלה הזאת, שקיימת גם בקטנועים אחרים, אבל אף אחד לא טרח להקשיב.

"זה לא היה קל לשמוע ממנו לא מעט תלונות על החברה ועל הניהול שלה", אומר שמאי. "אבל הערכתי אותו, כי הוא עובד אכפתי ואמיתי, ואני צריך בחברה שלי אנשים כמוהו. זה גם עזר לי לסדר מייד את העניין הזה - החלפנו את האופנועים הישנים בחדשים, והיום זה כבר מאחורינו.

"או, למשל, עניין הקור. אני בא לשם בערב, קור אימים, ומוציאים אותי לשתי שליחויות על האופנוע עם מעיל שלא התאים לי ולא ממש מחמם. בנסיעה קפאתי מקור. שם עברה לי בראש המחשבה בשביל מה הייתי צריך את כל המסע הזה. התוכנית צולמה בחורף הקודם, ואני יכול להגיד לך שהשנה כבר הצטיידנו בלבוש חם בכל הסניפים, כולל מעילים וכפפות טובות - כנראה בגלל שהמנכ"ל סבל שם בטירוף. אלה דברים חשובים שלא תמיד ניתן לראות מכיסא המנכ"ל.

"אני מציע למנהלים לרדת ממגדל השן, להפשיל שרוולים ולעבוד בסניפים שלהם. נכון, היו קטעים שזה לא היה פיקניק, והתלכלכתי מרוטב שנשפך לי על החולצה והבצק נדבק לי לבגדים, והריח לא עוזב אותך, ואני גם לא כזה צעיר, אז בלילה, בניקיונות בסניפים, נפלתי מהרגליים. לא עשו לי הנחות, ועובדים שלי נתנו לי הוראות וגם כעסו עלי, ולפעמים ריחמו עלי, כי הרי הייתי מובטל אומלל. אבל חוויתי את הצד האחר של החברה. לא רק את ישיבות ההנהלה ואת ההחלטות הגדולות, אלא גם את הקסם הזה של הכנת פיצה פשוטה. את הלחץ הגדול להיות טוב ומדויק, ואת זה שמנהל הסניף מצליח להיות יצירתי ולפתור בעיות של לקוחות על המקום. זאת גאווה גדולה".

"יש לי 1,700 ילדים"

ינון אומר שהוא לא מצטער שעשה את המסע הזה, אבל הוא לא היה חוזר עליו שוב. "יש בי צד מופנם, שמעדיף להסתכל על מספרים ודו"חות ופחות להיות באינטראקציה עם אנשים. מצד שני, קרה לי משהו במהלך הימים האלה. אני מרגיש את זה מאז לא מעט גם מחוץ לעבודה, עם החברים ועם המשפחה. אחרי שנחשפתי לסיפורים המרגשים של אביב בניידת ושל אחרים, אני מחפש יותר את הסיפור האישי בבני האדם שסביבי. זה לא שינה את סגנון הניהול שלי, אני עדיין תובעני וקשה לרצות אותי. אני כמו האמא הזאת, שהילד מביא לה ציון 94 במבחן והיא נוזפת בו 'למה לא 100-' אבל היום אני חושב יותר על העניין האישי של העובדים, דברים שלא ממש ראיתי קודם".

שלומי דווקא אומר שהיה חוזר על הניסוי. "לפעמים אני שואל את עצמי למה אנחנו ומנהלים אחרים לא עושים דברים כאלה יותר", הוא אומר. "זה העולם האמיתי, ואני שמח שראיתי אותו. הסידרה הזאת היתה משמעותית מאוד עבורי. זאת היתה עבודה סיזיפית ומתישה, ולמרות שאני עושה ספורט ושומר על כושר, היה לי קשה. אבל ברמה האישית, ממש מצאתי את עצמי שם. כשהשתחררתי מהצבא באמצע שנות ה-80 התחלתי לעבוד כמלצר במלון תל-אביבי. המסע הזה החזיר אותי לשם.

"בסוף המסע, כשהעובדים באו למשרד וגילו שאני לא ממש האיש המובטל והמסכן שהעיק עליהם, כמעט היה לי התקף לב מרוב התרגשות. איך שנכנסתי לחדר הרגשתי את הוויברציות שלהם. ואז, כשסיפרתי להם שהבעיות האישיות שלהם טופלו, או שכמה מהם קיבלו קידום, ראיתי אותם מאושרים. כמה פעמים יוצא לך כמנהל לשמח ככה את העובדים שלך, פנים מול פנים? לתת להם הכרה בעבודה היום-יומית הקשה שלהם-"

אודי אומר שעבורו זאת היתה חוויה בלתי רגילה. "אחרי התוכנית הבנתי שאין לי רק שלושה ילדים בבית אלא 1,700 ילדים, שאני בעצם האבא והאמא שלהם, ויש להם חיים שונים לגמרי משלי. לא רק שהם עובדים, אלא שהם חוו חיים קשים ועדיין מתמודדים עם זה. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, עם רגשות ועם אכזבות.

"גיליתי לא מעט סיפורים של עובדים שהחיים לא האירו להם פנים, ולמרות זאת הם כל כך מסורים ואכפתיים. אני בטוח שיש עוד רבים כמוהם בחברה. זה נגע לליבי. אני לא מלאך ואנחנו לא מוסד סוציאלי, אבל מאז שהייתי שם אני מוביל קו שמגלה יותר רגישות ואמפתיה לעובדים".

בסוף הראיון, בבית של אודי בצהלה, הוא קם פתאום והולך למטבח. "שמע, אני חייב קרמבו", הוא אומר לי, וברגעים האלה הוא נראה לי הכי רחוק מדמות המנהל. דווקא מסתדר לי לדמיין אותו בתור "בועז כהן", המובטל האומלל, שלא מצליח להשלים הזמנה כמו שצריך. הוא מתיישב עם הקרמבו שלו ומתענג על כל ביס. "אתה רואה, בסוף כולנו הרי ילדים, לא-"

erann@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...