יום הולדת תמיד הפך עבורי ליום של חשבון נפש. אחרי החגיגות הייתי חוזרת הביתה ובוכה. זה לא שיש לי סיבה אובייקטיבית להיות עצובה, אני פשוט חולה.
החיידק התפרץ קצת לפני הגיוס, כשהייתי במקום הכי נמוך וחלש בחיים, אחרי שהורחקתי מהבית ונשרתי מהלימודים. לא הבנתי אז שחליתי, גם לא אחרי שנים, כי אין מודעות ולא יכולתי לאבחן את הסימנים.
למחלה הזו אין שם. גם לא מדברים עליה בקול רם, עד שלפעמים אני תוהה אם אני היחידה בעולם. אין לה קבוצות בפייסבוק, אין ארגונים, אין שיח בתקשורת ואין קמפיין של מפורסמים.
אומרים שהשלב הראשון בלפתור בעיה הוא להודות בה, אבל קשה להיות הראשונה. אולי אף אחד לא יבין, אולי יחשבו שאני מוזרה. אולי לא יאמינו שמה שנשמע כל כך טוב - הוא כל כך רע.
קוראים לזה "אמבציה", "הישגיות", "דרייב", "מצליחנות". אם אתה אדם כזה, אתה אמור להיות מבסוט. אבל לכל המחמאות האלו יש תופעת לוואי קשה - אומללות.
יש את הבדיחה הזו, הקבועה, שמספרים תמיד על ראיון עבודה: אם את מתבקשת לציין תכונה שלילית - תאמרי פרפקציוניזם, יש לה תדמית חיובית.
אני כאן לנפץ את התדמית הזו, להישבע לכם שהיא הרסנית. כמו חולה בהפרעת אכילה שעטופה בגוף של דוגמנית. זה אותו בור בלי תחתית, אותה שאיפה להשתפר שלא נגמרת, פעם זה "רק עוד קילו" ופעם "רק להיות מנהלת".
אני לא מדברת על רצון להצליח, כולנו רוצים. אני מדברת על אובססיה להצלחה, כזו שנראית טוב כלפי חוץ, אבל מכרסמת אותך מבפנים. את כל כך רוצה להוכיח, להרשים, כמו מרוץ שאי אפשר לעצור בו. פדיחה, כולם מסתכלים.
לא הצלחתי להיות מרוצה
לא משנה מה השגתי בחיים, לא הצלחתי להיות מרוצה. זה הפחד מכישלון שניטע בי אז, לפני הצבא. ומאז לא עצרתי ליהנות מהנוף באף פסגה שהגעתי אליה, כי ראיתי משם את היעד הבא. כששואלים אותי: "מה חדש, מה נשמע?", אני תמיד מרגישה מחויבת להביא בשורה. אין לי נחת, אין לי מנוחה.
כשהתגייסתי לתפקיד פקידותי הסתכלתי על מפקדות ורציתי להיות כמוהן. כשהייתי מפקדת הסתכלתי על הקצינות ורציתי דרגות. כשקיבלתי דרגות, הסתכלתי על יחידות יוקרתיות ורציתי להשתייך אליהן. כשהתקבלתי לדובר צה"ל, הסתכלתי על הדוברים הבכירים ורציתי תפקיד בכיר.
כשהפכתי לדוברת של חבר כנסת, הסתכלתי על הדוברים של השרים ורציתי להיות כמוהם. כשנבחרתי להיות דוברת שרה, הסתכלתי על אנשים בתקשורת שמביעים את הדעה של עצמם ורציתי להביע את דעתי שלי. והיום, כשאני מקבלת את הבמות הכי מכובדות להביע דעה, אני עדיין מרגישה קטנה. כי אני "כולה" פאנליסטית, לא מגישה. חולה.
אני אהיה מגישה. החיים הוכיחו, אין לי ספק, אבל אז ארצה שעה יותר נצפית. וכשאקבל אותה ארצה משהו אחר. אין לזה סוף, סיפור שלא נגמר, מי שחולה בזה, אף פעם לא מאושר.
אז אאחל לעצמי רק להחלים ולהיות אישה שמחה בחלקה, כי מסתבר שלטרוף את העולם - זו הפרעת אכילה.
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו