האויב שבפנים

"תוציאי להם עוגות ועוגיות", מפצירה יונית באמא שלה. "ותחממי אותן, שיהיה טעים". 

האם מגישה לשולחן עוגיות שוקולד פריכות, שעושות חשק לטבול אותן בכוס תה חם. וגם בייגלה עם שומשום, עוגת שמרים עם גבינה ועוגת שמרים עם שוקולד. ריח השמרים והשוקולד עולה באוויר ומגרה את בלוטות הטעם של הנוכחים, אבל לא את אלו של יונית (שם בדוי) בת ה־17 וחצי. כשהיא מסתכלת בצלחות, היא רואה את האויב הכי גדול שלה. רק המחשבה שביס קטן מהעוגה ייכנס אל פיה מפחידה אותה פחד מוות.

גופה הכחוש, שכל עצם בולטת ממנו, יושב מכווץ בכיסא, עיניה הגדולות והשחורות שקועות בחוריהן, וגון עורה הלבן, הנוטה לשקוף, משווה לה מראה של בובת חרסינה עדינה ושברירית, שכל נגיעה קטנה בה עלולה לסדוק אותה. היא קמה להביא את מפזר החום, שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנה, מתנצלת ש"כל הזמן קר לי". נראה כי רגליה הדקיקות בקושי נושאות את משקל גופה.

היא מרגישה שהשיגה את מבוקשה. סוף סוף היא רזה, סוף סוף היא בשליטה מלאה, לכאורה, על הגוף שלה. כשהיא הולכת ברחוב, העיניים שוב נמשכות אליה, אבל הפעם, במקום להיצמד לעודפי השומן שלה, הן בוחנות את הרזון הקיצוני שאליו היא הגיעה. מידת הבגדים שהיא לובשת היא 18, כמו של ילדה בכיתה ח'. היא עדיין לא מרוצה לגמרי, "יש לי עוד עבודה לעשות על הגוף שלי עד שאוכל להסתכל עליו במראה ולאהוב את מה שאני רואה" - אבל גם היא מבינה, עמוק בפנים, שהיא כבר חצתה את הקו האדום ונמצאת בסכנת חיים ממשית.

"אני כל כך מפחדת לעלות במשקל, שאני פשוט ממשיכה לרזות עוד ועוד, אבל אני מבינה שזה כבר יותר מדי, ושהגוף שלי צועק הצילו. אני רק צריכה שיעזרו לי לאזן את הגוף, כך שאוכל לשמור על המשקל ולא לחזור למה שהייתי פעם. ברגע שזה יקרה, אוכל להפסיק לרזות".

את שלושת השבועות האחרונים היא מעבירה במאבקים קשים עם עצמה בניסיון להעלות את משקל גופה, שנע בין 47 ל־48 ק"ג. היא יודעת שאם לא תראה מגמה חיובית של עלייה מתונה במשקל, השופט שמולו היא תתייצב ביום שני הקרוב עלול לשלוח אותה לאשפוז כפוי במחלקה להפרעות אכילה בבית החולים סורוקה. לשם היא לא מוכנה בשום אופן להגיע. 

המאבק לא קל לה. המלחמה היומיומית שהיא מנהלת בראשה על המשקל והמראה לא נותנת לה מנוח. בחודשים האחרונים אכלה בעיקר חסה וירקות, שגם אותם דאגה להקיא.

"אמרו לי שאשפוז עלול להימשך בין שלושה חודשים לשנה, כשאני סגורה בתוך מחלקה, בלי יציאות הביתה ועם ביקורים של ההורים פעם בשבוע. מבחינתי זה כמו גזר דין מוות. זה אומר שאין לי צבא, אין לי בגרויות, וכל המאמצים שלי להיות מצטיינת ולהשיג ממוצע 90 יורדים לטמיון.

"הם יכולים לאשפז אותי בכפייה, לקשור אותי, לדחוף לי זונדות, אבל זה לא יעזור להם. אצלי הדברים עובדים רק עם רצון ועם שיתוף פעולה. בשבועיים האחרונים אני אוכלת קצת יותר וכבר לא מקיאה. אני יודעת שיהיה שיפור, אבל הם צריכים להבין שזה לוקח זמן. אני לא יכולה לדחוף עכשיו כמויות של אוכל לגוף אחרי תקופה ארוכה שבה אכלתי רק חסה וירקות".

•   •   •

היא נולדה בבאר שבע, בת זקונים. אביה נפטר לפני כמה שנים במפתיע.

"מאז שהייתי קטנה הייתי בעודף משקל. אני הבת הקטנה המפונקת, שקיבלה כל מה שרצתה. בבית לא היו גבולות, וחייתי על מתוק. אף פעם לא אמרו לי לא, וגם לא הגבילו אותי. כשרציתי שוקולד, קיבלתי חפיסות שלמות. כשרציתי סוכרייה, קיבלתי את כל השקית. עד היום אם תפתחי את הארונות אצלנו בבית, תוכלי לראות שהבית מלא במתוקים".

אמה, שנוכחת לאורך כל הראיון, מהנהנת בראשה בהסכמה. "אנחנו בית של שפע, כלום לא חסר, וכל מה שיש הוא בכמויות. את רואה, גם אני לא רזה, אבל ככה אנחנו. יכול להיות שאם היינו יותר שומרים, ומגישים בבית רק אוכל בריא ופחות ממתקים, כולנו היינו נראים יותר טוב, ויונית לא היתה מגיעה למקום שהיא הגיעה אליו".

גודל השינוי שעברה יונית בשנתיים האחרונות לא נתפס גם בעיני עצמה. על השולחן פזורות תמונות שלה מהתקופה שבה האנורקסיה לא היתה חלק מחייה.

בשלבים שונים בתהליך ההרזיה. "לעגו לי בכיתה"

"תראי איזה שמנה הייתי רק לפני שנתיים", היא אומרת, מתקשה להאמין שהדמות הנשקפת מהתמונות היא שלה. "שקלתי 116 ק"ג, וזה לא שלא ניסיתי לרזות. אמא שלי לקחה אותי לכל דיאטנית שיש. הייתי בכל תוכנית הרזיה שאת רק יכולה להעלות על הדעת, אבל זה לא הצליח. פה הייתי מורידה חמישה קילוגרם, שם עוד חמישה, ואז הייתי מפסיקה וחוזרת למשקל הקודם, פלוס עוד כמה קילוגרמים עודפים.

"הילדים בכיתה היו זורקים לי הערות כמו 'את בגודל של משאית' ו'אם תלבשי ירוק, תיראי כמו אוטובוס של אגד'. כבר הפסקתי להיעלב, ידעתי לנטרל את כל האמירות הללו. היום הם אומרים לי: 'לא האמנו שתצליחי לרזות, אבל עכשיו תעלי קצת, את יותר מדי רזה'", חיוך של ניצחון מתפשט על פניה.

למרות עודף המשקל וההערות המעליבות, היא אומרת שתמיד היתה מקובלת בחברה. "הייתי יוזמת מסיבות, הייתי חברה במועצת התלמידים ואירגנתי פעילויות. מאוד אהבתי לפסל בחימר ולשחק טניס. המשקל לא הפריע לי בכל הדברים האלה".

המפנה קרה לפני שנתיים, כשאחותה הגדולה, אז בת 26, התכוננה לניתוח לקיצור קיבה, ויונית החליטה שהיא לא תישאר השמנה היחידה בבית.

"הייתי אז בת 15 וחצי ושקלתי 116 ק"ג על גובה של 1.67 מטר. זה היה משקל השיא שלי אי פעם. אמרתי לעצמי שאין מצב שכולם במשפחה ירזו, ואני היחידה שאסחב עלי את כל עודפי השומן האלה.

"כשאחותי התחילה את הדיאטה שלפני הניתוח, התחלתי יחד איתה. היינו מעודדות אחת את השנייה, וכל היום התעסקנו במשקל, באוכל ובהרזיה. כבר אחרי שבועיים ראיתי שאני מרזה יותר ממנה, וזה דירבן אותי לרדת עוד. פתאום הבנתי שאני בשליטה על הגוף שלי, ושזה עובד לי.

"חייתי על תפריט מאוזן, אבל מופחת פחמימות. בחודש הראשון ירדתי 10 ק"ג, ואחרי תקופה ארוכה, שרק חלמתי עליה, המשקל שלי היה 106. פתאום הקילוגרמים נשרו ממני.

"הייתי כל כך מאושרת, וזה רק דירבן אותי להמשיך. הייתי אוכלת דגים, ירקות, מוצרי חלב של שלושה אחוזים, ואחרי חודש שילבתי בתפריט גם קצת אורז מלא. הקפדתי לעשות לפחות הליכה אחת ביום, ולפעמים גם ריצה על הליכון.

"הרגשתי על הסוס, לא היה אפשר לעצור אותי. אחרי כמה שבועות ירדתי, בפעם הראשונה בחיי, למשקל דו־ספרתי. אחרי שישה חודשים כבר שקלתי 86. המחמאות לא הפסיקו לזרום. קניתי בגדים חדשים ומחמיאים, והמוטיבציה להמשיך רק עלתה".

היו נקודות שבירה? תקופות שנתקעת על אותו המשקל?

"לא. כשראיתי שאני לא מרזה מספיק, הפחתתי אוכל מהתפריט. מתפריט של 1,000 קלוריות ירדתי ל־800, אחר כך ל־700, וככה זה המשיך. אני זוכרת שבמארס בשנה שעברה, בטיול השנתי של כיתה י"א, כבר שקלתי סביב ה־80. טיילנו בדרום, כולם אכלו סנדוויצ'ים וחטיפים, ולא היה לי נעים להוציא לידם קופסת טונה ופריכיות. אז לא אכלתי כל היום.

"בערב, באכסניה, יצאתי מהמקלחת והיתה לי סחרחורת נוראית. כל מה שאני זוכרת זה שהתעוררתי כשכולם מסביבי, והפרצוף שלי היה מלא דם ואבנים.

"התברר שהתעלפתי ונפלתי על הפנים. כולם חשבו שהתייבשתי, אז נתנו לי נוזלים וחטיפי אנרגיה עם סוכר ומלח. אף אחד לא חשב שזה בגלל שלא אכלתי".

ביוני, חודשיים אחרי הטיול השנתי, יונית שברה שיא נוסף והשילה עוד 15 ק"ג, שהביאו אותה למשקל של 65 ק"ג. גזרתה החדשה היתה חטובה מאי פעם. כולם סביבה ביקשו ממנה להפסיק את ההרזיה והפצירו בה להתמקד בהישג החדש ולשמור על המשקל.

היא פנתה, ביוזמתה, לרופא המשפחה וביקשה ממנו הפניה לדיאטנית, כדי שתרכיב לה תפריט שיעזור לה לאזן את המשקל. "הרופא הבין שבתוך שנה וחצי היא הורידה כמעט חצי ממשקל גופה", מספרת אמה. "ואז הוא התחיל לחשוד שיש לה הפרעת אכילה, והיפנה אותה לדיאטנית שמתמחה בזה".

יונית: "קבעתי תור לדיאטנית, אבל אף פעם לא הגעתי אליה. באותה התקופה הכרתי בחור שהוא מאמן כושר, והוא נתן לי תפריט שהיה אמור לאזן אותי ולעזור לי לשמור על המשקל. הייתי אוכלת בבוקר סלט עם ביצה וגבינה, בצהריים דג עם אורז מלא וסלט, ובערב שוב ביצה עם גבינה ופריכיות. בין הארוחות הייתי אוכלת קרטיבים דיאטטיים".

•   •   •

ככל שחלף הזמן, כך ניסתה יונית למצוא דרכים יצירתיות יותר כדי לא לעלות במשקל. ההתעסקות שלה במשקל ובאוכל הפכה אובססיבית יותר ויותר. היא בילתה שעות על המחשב כדי ללמוד מה הערך הקלורי של כל יחידת מזון.

"אני יכולה לדקלם לך בעל פה כמה קלוריות יש בכל ירק. לדוגמה, ב־100 גרם קישואים יש 17 קלוריות, אז העדפתי לאכול חסה, כי בה יש רק 13 קלוריות. בעגבנית ובגזר, שלהם יש ערך קלורי גבוה, לא נגעתי בכלל. הם לא נכנסו לתפריט שלי. חייתי בעיקר על ירקות ירוקים.

"אח שלי, שעובד בשיווק פירות וירקות, הביא לי משקל תעשייתי, שרמת הדיוק בו גבוהה מאוד, והייתי עולה עליו לפחות שש פעמים ביום, בכל רגע שיכולתי. כל שינוי של 100 גרם היה מכניס אותי ללחץ. קניתי סרט מדידה, ובכל יום מדדתי היקפים.

"באחד מימי החופש הגדול האחרון נפגשתי עם חברות. אחת מהן, שיש לה גוף רזה, סיפרה לי שהיא אוכלת הכל, אבל הפטנט שלה לשמירה על המשקל הוא הקאה מייד אחרי הארוחה. זה קצת הפחיד אותי, אבל החלטתי לנסות. "קראתי באינטרנט שאם רוצים להקיא בקלות, צריך לשתות בקבוק של סודה. מסתבר שהגזים עוזרים לאוכל לעלות בקלות רבה יותר.

"יום אחד אחרי ארוחת הצהריים, שבה אכלתי קישואים וחסה, לקחתי בקבוק סודה, ומייד אחר כך גרמתי לעצמי להקיא. מהר מאוד למדתי שכל מה שאני מכניסה לגוף יכול לצאת ממנו בשניות, ובלי יותר מדי מאמץ".

ההקאות לא גרמו לך להרגיש רע? 

"תראי, זה לא שהתפרעתי ואכלתי מכל הבא ליד. הייתי חיה על חסה, קישואים וקופסאות שימורים של לבבות דקל, שאין בהם כמעט קלוריות. אז ההקאה לא היתה נוראית, ותחושת הריקנות שמרגישים אחר כך היא ממכרת. לא מרגישים בטן נפוחה מאוכל, אין תחושת כבדות. זה כמו קסם: אוכלים, ומרגישים כאילו לא אכלת כלום.

"השיטה הזאת גם מצליחה להערים על הסביבה, שלמעשה רואה אותך אוכלת. ככה הסתרתי את זה גם מאמא. אף אחד לא הולך אחרייך לשירותים ובודק מה את עושה שם".

ואחרי ההקאה אין שוב תחושת רעב? 

"תחושת הרעב נעלמת מהר מאוד, כבר בשלבים הראשונים של הדיאטה. הגוף מתרגל מהר מאוד לקלילות, לריקנות ולשליטה".

את שנת הלימודים הנוכחית היא פתחה במשקל של 59 ק"ג. המחמאות על המהפך התחילו להתחלף בהערות ובהרמת גבות. כשהיא הגיעה למשקל של 54 ק"ג, אמה הבינה שהבעיה חמורה ודורשת התערבות של גורמי מקצוע.

"יונית נראתה מצוין גם כששקלה 65 ק"ג, אבל זה לא הספיק לה, ואי אפשר היה לדבר איתה. כשזה הגיע למשקל הקיצוני, והמראה שלה הפך להיות שדוף, הייתי מפחידה אותה שהיא תהיה חייבת להתאשפז, ומכריחה אותה לאכול לידי, שאראה. 

"הייתי מכינה לה אורז ודייסת שיבולת שועל והיא היתה אוכלת, אבל לא ידעתי שבשנייה שסובבתי את הראש, או יצאתי לרגע לעשן, היא היתה מקיאה הכל לתוך שקית. היא עשתה את זה בכזאת קלות".

איך גילית?

"יום אחד, בחופש הגדול, תפסתי אותה מקיאה בשירותים. הייתי בהלם. אחר כך גיליתי שכבר שלושה חודשים היא משתמשת בקפסולות של תה מרזה. המחלה הזאת גרמה לה להיות מאוד ערמומית ומתוחכמת. הבנתי שאני חייבת לשמור עליה בשבע עיניים".

יונית: "הייתי מחביאה את הכדורים של התה המרזה והמשלשל בתוך קופסה של מסטיקים, ובכל פעם שראו אותי פותחת את הקופסה, חשבו שאני לועסת מסטיקים".

יונית. "מקווה שבעוד כמה חודשים תראו שהצלחתי" // צילום: יהושע יוסף

האובססיה שלה הביאה אותה לפנות לדיאטנית, בבקשה שתיתן לה תפריט שיגרום לה לרזות עוד. הדיאטנית שלחה אותה למרפאה שמתמחה בהפרעות אכילה.

"כשהסתכלתי על הגוף שלי, לא אהבתי את מה שראיתי. הוא עדיין נראה לי שמן. הבטן והעור שלי רפויים. זה נראה לא טוב. החלטתי שאני צריכה לחטב אותו ולהוריד עוד קצת.

"הרופאה במרפאה אמרה לי שאני סובלת מהפרעת אכילה, ושאני ממש במצב מסוכן. היא רצתה שאתאשפז בהסכמה במחלקה להפרעות אכילה בסורוקה, אבל ממש לא הסכמתי. רק רציתי שיאזנו אותי. שילמדו אותי לשמור על הקיים. אבל הם היו בשלהם - אמרו לי, או אשפוז מלא בהסכמה או כלום. אפילו שיש להם אפשרות של אשפוז יום.

"מנהלת המרפאה להפרעות אכילה פנתה לרווחה כדי שיתערבו. למפגש הראשון שקבעו לי עם העובדת הסוציאלית לא הלכתי. רציתי רק שיניחו לי. אמא שלי הלכה עם אחותי הגדולה וביקשה שייתנו לה שבועיים כדי לנסות לשכנע אותי להסכים לאשפוז מלא. לי היה ברור שזה לא יקרה.

"למזלי, בדיוק הזדמן לי לנסוע עם דודה שלי לטיול של כמה ימים ברומניה. אמא שלי, שלא יכלה לסרב לי, הסכימה, אחרי שהבטחתי לה שאני לא אקיא ושדודה שלי תשמור עלי ותוודא שאני אוכלת.

"נסעתי לחמישה ימים, ובאמת לא התעסקתי שם במשקל, לא ספרתי קלוריות וגם לא הקאתי. הייתי אוכלת בבוקר סלט, וידעתי שכל היום אהיה מחוץ למלון, ביום גדוש פעילויות. הייתי מאושרת, היתה לי תחושה של חופש מוחלט.

"ברגע שחזרתי לארץ רצתי למשקל המזוודות הראשון שראיתי. לא עניין אותי שאנשים מסתכלים עלי. חלצתי נעליים, הורדתי את הז'קט ועליתי על המשקל. להפתעתי, הוא עדיין הראה 54 ק"ג, וזה מאוד שימח אותי. אם לא רזיתי, לפחות לא עליתי.

"כשהגעתי הביתה ועליתי על המשקל שלי, הוא הראה 52 ק"ג. כלומר, ירדתי בחו"ל עוד שני ק"ג. הייתי כל כך מאושרת, שזה דירבן אותי להמשיך עוד. כל קילוגרם שירדתי חיזק אצלי את תחושת השליטה".

•   •   •

יונית זומנה לוועדה, בהשתתפות יועצת בית הספר, עובדת סוציאלית לנערות במצוקה ועובדת סוציאלית ראשית. גם לוועדה הזו בחרה שלא להופיע. באותה עת היא כבר שקלה 48 ק"ג.

אמה, שהלכה לוועדה לבדה, נתקלה בעמדה אחידה. "הם לא הסכימו לשקול שום אופציה אחרת חוץ מאשפוז בכפייה, כיוונו רק לשם. בעקבות הסירוב של יונית להתאשפז בהסכמה הם פנו לבית המשפט, ואפילו השופט כעס עליהם, למה הם מתעקשים על אשפוז מלא. למה הם איפשרו לילדה להידרדר עוד במשקל, כשהיא כבר היתה מוכנה לטיפול, רק לא בכפייה ולא באשפוז מלא? הם היו צריכים להתחיל את הטיפול במרפאות היום ולגייס אותה לטיפול, במקום לייצר אצלה כזה אנטי". 

יונית: "אם הם לא היו מתעקשים איתי לעשות את זה בדרך שלהם, כבר הייתי עכשיו במקום אחר. אבל אף אחד לא נתן לי את העזרה שביקשתי, לאזן את המשקל. כשלא עשו את זה, המשכתי לעשות את מה שאני יודעת, וזה לרדת".

למה את כל כך מתנגדת לאשפוז?

"נראה לך הגיוני, שרגע לפני שאני מסיימת בגרויות ומוציאה תעודת בגרות, ורגע לפני מסיבת הסיום הענקית שמתוכננת, אני אסגר במחלקה, וימלאו אותי בכדורים פסיכיאטריים? אני לא מוכנה לזה. אם החלטתי שאני מתחייבת לטיפול במסגרת הקהילה, אז למה לעשות דווקא? למה לא לאשר לי? הרגשתי שהם ממש במאבק כוח איתי כדי להראות לי שהם צודקים".

בחודש שעבר עמדה יונית בפני שופט, שהתבקש לבחון את האופציה של אשפוז כפוי. הוא הסכים לתת ליונית שלושה שבועות, שבמהלכם תצטרך להציג שיפור במצבה הגופני והנפשי. עורכת דינה, דורית לופו שמול, המתמחה בייצוג קטינים מטעם הסיוע המשפטי במשרד המשפטים, בנתה לה תוכנית טיפול, שעליה היא צריכה להקפיד.

"התוכנית כוללת מפגשים שבועיים עם תזונאית, שיחות אישיות אצל איש מקצוע וטיפול קבוצתי", אומרת עורכת הדין. "יונית נהנית גם מליווי אישי של צלם האופנה עדי ברקן, שמסייע לנו בטיפול בבנות אנורקטיות ומצליח לגרום להן לשתף פעולה.  

"בינתיים יונית מאוד משתדלת, והירידה במשקל נעצרה. כל המערכת צריכה להבין שגם עצירה של הירידה במשקל היא הישג עצום".

"ברגע שדורית קראה לי וביקשה את עזרתי עם יונית, היה לי ברור שאת הילדה הזו אפשר להציל, גם ללא אשפוז", אומר עדי ברקן, יו"ר עמותת "סימפלי יו", שפועלת "לשינוי מודל היופי העולמי של דוגמניות שדופות, מתוך תפיסה שיש צורך במודל בריא יותר".

"כשהסתכלתי ליונית בלבן של העיניים, היא אמרה לי שתעשה כל מה שאבקש ממנה כדי לצאת מהמחלה. האמנתי לה, ואין לי ספק שהיא תצליח".

למה אתה חושב שאשפוז לא יעזור?

"במחלקות להפרעות אכילה מטפלים בתופעות הפסיכיאטריות של תשומת לב ושליטה, ולא בתופעה החברתית של דימוי הגוף. רוב הזמן שהצעירים והצעירות סגורים במחלקה, הם יושבים ומפרים אחד את השני ולומדים איך להערים על המערכת. 

"במחלקות רוצים לראות עלייה במשקל. ברגע שהם עולים במשקל ומגיעים למדד גוף תקין, הם משוחררים מהמחלקה. רובם חוזרים לשם מהר מאוד.

"אנחנו מדברים ממש על מגיפה. בישראל יש כמיליון וחצי אנשים עם דימוי גוף נמוך והפרעות אכילה. מרביתם בני 18-10, ו־30 אחוזים מהם הם בנים. רק עשרה אחוזים זקוקים לאשפוז. השאר זקוקים לטיפול בתפיסה החברתית של דימוי הגוף".

עדי ברקן בהרצאה. "זאת מגיפה, בישראל יש כמיליון וחצי אנשים עם הפרעות בדימוי הגוף" // צילום: רפאל מזרחי

ברקן סופג לא מעט ביקורת מצד גורמים מטפלים, שטוענים כי אינו מטפל או פסיכולוג, ולכן אינו מוסמך להתערב. את העמותה הוא מנהל עם שותפו רן ריטן ומקדיש את כל כולו למיגור התופעה של הפרעות אכילה. המימון לפעילות העמותה מגיע מתשלום שגובה ברקן עבור ההרצאות שהוא מעביר.

"במהלך השנים טיפלתי בכ־1,600 מקרים של אנורקסיה. 60 אחוזים מהם הגיעו מתוך מחלקות האשפוז ויצאו מזה. עד היום אני בקשר עם כמאתיים מהם, וכולם שמחים ומאושרים ובריאים. השורה התחתונה מדברת, ועם תוצאות קשה להתווכח. 

"האנשים שמגיעים אלי נולדו אל תוך דימוי חברתי הזוי, והם בסך הכל רוצים להרגיש טוב עם עצמם. את זה אפשר לעשות רק אחרי שמסבירים להם למה הם הגיעו לשם. בגלל ההתעסקות שלי בעבר עם עולם הזוהר והדוגמנות, הם רואים אותי כחלק ממימוש הפנטזיה של מראה גוף חטוב. כשאני אומר להם, 'טעיתי, מכרתי לכם אשליה' - הם מאמינים לי.

"ברגע שיש אמון, קל יותר לבנות אלטרנטיבה למחלה. האלטרנטיבה היא כמובן מימוש עצמי, ולא הרעבה. אני מזמין את הצעירים והצעירות האלה לסטודיו שלי, מצלם אותם ומראה להם שהתמונות לא משקרות, ושהם רזים מדי. אני מראה להם שמה שהם רואים במראָה הוא מעוות ולא נכון.

"אנחנו מתחילים בשיחות, הם אוכלים לידי מאכלים שבמשך שנים הם לא העזו להכניס לגוף, כמו המבורגר, לדוגמה. אני ממש הולך איתם למסעדות כדי שיאכלו. אחר כך אני לוקח אותם איתי להרצאות לפני בני נוער, וזה נותן להם המון כוח. זה מעצים אותם בחזרה".

יונית: "עדי הוא הראשון שהצליח להבין על מה אני מדברת. הוא לא מצפה ממני עכשיו להתחיל לדחוף כמויות של אוכל לגוף. הוא יודע שזה לוקח זמן, והוא מאפשר לי לעבור את הדרך הזאת בקצב שלי. אני לא מתכוונת לאכזב אותו, אחרי שהוא נתן בי אמון.

"ברגע שהחלטתי בראש שאני מחויבת לתהליך, אני שם במאת האחוזים. אני יודעת שיש לי עוד דרך ארוכה, והמחשבה על אוכל אחר מלבד ירקות לא עושה לי טוב. אבל אני ממש משתדלת.

"בימים האחרונים חזרתי לאכול דגים, משהו שנמנעתי ממנו תקופה מאוד ארוכה. אני יודעת שכרגע אני לא מצליחה לאכול את כל התפריט שנתנו לי, אבל גם חלק ממנו הוא התקדמות. אני מסכימה לעלות עד למשקל של 54 ק"ג ואז לחטב את הגוף ולאזן את המשקל, כדי שלא אתחיל לעלות מעבר לכך.

"אני מקווה שבעוד כמה חודשים תוכלי לראות שהצלחתי, ושבנות אחרות יבינו שלא שווה להיכנס לתוך העולם הזה של הפרעות האכילה. הוא רחוק מלהיות ורוד". 

•   •   •

מבית החולים סורוקה נמסר בתגובה: "צוות היחידה לטיפול בהפרעות אכילה בסורוקה מטפל בהצלחה בעשרות נערות. על פי חוות דעתם של אנשי המקצוע בבית החולים, האינדיקציה הרפואית היחידה במצבים מסוג זה היא אשפוז מלא, הכולל טיפול רפואי והתערבות מבוקרת לאכילה על ידי צוות רב מקצועי. בשלבים אלה של המחלה יש צורך במסגרת טיפולית כוללנית ומכילה. במרבית המקרים, לאחר תקופה של טיפול, כשהתובנה למצב משתנה, מטופלות מבינות את הצורך בטיפול מיידי באשפוז מלא, שהוא הפתרון המיטבי במצב מסכן חיים מסוג זה".

תגובת עיריית באר שבע: "הנערה מוכרת ומטופלת היטב באופן מקצועי על ידי שירות הרווחה ונמצאת בקשר חיובי עם גורמי הקהילה הרלוונטיים. בשל צנעת הפרט והחיסיון לא ניתן להרחיב בנושא".

michali100@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו