בסופו של דבר זה היה צריך להגיע. רמת האמון של הציבור בבית המשפט העליון הידרדרה בצורה מסוכנת, והתוכניות לחקיקה מרסנת של האקטיביזם השיפוטי הן הביטוי של המצב העגום הזה.
השבוע, בנירנברג שבגרמניה (מכל המקומות), סיפקה נשיאת בית המשפט העליון את ההסבר מדוע אוזל אמון הציבור במערכת המשפט. השרה לשעבר, לימור ליבנת, כינתה את דבריה האומללים של הנשיאה אסתר חיות על הסכנה העומדת בפני הדמוקרטיה בישראל, בנירנברג, "מעוררים חלחלה".
הנשיאה ציטטה את השופט העליון המנוח אלפרד ויתקון, אך מי שדיבר מגרונה הוא אהרן ברק. ויתקון אמר את דבריו על ניצול הדמוקרטיה בידי קבוצות שמטרתן להחריב את הדמוקרטיה כנגד תנועת אל־ארד הערבית הלאומנית, ודבריו שימשו את בג"ץ לצורך פסילת הרשימה בבחירות של 1965. להשוות את הסכנה של אל־ארד למפלגות הימין ובראשן הליכוד זהו מעשה נואל. ברק וממשיכיו פעלו בניגוד גמור לפסיקת ויתקון מאז אפשרו לתנועת בל"ד לפני 16 שנה לרוץ לכנסת.
כאשר אוזל האמון בבית המשפט העליון, המהלך הדמוקרטי התקין הוא לערוך את השינויים הדרושים כדי להגביל מערכת משפטית חסרת רסן. אבל בתוך החבילה של צעדי הנגד שמתכננת הקואליציה החדשה - אם ליברמן יאפשר זאת, כמובן - הוכנסה יוזמה אחת שהיא בלתי קבילה, ולצידה גם היוזמה הריקה והמזיקה של חוק המחזיר את עונש המוות.
השוואה אומללה. נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות // צילום: אורן בן חקון
היוזמה הבלתי קבילה היא לאסור על בית המשפט כל ביקורת על החלטה מנהלית של הממשלה. היסטורית, בג"ץ החל להתערב בהחלטות מנהליות של הממשלה עוד בתחילת שנות ה־50, ודווקא הימין צריך לזכור זאת. בן־גוריון החליט לאסור על ישראל אלדד (שייב) לשמש מורה בבית ספר תיכון, ובג"ץ פסל את החלטתו. כך גם ההחלטה על סגירת העיתון "קול העם". זה היה בג"ץ במיטבו כמכונן חוקה בלתי כתובה לישראל, כך שחייבת להיות יכולת שיפוטית להגן על אזרחים משרירות לב השלטון.
אבל היוזמה להחזרת עונש המוות היא המזיקה והמזעזעת ביותר. לא מספיק להגיד שזו סתם הצגה ושאף אחד לא יוצא להורג. זה מקרה מובהק שבו יצר הנקם של האספסוף מכסה על כישלון של מדיניות ביטחונית. זה יהיה חוק שבליבו אפליה ברורה בין יהודים לערבים. עונש מוות למחבלים יקצין יחסי יהודים־ערבים בארץ ישראל. בהיבט המוסרי ואף הביטחוני היו מלומדים אחדים, ליברלים דווקא, שתמכו בעונש מוות למחבלים לפני כ־30 שנה. אלו היו פרופסורים כמו אמנון רובינשטיין ואוריאל רייכמן, וכן פרשן "הארץ" המנוח זאב שיף.
אפשר להעריך שההתפתחויות מאז, בייחוד טרור המתאבדים, שינו את דעתם. כל חטוף בידי מחבלים בעזה או בארץ ערבית כלשהי יהיה מועמד לתלייה בעת שיתחילו הליכים לקראת הוצאה להורג בישראל. בעזה לא יהיו עכבות, ואילו כאן - בצדק, בגלל חומרת העונש - יהיו הליכי ערעור. סף ההוכחה יהיה גבוה מאוד. אם התביעה תיכשל כמו במקרה דמיאניוק בזמנו, אנחנו נראה רוצחים טרוריסטים שהיום נכנסים בקלות למאסר עולם משתחררים לחופשי.
לגבי תיקון חוק החסינות, החזרת המצב לקדמותו כפי שהיה עד 2005 לא יכולה להיחשב בלתי חוקתית. השמאל עדיין רוצה לשמר בידו את האופציה הגרעינית של שליטה במשטר באמצעות בית המשפט העליון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו