המהפך שלו

"אתה יודע כמה פעמים עברתי פה ברכב וחשבתי על דרכים לפוצץ את המקום הזה לרסיסים?"

טים זאל גורם לי להצטמרר. אנחנו נפגשים לשיחה במוזיאון לסובלנות בלוס אנג'לס, הזרוע החינוכית של מרכז שמעון ויזנטל. המוזיאון, שנפתח ב־1993, ממוקם בשכונה שלווה בצומת הרחובות פיקו ורוברטסון, שכונה המאוכלסת ברובה בקהילה יהודית־אמריקנית אמידה ומכובדת, עם ארבעה בתי כנסת, בתי עסק של יהודים ומסעדות כשרות.

"המקום הזה סימל עבורי את לב ליבו של האויב שעלי להשמיד", ממשיך זאל (55). "שנאתי את לוס אנג'לס כולה, שייצגה עבורי את 'הביוב המטורף של העקרונות הליברליים'. והשכונה הזאת בפרט הציתה בי שנאה.

"הייתי מריץ בראש את כל הקונספירציות שהחדירו לי על יהודים מושחתים, דמיינתי שבמוזיאון יושבים יהודים עשירים מסביב לשולחן מנהלים וזוממים להשתלט על העולם. כשדרכתי לראשונה במוזיאון, יצאתי לחלוטין מאזור הנוחות שלי. לשבת פה היום זה עדיין סוריאליסטי בשבילי, זה מכה בי בכל פעם מחדש". 

כבר 17 שנים זאל מגיע למוזיאון בצהרי יום שישי כדי לספר את סיפורו האישי. גלוח־ראש נאצי לשעבר, שהיה חבר בתנועות שדגלו בעליונות לבנה והיו אחראיות לאירועי אלימות רבים נגד מיעוטים. הוא התגורר חמש שנים בקהילה של ה"קו קלוקס קלאן" בקולורדו, וראה רק שנאה בעיניים. עד שבגיל 32 התפכח. שש שנים אחר כך החל להעביר הרצאות במוזיאון הסובלנות.

"את השאלות הכי עמוקות שואלים אותי תלמידי תיכון וחטיבות ביניים, אולי כי אין להם פילטר והם פשוט אומרים את מה שעל ליבם", אומר זאל בקול רך. "למשל, הם שאלו אותי אם סלחתי לעצמי, משהו שלא חשבתי עליו עד אז. אמרתי להם שזה תהליך שלוקח זמן, אבל בסופו של דבר, אני מאמין שכן".

הוא גבוה, רחב כתפיים. סימני הגיל אמנם ניכרים עליו, אבל אפשר בהחלט לדמיין את החזות המאיימת שבה התהלך במשך שנים ותקף עשרות אנשים בגלל צבע עורם או מוצאם.

"הקהל הכי קשה הוא שוטרים, כי הם לא מאמינים לאף מילה שיוצאת לי מהפה, ורואים את זה בעיניים שלהם. הם לא מוכנים לקבל את זה שחזרתי למוטב. הרבה פעמים באים לפה חניכים מהאקדמיה לשוטרים, והם בעיקר מחייכים בנימוס ומהנהנים. 

"יש גם סוכני FBI ו־CIA שבאים לבקר במוזיאון, וכשהם יושבים מולי בהרצאה, תמיד יש אחד שיגיד, 'פעם נאצי - תמיד נאצי, עבריינים נותרים עבריינים, אנשים לא משתנים'. אלה אותם אנשים שהופכים אובססיביים לחדשות ומחפשים לשמוע את מה שיכעיס אותם ויוכיח להם שהם צודקים. כל דבר אחר ישבש את החשיבה שהם הורגלו אליה. אני משווע ליותר אובייקטיביות".

•  •  •

זאל גדל במשפחה מהמעמד הבינוני־נמוך בעיירה קובינה שבעמק סן גבריאל, ממזרח ללוס אנג'לס. הוא בן זקונים, קטן בתשע שנים מהצעיר שבין שלושת אחיו. אביו היה אדם קשה יום ואלים מילולית, ואמו היתה עקרת בית כנועה.

"כשהייתי בן 10 אחי נורה בזמן ששיחק בשכונה. שני חברי כנופיה שחורים שחיפשו צרות התחילו לירות ופגעו בו בחזה. הוא נפצע באורח אנוש אבל שרד.

"היורה, בסופו של דבר, חמק מעונש. חבר המושבעים לא הצליח להגיע להכרעה, ואחי לא רצה לערער לערכאה נוספת. מבחינתו הוא סלח ליורה, כי רצה לסיים את הפרק הזה בחייו ולהמשיך הלאה. 

"כילד, הסיפור הזה טלטל אותי. תפיסת העולם שלי התחילה להתעצב, והמסקנה שלי היתה שאם אותם שחורים מסוגלים לירות באחי, אז אני יכול להיות הבא בתור על הכוונת. הבנתי שאני צריך להיכנס בהם, לפני שהם יתפסו אותי".

"שוטרים לא מאמינים לאף מילה שיוצאת לי מהפה". זאל בהרצאה במוזיאון מול אנשי משטרה מצרפת // צילומים:באדיבות המוזיאון לסובלנות

זאל נמשך לסצנת הפאנק ולעקרונות האנרכיסטיים ששידרה המוזיקה הזאת. הוא נהג ללכת להופעות פאנק אלימות ברחבי לוס אנג'לס, שמשכו אליהן בני נוער מרדניים שחיפשו להתפרע. גם כשבני כיתתו סיימו את התיכון והתפנו לחשוב על לימודים בקולג', או אפילו על שירות צבאי, הוא המשיך להסתובב עם אותם פורעי חוק ואף החל לקעקע על גופו סמלים שמייצגים עליונות לבנה, כמו צלב קלטי עם זאב מיילל במרכזו, שקעקע על גבו.

"בשנים האחרונות התחלתי לטשטש את הקעקוע הזה באמצעות טיפולי לייזר. למזלי, אין לי אף קעקוע של צלב קרס, כי בארגון יעצו לנו לא להסתובב עם סממנים מסגירים מדי. בשלב מאוחר יותר בחיי התחלתי בתהליך להסרת הקעקועים, אבל עדיין יש לי קעקועים של להקות פאנק.

"החברים סביבי עברו לשלב הבא בחייהם, ואני עדיין שתיתי אלכוהול כמו דג, התפרעתי במסיבות פאנק וחיפשתי עם מי להתקוטט. ככה נקלעתי לראשונה לקבוצה של גלוחי ראש. נתקלתי בהם בעבר, אבל לא שייכתי אותם מייד לקבוצות גזעניות, והם גם לא ששו לקראתי כשניסיתי להתחבר אליהם. זה הרתיח אותי. 

"יום אחד פשוט פתחתי ספר טלפונים וחיפשתי את טום מצגר (שעמד בשנות ה־70 בראש הקו קלוקס קלאן; ד"כ). מצאתי בקלות את הכתובת שלו באזור סן דייגו, ופשוט נסעתי אליו הביתה ודפקתי על הדלת. הוא הכניס אותי, ישבנו בסלון שלו ודיברנו על פוליטיקה. ואני בכלל חשבתי שהוא מתחבא באיזה בונקר".

•  •  •

מצגר, כיום בן 81, הקים את שלוחת הקו קלוקס קלאן בקליפורניה וכיהן בתפקיד "הדרקון הגדול" - ראש הסניף המקומי, שאחראי לריכוז הפעילים באותה מדינה. ב־1983 ייסד מצגר את ארגון "התנגדות הארים הלבנים" (W.A.R), שחרת על דגלו את "טיהור רחובות אמריקה מגזעים לא לבנים למען הישרדות ילדינו" והקמת אופוזיציה שלטונית בהשראת הרייך השלישי. לארגון הזה הצטרף זאל.

"עד אותה נקודה ננזפתי כל הזמן על דברים שעשיתי, בייחוד על ידי אבא שלי, והנה פתאום טום מצגר משבח אותי ואומר שיש לי כישרון הנהגה ושאני צעיר אינטליגנטי ואמיץ.

"את כל החיזוקים החיוביים הללו שהוא האכיל אותי בלעתי בלי לחשוב פעמיים. הוא קישר אותי לקבוצה שהיתה פעילה במחוז אורנג', וכבר במפגש הראשון יצאנו יחד לתקוף אנשים. זה היה אדרנלין מטורף, להרגיש עליונות ועוצמה פיזית על פני אדם שאתה רוצה שיסתלק מהמדינה שלך".

איך מחליטים על יציאה לאקט אלים כזה?

"קובעים להיפגש ויוצאים כקבוצה, בידיעה שנרביץ למישהו עד כדי אובדן הכרה. לא משנה מי. אתה יודע שתמצא את האויב שלך הולך ברחוב או בכל מקום אחר.

"להכות עבורי היה הכרחי לקיום שלי, כמו לנשום. נהגתי להצמיד סכיני גילוח לנעליים, כדי שברגע שאבעט במישהו, הוא ייחתך. 

"באחת הפעמים הראשונות שהצטרפתי לתקיפה כזאת, נכנסנו לחנות משקאות חריפים והיה שם אדם מבוגר. מייד קיללתי אותו 'יהודון זקן' והחטפתי לו מכות בפנים, בעטתי בו והעפתי לו את המצרכים מהיד. 

"במקרה אחר הייתי בחוף הנטינגטון וראיתי שם ילדה שחורה קטנה במדי צופים, שמכרה עוגיות לעוברים ושבים. רדפתי אחריה ודחפתי אותה בהקנטות גזעניות. כל החבורה שהיתה איתי התפוצצה מצחוק.

"אני חושב על הילדה הזאת היום ומשוכנע שיש לה טראומה, שהיא מצולקת לכל החיים. אני חושב על עצמי, שבגילה הפכתי לגזען בגלל מה שקרה לאחי, ויכול להיות שהשפעתי בצורה דומה על ההתנהגות שלה כלפי אנשים לבנים. את כל המקרים ההם אני מריץ בראש עד היום".

גרת אז עם הוריך?

"כן, אבל לא היה להם מושג מה אני עושה, למרות שהסתובבתי בתספורת קצרה ובנעלי צבא. הם לא ייחסו לזה חשיבות. ניסיתי כמה פעמים לעבור לגור בדירה משלי, אבל תמיד חזרתי הביתה.

"עבדתי בעבודות מזדמנות. בשלב מסוים אפילו התקבלתי לעבודה בחברת חשמל מקומית, תפקיד עם תנאים סוציאליים וזכויות עובדים, אבל לא החזקתי שם מעמד הרבה זמן.

"ניסיתי גם להתגייס, אבל הצבא לא הסכים לקחת אותי, בגלל פגיעה שספגתי בברכיים מתאונה בילדותי. ככה הפכתי עוד יותר ממורמר ודחוי, והחלטתי שאני צריך למצוא דרך לשרת בעצמי את המדינה. 

"ההתקרבות לגלוחי הראש לא הגיעה ספציפית מאידיאולוגיה של עליונות לבנה, אלא מרצון להיות פטריוט ולהילחם לטובת ארה"ב. הרגשתי שאני יכול לעשות את מה שהמשטרה נכשלה בו, שהוטלה עלי שליחות. והייתי צריך למצוא אויב.

"התפיסה שלפיה אני צריך להתחיל לשנוא קרתה די מהר. בכל סיטואציה בעייתית זעמתי וחיפשתי איך להטיל את האשמה על מיעוטים. אפילו כשישבתי במכונית בפקק תנועה התחלתי מייד לרטון ש'אני תקוע בגלל כל הלא לבנים שלא יודעים לנהוג'.

"כל מה שראיתי בתקשורת הכעיס אותי, כל מה שייצג ריבוי של תרבויות וחופש ביטוי הכעיס אותי. אפילו דגל ארה"ב. בכל הזדמנות שנתקלתי בדגל, הייתי קורע או שורף אותו, מנגב איתו את הישבן".

התנועות שבהן היית פעיל העריצו את היטלר?

"לא היה פולחן אישיות שלו, אלא התייחסנו יותר לשגיאות שהוא עשה. קיימנו דיונים על המהלכים השגויים שהוא עשה במלחמה בחזית המזרחית מול בריה"מ, וכמה הוא כשל במשימה, בסופו של דבר. היטלר נחשב בעיני רבים לסמל הימין הקיצוני, כמו שסטלין נחשב לסמל של השמאל הקיצוני". 

•  •  •

זאל לא חמק מידי רשויות החוק. הוא נעצר פעמים רבות בגין תקיפה, שימוש בנשק קר, הפרות סדר וסעיפים דומים. באותה עת לא היה בחוק סעיף שמוגדר "פשע שנאה". 

ביוני 1989 נגזרה עליו שנת מאסר בפועל. בזמן המשפט הוא שוחרר בערבות למשך שבועיים, ויצא שוב לרחובות לפרוק עול. "זה היה מטופש, אבל חשבתי לעצמי שממילא אני בדרך לכלא". הוא נעצר, ונוספה לו שנת מאסר במסגרת עסקת טיעון. 

"בעקבות הפרסומים בעיתונות המקומית, התחלתי לקבל איומים על חיי מהליגה להגנה יהודית (הארגון שייסד הרב מאיר כהנא; ד"כ), והצטיידתי באפוד מגן. החלו לרדוף גם את הוריי. במהלך המשפט, פעיל בליגה להגנה יהודית ירק על אמא שלי וצעק לה, 'את גאה שגידלת בן נאצי?' אנשים שיערו שכל המשפחה היא נאצית. המבוכה הזאת קיימת עד היום. 

"זה כמובן לא עזר ליחסים המתוחים ביני לבין הוריי. עד היום הם נוטרים לי טינה על כל השנים שבהן התנהגתי באנוכיות מכוערת".

בכלא חברת לכנופיה נאצית?

"לא, די התבודדתי. היו הרבה ענייני הברחות סמים וקטטות שבחרתי להימנע מהן, פעילות עבריינית בקרב אסירים אחרים שלא רציתי להיות מזוהה איתה, אז שמרתי על פרופיל נמוך. הייתי במאסר במוחי.

"המצב החמיר דווקא אחרי שהשתחררתי והתחלתי לצאת עם מי שהפכה לאם בני. הכרנו במסגרת פעילות של W.A.R, כשחילקתי פליירים ולמעשה גייסתי. ניהלנו שיחות ארוכות על האידיאלים שבהם האמנו.

זאל גלוח־ראש, מוקף בכלי נשק

"אני מצאתי כל הזמן על מה להתלונן. ישבנו לצפות בטלוויזיה אצל הוריי, והתקשורת הרתיחה אותי. כשהופיע על המסך אדם יהודי, הכל יצא ממני. לא יכולתי להפסיק לדבר על תיאוריות קונספירציה, והייתי משוכנע בצדקתי. כל מי שהתנגד או העז להתווכח איתי, רק גרם לי להתרגז עוד יותר.

"יותר מכל קבוצה אחרת שנאתי דווקא לבנים, כי הם היו מבחינתי אנשים טיפשים, שסובלים את הקיום לצד גזעים אחרים ולא עושים כלום בנידון. זה הגיע לנקודה שהוריי הודיעו לי שאני לא רצוי עוד בביתם".

זאל ובת זוגו הביאו לעולם בן. הדחייה על ידי משפחתו הביאה אותם לעקור בתחילת שנות ה־90 לקולורדו. שם, בהרי האוזָרק, חברו למה שהוא מכנה "מושבת קו קלוקס קלאן". "אני תמיד בזתי לארגון, כי תפסתי את חבריו בתור לבנים פשוטים ופחדנים, שמסתתרים מאחורי סדינים ומצנפות. בת הזוג שלי אז נסחפה אחריהם, ופעילה בארגון עד היום.

"זאת לא קומונה שמסוגרת ביערות, כמו שרואים בסרטים. הם נטמעים בקהילה, חיים בתוכנו ובגלוי. אנשים מהפרברים, שהם גזענים". 

הוא התקשה למצוא פרנסה בקולורדו, ונאלץ לנדוד למדינות הדרום, אלבמה וטקסס, שחיפשו פועלים זולים לעבודות סבלות. "ציפיתי להיתקל שם בלא מעט שחורים ובני מיעוטים אחרים, אבל גיליתי שכולם כמוני, הגיעו כדי לעבוד ולפרנס את המשפחה שלהם. כולם נהגו זה בזה בכבוד הדדי". 

מדי כמה שבועות היה חוזר הביתה, אל בת זוגו ובנו שחיו במושבת הקו קלוקס קלאן ונטמעו בקהילה ובעקרונותיה. שם נקלע שוב לשיח הגזעני, שהזהיר ממלחמה בין הגזעים. אבל לאט לאט החלו להתגלות אצלו סדקים באמונה.

"אני זוכר שהלכתי לסופרמרקט עם הבן שלי כשהיה בן 3, ועבר לידנו אדם שחור גדול גוף. הבן שלי מייד הצביע על האיש ואמר: 'אבא, תראה את הכושון הזה'. אנשים סביבי החלו לצעוק עלי, איך הילד הקטן מתבטא ככה ואיזה מין הורה אני. לא ידעתי מה להגיד.

"ואז הבן שלי אמר: 'אבא, אתה תרביץ לכל אחד מהם נכון?'. אלה היו אנשים בוגרים, והוא פשוט ציפה שאני אתקוף אותם אחד־אחד. זה לא הסתדר לי בראש.

"פתאום, כל התיאוריות של הקו קלוקס קלאן התחילו להישמע לי מטומטמות, מנותקות מהעולם ומגוחכות. הפער בין מה שראיתי בקהילה לבין האנשים שפגשתי במסגרת העבודות המזדמנות שלי חלחל. 

"מצד שני, לא הרגשתי שאני יכול לחתוך את החלק הזה מחיי בבת אחת. זה לא שאתה קם יום אחד והופ, זה נגמר. עדיין נתליתי בתחושות של עוצמה ועליונות, אבל הגלגלים בראש כבר החלו לנוע לכיוון אחר.

"המעבר הפיזי והמנטלי בין שני העולמות שבהם חייתי הקשה עלי. זה היה נטל נפשי, וכנראה הפכתי לרכרוכי מדי עבור זוגתי. ב־1996, אחרי שבע שנים ביחד, החלטתי לעזוב אותה, ואחת לחודש שלחתי לה ולבן שלי כסף מהעבודות שמצאתי".

•  •  •

הוא מסרב לנקוב בשמם של זוגתו לשעבר או של בנו היחיד, בן ה־27. "מאז שהחלטתי לפתוח דף חדש, וגם בגלל העבודה במוזיאון, אני מקבל איומים על חיי ועל חיי משפחתי", הוא מסביר. "אני מסומן אצלם כאויב".

אחרי המהפך בחייו התחיל שוב לצאת לדייטים. "הכרתי ג'ינג'ית חמודה, מנומשת, עם מבטא דרומי מקסים, והיה לנו קליק מיידי. הייתי בן 36, היא היתה צעירה ממני בכמה שנים ועבדה בבית חולים לבעלי חיים.

"מהרגע הראשון לא הסתרתי ממנה את העבר שלי. אחרי כמה דייטים היא הזמינה אותי אליה לדירה. התחלנו להתנשק, ופתאום היא עצרה אותי ואמרה: 'אני מקווה שאין לך בעיה עם זה, אבל אני יהודייה'.

"הייתי בהלם. זה נגד לגמרי את התפיסה המקובעת שהיתה לי על יהודים. הייתי רגיל למראה של החסידים בברוקלין, כאלה שתמיד נמצאים בעסקי היהלומים ורודפים אחרי כסף, כל הסטריאוטיפים האנטישמיים.

"כשעזבתי את הדירה שלה נכנסתי לרכב, התקשרתי מייד לחבר ואמרתי לו בהתרגשות: 'אתה לא מאמין, פאקינג התנשקתי עכשיו עם בחורה יהודייה!' הוא פרץ בצחוק ואמר לי שזה לא ביג דיל, אם אנחנו מסתדרים ונהנים יחד. כל הדרך הביתה הייתי מפוחד כמו ילד קטן, חשבתי לעצמי: 'אוי ואבוי, נישקתי יהודייה'. 

"בדיעבד, זאת היתה תחנה נוספת בשינוי שעברתי. מצאתי את עצמי מבין יותר ויותר שהתפיסה שלפיה חייתי היתה מעוותת.

"כשעברנו לגור ביחד, קמתי בוקר אחד וגיליתי שהיא נעלמה. היא השאירה לי פתק שבו כתבה: 'אני מצטערת, אני לא יכולה להמשיך יותר', וזהו. לא הבנתי מה קרה. התקשרתי לכל החברים והמשפחה כדי למצוא אותה. 

"כשמצאתי אותה אצל חברה, היא סיפרה לי שמלמלתי מתוך שינה שאני רוצה לרצוח את הבוס שלי בעבודה, וזה מייד זרק אותה למקומות חשוכים. אבל יישבנו את ההדורים.

"היא גם הפגישה אותי עם הוריה, שלמרות החששות הראשונים שלהם, חיבבו אותי. הבהרתי להם שהכל מאחוריי, ושאחרת לא הייתי מביע עניין בבת שלהם. אחרי שנה, ב־1999, נישאנו בלאס וגאס בטקס אזרחי, ועברנו לגור בעיירה אזוסה, ממזרח ללוס אנג'לס".

•  •  •

למוזיאון הסובלנות בלוס אנג'לס הגיע זאל בשנת 2002 בעקבות חבר גלוח ראש מהעבר. זאל הלך לראות אותו מרצה בכנסייה, ושמע שהוא מרצה גם במוזיאון. "הכרנו כשהיינו חברים בארגון ה־Hammerskin Nation (ארגון נאצי שדוגל בהקמת מדינה על טהרת הגזע הלבן; ד"כ). הנשים שלנו היו מיודדות, ויש לי אפילו תמונה של הילדים שלנו עטופים יחד בדגל הקונפדרציה (דגל איחוד מדינות דרום ארה"ב שתמכו בעבדות נחשב עד היום לסממן גזעני; ד"כ).

"דמיינתי שבמוזיאון יושבים יהודים עשירים וזוממים להשתלט על העולם". זאל // צילום: Abraham Joseph Pal

"שנינו הסכמנו כבר אז שיש כמה חורים באידיאולוגיה של העליונות הלבנה בכל הקשור להכחשת שואה. כשאתה חבר בתנועה נאצית אתה מיישר קו עם כולם, מטיף לכך שהשואה לא קרתה וההיסטוריה סולפה, מה גם שזה נושא שתמיד נוגע בעצב חשוף של הקהילה היהודית וזה ערך עליון. גם אם אתה לא מאמין בזה, אתה מקבל סיפוק מלהכאיב ליהודים ונהנה לחטט להם בפצע הפתוח.

"כשהתחלתי להרצות במוזיאון, עדיין חשבתי שיש איזו תנועה יהודית מחתרתית שזוממת להשתלט על העולם. התפיסה הקונספירטיבית לא הרפתה ממני.

"היו כמה פעמים שעיתונאים באו לראיין אותי וביקשו שאצטלם במועל יד. סירבתי. אני מתבייש בזה. עדיין קשה לי לעבור באזור ההנצחה לשואה במוזיאון, ומעולם לא השלמתי את הסיור המודרך שמסתיים בחלל שמדמה תא גזים". 

כיום עובד זאל כרכז טכני בקולג' מקומי, שאותו הוא מכנה "המפלט הפרטי שלי", ומסייע לסטודנטים עם מוגבלויות. נוסף על ההרצאה השבועית שלו במוזיאון, הוא מתראיין בתקשורת המקומית על תקן של מומחה לפשעי שנאה, אבל שומר בקנאות על פרטיותו.

חשבת להתגייר?

"לא, כי אשתי די חילונית. אם כבר, היא מזדהה יותר עם עקרונות של יהודים משיחיים".

אתה מקיים מנהגים יהודיים?

"המשפחה של אשתי לא שומרת מסורת. הם מטקסס, וכנראה ששם האנשים חילונים יותר. אני זוכר שבאחד הביקורים הלכנו לבית הכנסת של הוריה, והרבי חבש כובע בוקרים על הכיפה.

"אני מעולם לא הייתי אדם מאמין. אחרי שעברנו ללוס אנג'לס הלכנו לבית כנסת, ואני זוכר שלחזן היתה קרחת. מייד נזרקתי לאסוציאציה של גלוחי ראש. התברר שהיתה לנו היסטוריה משותפת: החזן הזה היה פעיל גלוח ראש בתנועה יהודית רדיקלית, שהתקוטטתי איתו פעם. זה היה מוזר פתאום, להתחבר אליו".

ביהדות היו אומרים שאשתך השנייה היא למעשה התיקון שלך.

"שמעתי על זה. אני קורא לזה גורל. בשנים האחרונות, החיבור הרוחני שלי הוא דרך בודהיזם. אשתי אמנם לא מחבבת את זה במיוחד, אבל גיליתי שיש לא מעט יהודים שמתחברים לבודהיזם".

לא הבאתם לעולם ילדים ביחד.

"נכון, אלה עניינים אישיים של אשתי, שאני מעדיף לא להיכנס אליהם".

אתה בקשר עם הבן שלך?

"כן, הוא עובד בבית חולים מקומי ואנחנו בקשר שוטף. כשהיה בן 7, אמא שלו נשלחה לכלא בגין פשעי שנאה, ואני קיבלתי עליו חזקה מלאה. הוא חווה הרבה קשיים בגלל הגירושים והמציאות המנוגדת שנכפתה עליו מגיל צעיר. אמו עדיין חברה בקו קלוקס קלאן. מעולם לא כפיתי עליו להאמין בדרך כזו או אחרת, רציתי רק לשמש לו דוגמה למה מותר ומה אסור".

ואתה מרגיש שהצלחת?

"כן, כי הוא לא אדם גזען. הוא מבין היטב את ההבדל ביני לבין אמו. הוא לא בקשר איתה. יכול להיות שזה משום שיש לו בת זוג היספנית.

"אם אני צריך לדבר עם אמא שלו, אני מתכתב איתה בהודעות טקסט. היא מכנה אותי 'בוגד אוהב יהודים', ולדעתי היא עדיין כלבה נאצית. אז עדיף לא להתקרב".

איך הבן שלך מסתדר עם אשתך?

"הוא חי איתנו במשך שישה חודשים, בלי לדעת שהיא יהודייה. רציתי שהוא יכיר אותה קודם כבן אדם ויְפתח איתה מערכת יחסים בלי דעות קדומות.

"יום אחד היא לקחה אותו לבריכה, שם הוא זרק איזו הערה אנטישמית ששמע מאמו, והיא זעמה וחזרה איתו מייד הביתה. ככה הוא הבין. הוא 1.97 מטר, בהיר, עם מבנה גוף רחב. הוא היה יכול להיות נאצי לתפארת".

•  •  •

זאל מתגורר מרחק שעה נסיעה מהעיירה פאוויי, שבה אירע בשבוע שעבר פיגוע הירי האנטישמי. "כששמעתי על הפיגוע זה ממש לא הפתיע אותי", הוא אומר. "אני נתקל בקליפורניה בהרבה גילויי אנטישמיות, צלבי קרס מרוססים ברחובות ויש כאן פעילות ערה של קבוצות גזעניות מחתרתיות.

"אני בוחן את הנקודה שבה אותו יורה עבר מצריכה של תעמולה אנטישמיות לכדי פעולה. זה רגע מעוּות של שינוי במחשבה. האנשים הללו חושבים שהם יהיו גיבורים לרגע ויותירו מאחוריהם מורשת של כבוד, בגלל ה'אומץ' להרים נשק ולצאת נגד 'האויב שמחריב את המדינה'. מהיכרותי האישית, אלו שנוטים לקחת נשק בידיים הם בדרך כלל מבוגרים יותר מהבחור שביצע את הפיגוע בסן דייגו ובקיאים יותר באידיאלים הגזעניים. אבל אין באמת כללים".

כחלק מעבודתו במוזיאון נדרש זאל להאזין לתוכניות רדיו ולפודקאסטים לאומניים, כדי להתעדכן בעמדות הרווחות בקהלים האלה. הוא מעיד על עצמו שהוא מודאג פוליטית, היום יותר מאי פעם. 

"כשאני מאזין למשדרים הללו, אני מייד מתמלא כעס, וחייב לאזן את זה עם מדיטציה. לצערי, שום דבר לא השתנה ב־20 השנים האחרונות. מבחיל אותי לשמוע את כל ההתבטאויות האלו ולראות את המעשים הקיצוניים.

"החרדה מתעצמת, לא משנה מאיזה צד של המתרס אתה נמצא. למשל, תמיד הנחתי שיהדות ארה"ב היא שמאלנית, והנה פתאום אני רואה שאומרים שבשמאל הדמוקרטי יש אנטישמיות. מוזר לי שיהודי־אמריקני יכול להיות ליברלי בדעותיו, עד שזה מגיע לישראל. השורה התחתונה היא שכולנו אנשים, בסופו של דבר, והעמדות משתנות בהתאם לנושא. 

"גם אני אישית מפוצל בעמדות שלי. מבחינה כלכלית אני נטוע בימין, אבל חברתית מתחבר לשמאל. מה שהכי מרגיז אותי הוא שבתקשורת תמיד קובעים מי טוב ומי רע, מה נכון ומה אסור. בפוקס ניוז יזהירו מפני 'אנטיפה' (רשת של ארגונים המבקשים להיאבק בפשיזם בדרכים מיליטנטיות; ד"כ), וב־CNN ידברו על נאצים. אבל אלה שני הקצוות הקיצוניים. הרוב נמצא בתווך.

"אני חושב ששתי המפלגות עומדות בפני שינוי ובדק בית. ולמה בכלל יש כאן רק שתי מפלגות? זה לא הגיוני. הספקטרום הפוליטי מוכרח להתרחב, כדי להרחיק אנשים כמו דיוויד דיוק, מנהיג הקו קלוקס קלאן, מהמפלגה הרפובליקנית. מצד שני, חברת הקונגרס הצעירה אלכסנדריה אוקסיו־קורטז היא לא הפנים של המפלגה הדמוקרטית. 

"הבעיה האמיתית של הציבור האמריקני היא שהוא לא חושב באופן ביקורתי. הוא ניזון מהרעש בתקשורת, ולא באמת בודק לעומק במי הוא בוחר. זאת פארסה".

מה אתה חושב על הנשיא טראמפ?

"תמיד התייחסתי לבחירה בו כמצחיקה, כי הוא האחרון שמייצג את מעמד הפועלים. הוא טייקון עשיר ממנהטן. הוא הכריז הרבה פעמים שיביא שינוי, אבל הוא לא יעשה זאת. אף הנהגה לא תביא שינוי. השינוי צריך להגיע מהיסודות, מהעם.

"כל הרעיונות שהוא השמיע בקמפיין על מהגרים הם דברים שאני מכיר עשרות שנים, והבנתי מזמן שאלה שטויות שדחפו לי לראש. לוקח זמן להתרחק ממסרים שתוכנתו בך.

"פוליטיקאים ממוצעים מפחדים להתבטא כך כדי להגיע לקהל קיצוני, כי זה נחשב התאבדות פוליטית. מכיוון שהוא לא בא מהפוליטיקה, לא היה אכפת לו. אני לא הצבעתי לו, ובטח שלא לקלינטון. הצבעתי לגארי ג'ונסון מהמפלגה הליברטריאנית כברירת מחדל.

"גם כשאתה לא רוצה לקחת חלק פעיל בסגנון החיים הקיצוני ומלא השנאה שהורגלת אליו, העקרונות עדיין מהדהדים לך בראש. כמו פוסט־טראומה. כל בן מיעוטים שאני נתקל בו מזכיר לי את העבר".

איפה זה קורה לך?

"אצלי זה כבר פחות קורה, אבל כשזה קורה, זה בדרך כלל על הכביש. יש סטיגמה שאסיאתים הם נהגים גרועים. וכשאני מתעצבן על הכביש, האינסטינקט הוא מייד לקלל איזה אסיאתי. אף טיפול פסיכולוגי לא יכול לעקור את זה לחלוטין, אפילו לא טיפול אצל פסיכולוגים שאנחנו מכנים 'לשעברניקים' - כלומר, כאלה שהגיעו גם הם מרקע גזעני ויודעים בדיוק במה מדובר. לכל זה תוסיף טראומות מהילדות, התמכרויות לסמים ואלכוהול".

•  •  •

עברו של זאל עדיין חוזר אליו לפעמים. כמו ברגע ההוא בשנת 2005, כשהגיע למוזיאון מנהל אדמיניסטרטיבי חדש בשם מת'יו בולגר. זאל התיידד איתו, ובאחת השיחות שיתף אותו במעשי אלימות שביצע בחייו הקודמים. הוא התעכב במיוחד על תקרית ספציפית ליד מסעדת מזון מהיר במערב הוליווד. בולגר שאל על הזמן ועל המיקום המדויקים. עד מהרה הבין שהוא היה אחד הקורבנות של זאל במסעדה. 

"הלכנו לשם כדי להכות הומוסקסואלים, והוא היה נער בן 13, שנזרק מהבית כשיצא מהארון. זאת היתה אחת התקיפות הכי ברוטליות שהייתי מעורב בהן. הרבצנו לו בהתלהבות, וכשכל האחרים כבר הניחו לו וראיתי שהוא עוד מתקפל מכאבים על המדרכה, חזרתי ובעטתי בו, וצעקתי להם: 'אתם לא יודעים לסיים את העבודה?'

"אני זוכר שאישה שעברה ברחוב צעקה: 'מה עשיתם, דפוקים, הרגתם את הילד'. צעקנו עליה שתשתוק, נכנסנו לרכב ונסענו משם. הייתי אז בן 17, ולמחרת הלכתי לבית הספר כאילו כלום לא קרה. אבל הקול של אותה אישה רדף אותי תמיד. אולי זה גם מה שמנע ממני להרוג אותו".

סגירת המעגל של זאל ובולגר עמדה במרכזו של סרט תיעודי קצר בשם "להתמודד עם הפחד", שהיה מועמד לאוסקר לפני חמש שנים. מאז מקרין זאל בהרצאותיו גרסה מקוצרת של הסרט ומסביר באמצעותו את התהליך שעבר. בולגר עזב את המשרה במוזיאון לפני שנתיים ועבר לצפון קליפורניה, שם הוא עובד כמדריך יוגה. לדברי זאל, הם שומרים על קשר חברי.

אז ההרצאות מסייעות לך לכפר על חטאי העבר?

"זה תהליך תרפויטי חשוב עבורי, לתת לאנשים להבין מה זה להיות ימני קיצוני, ומה זה אומר להיות פעיל בתנועה נאצית. חשוב שאנשים יבינו שיש שם טראומות עמוקות יותר, לא רק שנאה לצורך שנאה. אנשים פגועים פוגעים באנשים. הם לא מבינים את ההשלכות שיש למעשיהם.

"אפילו היום, כשזה מדווח בתקשורת, הכל מסולף ומשרת את האג'נדה שכל ערוץ חדשות רוצה להפיץ. בסופו של דבר, חייבים להבין את הצד האנושי של הסיפור, כי כך מגלים שאולי באותן צלקות מהעבר יש משהו מן המשותף, שיכול להפתיע. אפשר להתחיל בדברים שאנחנו מסכימים לגביהם בדרך החיים, ולא להתמקד רק במחלוקות.

"כששואלים אותי אם הייתי חוזר לאחור ומשנה את חיי, אני עונה שכמובן הייתי סוטר לעצמי כדי להתרחק מכל זה. לא היה לי מושג מה ההשלכות לטווח הארוך, הבנתי רק את מה שעלול לקרות באותו רגע, שאיעצר או איאסר. 

"אבל אי אפשר לגרום לאדם להפסיק לשנוא. זה תלוי רק בו. הייתי קם בבוקר וצועק מול המראה. מקלל, משפיל את עצמי, הכל כדי לשלהב את השנאה. הייתי מעורב בהרבה תקריות. חטפתי פגיעות לום בראש, ניצלתי מירי. כל השיניים הקדמיות שלי תותבות.

"אבל כל זה כלום לעומת הנזק לנשמה. בשלב מסוים הבנתי שהנטל והכאב הנפשי שאני סוחב חמורים מכל אלימות שספגתי בעצמי. יצאתי מהחושך, ואני מזכיר לעצמי את העובדה הזאת בכל יום מחדש".

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו