בדואי וחרדי נהרגו מפגיעת טילים ואתם שמחים? תתביישו לכם!

"סבב" הלחימה האחרון גבה ארבעה קורבנות. ארבעה גברים ישראלים שגורלם נקשר כשנהרגו מפגיעת רקטות:משה אגדי, בן 58 מאשקלון, שנהרג מפגיעת רקטה ששוגרה מעזה לחצר ביתו,משה פדר, בן 68 מכפר סבא, שנהרג כשטיל קורנט פגע במכונית שבה נסע,זיאיד אל-חמאמדה, בן 49, שנהרג מפגיעת רקטה ששוגרה משטח הרצועה במפעל באזור התעשייה אשקלון, ופנחס מנחם פשוזמן, חסיד גור בן 21, שנהרג מפגיעת רקטה ששוגרה מעזה לחצר בניין באשדוד.

משה אגדי . צילום ביתי

למרות שתמיד נדמה שבתקופות של מלחמה הישראלים מתאחדים ומתקרבים, הימים האחרונים הוכיחו בדיוק להיפך – השנאה בינינו גדולה מתמיד, והשסע רק מתעצם בצורה מפחידה. כמה דוגמאות: ביום שבת, כשהרקטות מעזה התחילו לנחות בדרום, הקולות הראשונים שנשמעו היו של אלו שהטיחו בתושבים שנפגעו וספגו את האש 'מגיע לכם, בחרתם ביבי'. ככל שהירי התגבר התעצמה באופן ישיר גם השמחה לאיד, עם קריאות בנוסח "בחרתם בו, תאכלו את מה שבישלתם", בלי רגש וטיפת אמפתיה לאלו שיושבים במרחבים המוגנים עם ילדים מפוחדים ובוכים. התגובות המתסיסות וחסרות המחשבה האלו הובילו, כמובן, לתגובות של "השמאל שוב מוכיח למה כולם שונאים אותו", "דווקא נתניהו! פרנציפ נתניהו" ומשפטים שכוללים איחולים לבביים לחבר'ה מהשמאל ולבירתם תל אביב. חבל שכולם שכחו בדרך שהטילים מעזה לא מוודאים איתך למי אתה מצביע לפני שהם הורגים.

משה פדר. צילום ביתי

וזה לא נגמר כאן. עם היוודע על מותו של ההרוג השלישיזיאיד אל-חמאמדה, תושב הפזורה הבדואית, היו כאלו שהגיבו בסמיילים מחייכים, שמחים לאיד כאילו החמאס הרג בטעות אחד משלהם. ולא משנה שההרוג הוא ישראלי שחי בנגב ועבד באשקלון, איש משפחה שרק רצה, כמו כולנו, לחיות. כמה שעות לאחר מכן, אחרי מותו שלפנחס מנחם פשוזמןהחרדי, היו גם הפעם מגיבים שהיו אכזרים בצורה מזעזעת למותו של הצעיר שהלך בטרם עת, וזרקו לחלל האוויר (והרשת) משפטים כמו "פחות אוכל חינם" ו"חסידי גור לא מאמינים בתקומתה של מדינת ישראל ואינם מתגייסים לצבא". ומה זה בכלל אומר? אם אתה לא עומד בסטנדרטים מסוימים של המדינה אז מגיע לך למות?

זיאיד אל-חמאמדה ופנחס מנחם פשוזמן. צילום ביתי

החמאס ניצח. האנשים שיושבים בצד השני מבינים שהטילים שהם יורים מפרקים אותנו מבפנים ואנחנו נותנים לזה לקרות, נותנים להם להרוג אותנו ולהפריד בינינו. לא ברור באיזה נקודה השסע הזה, השנאה היוקדת בין האזרחים במדינה הזאת, יצאה מפרופורציות, אבל הימים האחרונים הוכיחו שאם פעם הייתה בינינו איזושהי סולידריות, הרי שהיא כבר לא קיימת ושהקו האדום שאותו אף אחד לא העז לחצות קודם נמחק כאילו לא היה. ועל זה אנחנו צריכים להתבייש.

מהרגע שאנשים התחילו לשמוח על מותם של אחרים, איבדנו את הזהות שלנו כעם והפכנו לאסופת אזרחים קשי יום, שהמלחמה התישה אותם ועכשיו הם אוכלים אחד את השני. אנחנו מסתכלים בזלזול פטרוני על מדינות שסובלות ממלחמות אזרחים, כאילו אצלנו זה לעולם לא יוכל לקרות – אנחנו הרי עם נאור ולא ברברי – אבל בפועל גם אנחנו הולכים ומאבדים מהאנושיות והחמלה שכל כך רצינו להשוויץ בה ב-71 השנים האחרונות. אחרי אלפי שנים, שוב חזרנו לחיות בשבטים, ונראה שכעת כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו לאיזה צד של המדינה הוא שייך. סבתא שלי הייתה אומרת שתמיד אפשר לזהות ישראלים בחו"ל כי הם תמיד יושיטו לך יד לעזרה, אבל כנראה שזה כבר לא נכון. היום, אם אתה לא חושב כמוהם, הם אלו שידחפו אותך למטה ויצחקו.

הכתבה פורסמה לראשונה באתר onlifehttps://www.onlife.co.il/?p=190198