"שמעתי את החיילים, צעקתי 'מחבואים!' וכל אחיי היו נמלטים למסתור הקבוע"

את חייו, כמו גם את חייהם של אחיו הקטנים והגדולים, חב גד פרטוק למשחק המחבואים. באותן שנים של מלחמה נעלמה התמימות של הילדים, והם התאימו את עצמם למציאות שהיום קשה לדמיין כמותה. כזו שבתרגולת ידועה מראש - שגד למד מאביו ומאחיו הבכור, ולימים לימד את הקטנים שבמשפחה - צריך לשחק מחבואים, באמת, כדי להציל את עצמך מהחיילים שמגיעים לרחוב. להתחבא כדי לשרוד. כי החיילים, ידעו כולם, לוקחים עימם את כל הנערים מגיל 16 לעבודת פרך, שלאחריה חלקם נעלמו לבלי שוב. ואלה שכן חזרו היו נכים, מוכים, נפשית ופיזית.

גד, כיום בן 88, תושב אשקלון, נולד בתוניסיה. את המשחק ההוא הוא זוכר היטב, כשבילדותו היה אחיו הגדול, פרנסואה, צועק לאחיו "מחבואים" בערבית וגם בצרפתית. כל אחד היה מתחבא מייד במקום שהאח הגדול מצא עבורו מראש.

אחרי שהתבגר קצת ("במלחמה אתה מתבגר מהר מאוד כי כשהורים נרצחים, או נעלמים ונחטפים למחנות עבודה והשמדה, הקטנים, בלית ברירה, חייבים לתפוס פיקוד") והיה מודע לכך שיש סביבו מלחמה, הבין גד שלא מדובר במשחק תמים, אלא בשיטה של אחיו הגדול להציל את חייהם של אחיו הקטנים כשהחיילים הנאצים מתקרבים לביתם. הם בחרו במילה "מחבואים" גם כדי להטעות את שכניהם הערבים, אשר אולי מי מהם משתף פעולה עם הגרמנים. 

הפלישה לאפריקה

האירועים שחוו יהודי תוניסיה בשואה היו הקשים ביותר בכל מדינות המגרב - מרוקו, מאוריטניה ואלג'יריה. תוניסיה היא גם המדינה היחידה בצפון אפריקה שבה היה כיבוש גרמני־נאצי לכל דבר, לאחר שקודם לכן שיתף השלטון הצרפתי של וישי פעולה עם הגרמנים בעת ששלט במדינות אלה.

חלק מיהודי תוניסיה נשלחו למחנות השמדה, הצעירים והבריאים נחטפו מבתיהם ומהרחובות למחנות עבודה, רבים מהם נורו למוות בבתיהם, אלפים אולצו לצעוד בצעדות מוות ארוכות וממושכות, בתיהם ובתי כנסיותיהם נשדדו, נבזזו ונשרפו, רבים הורעבו או מתו ממחלות ללא טיפול וריכוזי יהודים הופצצו. כ־580 מיהודי תוניסיה נספו בשואה, ועשרות מהם נשלחו למחנות הריכוז באירופה.

כ־100 אלף היהודים שחיו אז בתוניסיה לא עניינו את הגרמנים בשלב הראשון של המלחמה, אבל בנובמבר 1942 פלשו הנאצים למדינה יחד עם חייליו של העריץ האיטלקי הפשיסטי בניטו מוסוליני, בתגובה לפלישת חיילי בעלות הברית לאלג'יריה ולמרוקו. בכל מקום שהגרמנים־איטלקים הגיעו אליו בתוניסיה, הם ניכסו לעצמם את הטיפול ביהודים המקומיים במקום השלטון הצרפתי ששלט שם קודם לכן.

גד פרטוק // צילום: יהודה פרץ

עם הרעיה מונה 

פרטוק בן 15, בתוניסיה 

כחודש לאחר הפלישה החלו חיילי הוורמאכט במדיניות היד הקשה כלפי היהודים. בתחילה נעשו מעצרים של נכבדי הקהילה ועשיריה, שמאוחר יותר למדו איך לשחרר את עצמם ממחנות העבודה בדרך של שלמונים לקצינים הגרמנים. בהמשך הצעירים והעניים נחטפו מבתיהם ונשלחו לעבוד במחנות הצבא הגרמני, בשדות תעופה ובבניית ביצורים, שהיו נתונים תדיר למתקפות בעלות הברית.

בהמשך נפוצה השיטה שיהודים קנו את חירותם מעבודות הפרך באמצעות תשלום שבועי קבוע בזהב ובתכשיטים יקרי ערך, ואגב כך הם אולצו לממן בכספם־הם את עבודות הביצורים והבנייה במחנות הגרמניים. בתוניס, עיר הבירה, ובספקס (Sfax) הגרמנים חייבו את היהודים לענוד טלאי צהוב. אט־אט החריפו הגרמנים את פגיעתם הקשה ביהודי תוניסיה, האשימו את עשירי המדינה בסיוע לבעלות הברית, וכעונש הטילו עליהם לשלם קנסות כבדים, וכשקהילות ויחידים סירבו לקנסות, הונהגה מדיניות ענישה קשה יותר ואכזרית יותר. החיילים הגרמנים פרצו לבתי כנסת, השחיתו אותם, ניסו לפגוע ברבנים ועוד, כפעולת ענישה יומיומית קבועה.

אימת מחנות העבודה

פרטוק היה בן 11.5 ביום פלישת הגרמנים לתוניסיה, והוא התגורר עם משפחתו בעיר הקיט אממליף, שבה חיה קהילה יהודית גדולה יחסית. אביו, הרב יוסף פרטוק - שנישא מחדש לאחר פטירת אשתו - היה ראש הקהילה, אחד מגבירי העיר אשר עסקיו התנהלו בעיר הבירה תוניס. הרב פרטוק סבל גם הוא מנחת ידם של הגרמנים, מהסחיטות ומדרישות התשלום הבלתי נגמרות מצידם. "חיינו בבית מרווח מאוד, עם משרתות ערביות, חיים של פינוק ושלווה ושגשוג, עד שבא עמלק הנאצי", נזכר גד.

יותר משנה קודם לפלישה הגרמנית החליט פרטוק האב שילדיו לא ילכו לבתי הספר, לאחר שהשלטון הצרפתי, שקדם לשלטון הנאצי־איטלקי, התנכל תדיר ליהודים. "שלטון וישי רצה למצוא חן בעיני הנאצים, ולכן הוא התעמר ביהודים קשות. אני באותה עת הייתי בכיתה ג' והרגשתי איך החברים הצרפתים בכיתה התרחקו ממני ומשאר היהודים, כי הנהיגו עונש לכל מי שנמצא בקשר עם יהודים. הפכנו למצורעים, חברים טובים שלנו נהיו לפתע אויבים מרים. כל זה רק כדי למצוא חן בעיני הנאצים. זאת היתה הסיבה שאבא החליט לעבור לגור בעיר אחרת, מתוך תקווה ששם לא מכירים אותנו כיהודים".

עוד באותו נושא: 

• יום השואה תשע"ט: מדינת ישראל מתייחדת עם זכר ששת המיליונים

• ניצול השואה מצרפת: "אני בר מזל? כל מי שהיה קרוב אלי ואהבתי נרצח באושוויץ"

• לעסוק בשואה כל השנה ולא רק ביום אחד

• "הגרמנים רצחו גם את מי שעוד לא נולד"

• לראשונה: משלחת של חיילים בודדים תשתתף במצעד החיים

"פעם נכדי הבכור, שחר, שאל אותי בתמיהה רבה איך אני מוגדר ניצול שואה, כאשר כלל לא התגוררתי באירופה", נזכר פרטוק, "רבים לא יודעים, אבל יהדות תוניסיה היתה קורבן לרוב הזוועות שעברו יהודי אירופה, והיו בה צעדות מוות, מחנות עבודה, רצח שיטתי של יהודים והרעבה. הנאצים הקימו בערי תוניסיה יודנראט מקומי, החרימו את רוב הרכוש של היהודים, ועשירי הקהילות וגם העניים נדרשו לספק את כל צורכי הצבא הגרמני".

בתקופת השלטון הנאצי בתוניסיה נחטפו, רובם מבתיהם, כ־5,000 יהודים לעבודות כפייה בעשרות מחנות ואתרי בנייה. "כל היהודים פחדו מאוד שייקחו אותם למחנה הגדול והכי קשה, בביזרתה, עיר חוף בצפון תוניסיה", מספר פרטוק, "היו בו מאות יהודים־עבדים. אבי, יוסף, שילם הרבה כסף, בקשיש, לאנשים הנכונים בממשל הגרמני, כמו שעשו לא מעט מעשירי תוניסיה. אבא חי בפחד גדול שלמרות הבקשיש ייקחו אותו למחנה עבודה, ואולי ייעלם, ולכן הוא שכר בית אצל ערבי ושם הסתתר עם ויקטור, אחי הבכור, ובהמשך גם עם פרנסואה, ובמשך שנתיים לא ראינו אותם. כל היהודים מעל גיל 16 פחדו שהגרמנים יתפסו אותם לעבודות הפרך. 

"הסיפורים על מחנות העבודה הפחידו את כולם, כי כולם ידעו שחיל האוויר האמריקני הפציץ את המחנות, למרות שמפקדיו וטייסיו ידעו שיש בהם יהודים, וכך נהרגו לא מעט מהם. חלקם מתו מעבודה קשה, מרעב, ממחלות. אנחנו נשארנו ארבעה אחים קטנים אצל קרובת משפחה. אבא היה מגיע לפעמים לבקר אותנו, רק בלילות, ולפעמים היו באים הוא ואחד האחים לקידוש יום שישי, ומייד אחרי זה חוזרים לדירת המחבוא שלהם, עם צימוקים ותמרים וכיכר לחם, כי אבא הקפיד מאוד על אוכל כשר".

המגפיים שאין לטעות בהם

את משחק המחבואים למד גד גם מאביו, לאחר שהגרמנים פלשו לעיר. "המשחק הזה, שגם נערים נוספים בקהילה למדו, הציל מאות יהודים ממחנות העבודה", הוא מספר, "בחיים לא אשכח שכנער, אחיי הקטנים ואני היינו מסתתרים בחצר הבית, או משחקים, ופתאום שומעים את מגפי החיילים הגרמנים שצועדים ברחובות. אני, האח הבוגר, הייתי גם התצפיתן. כשרק ראיתי או שמעתי את מגפי הגרמנים כשהם עוברים ליד הבית שלנו, הייתי צועק 'מחבואים' (CACHER בצרפתית), והאחים היו נמלטים, כל אחד למחבוא הקבוע שלו. המשחק הזה הציל אותנו מעבודות הכפייה. כל היהודים ידעו, והקפידו, שלא יוצאים החוצה בשעות היום. צעדות המגפיים שלהם, בהלוך, ובחזור כשהיו מצעידים עשרות נערים יהודים למחנות העבודה, וחלקם למותם, היו מחזה בלתי נשכח, מצמית ומעורר חלחלה. זאת תמונה שלעולם לא אשכח".

בלא מעט מקרים חיילים הגיעו לבתי יהודים בחיפוש אחר נערים, והאם תמיד היתה נותנת לקצינים מקצת מתכשיטי הזהב שלה, בתמורה לכך שיפסחו על ביתה באותו יום. יש גם לא מעט עדויות על חיילים גרמנים שנכנסו לבתי יהודים ואנסו בנות, בחלק מהמקרים בצורה ברוטאלית. "ידענו את כל הזוועות וגם שמענו עליהן כי המקרים האלה עברו מפה לאוזן", נזכר פרטוק, "מי שחזר מביזרתה, המחנה הנורא מכל, היה חצי מת. סיפרו סיפורי זוועה על העבודות הקשות, בעינויים, ועל הרעב התמידי. הם הוכרחו לענוד טלאי צהוב תוך כדי עבודה, בנו תנורי ענק כדי להכין את מחנות ההשמדה שהגרמנים תכננו לבנות שם". 

למזלם של יהודי תוניסיה, החיילים האמריקנים שחררו את המדינה מהשלטון הנאצי במאי 1943, לפני שראשיו הצליחו לממש את תוכניות הקמת מחנות ההשמדה. צחוק הגורל הוא שבזמן השלטון הנאצי התוכנית היתה לשרוף את גופות היהודים בתנורים, ולאחר שהאמריקנים שחררו את המדינה, היהודים עשו שימוש בתנורים אלה לאפיית מצות.

אבא חזר אחרי המלחמה

"לאחר שהסתיימה המלחמה, באופן מפתיע חזר אבא לבית", נזכר פרטוק, "אני והאחים שלי הופתענו והתרגשנו מאוד וניסינו להבין מאבא מה קרה, לאן נעלם ואיך שרד. הוא סיפר לנו שלא נעלם, אלא ברח כדי שלא ייקחו אותו הנאצים למחנות העבודה. באמצעות אנשים אחרים הוא בדק כל הזמן מה שלומנו, דאג לנו. אני לא אשכח את התמונה הזאת שצרובה לי בראש: כמעט בכל יום היה עובר ליד הבית שלנו, שבו התחבאנו, רוכל בדים ערבי שהיה צועק בקולי קולות את מרכולתו לתושבי השכונה היהודית. היה לו קול נעים, כאילו היה מפייט דברי תורה. לימים, כשאבא חזר, הוא סיפר לנו שהוא היה אותו רוכל ערבי מחופש, וכך ראה אותנו. שנים אחר כך נודע לי שגם ויקטור ופרנסואה התחפשו לסוחרי בדים ערבים, וכך זכו לראות אותנו מבלי שנזהה אותם".

פרטוק, בזיכרונו החד והברור, יודע להפליג בסיפורים לפרטי פרטים על אותה תקופה. "אני זוכר כמעט הכל", הוא אומר, "התברכתי בזיכרון טוב ואני גם מתעד בכתב כמעשה יומיומי את הסיפורים ששמעתי ואחרים סיפרו, מכל מקור אפשרי. יום אחד זה יעבור ליד ושם כי חשוב מאוד לתעד, לזכור ולא לשכוח, ולעולם לא לסלוח על השואה. לעולם".

אחד הזיכרונות שלו מאותה תקופה הוא שלאורך כל תקופת השלטון הנאצי בתוניסיה דאג מה יהיה על חגיגת בר המצווה שלו, כיצד יעלה לתורה בשעה שהיהודים נרדפים בכל רגע. "חששתי מאוד שאם המצב הקשה יימשך, לא אזכה לעשות בר מצווה בתאריך שלי, בפורים 1944. כל כך שמחתי כשהמלחמה והכיבוש הנאצי הסתיימו לפני כן. ידענו שהמלחמה והכיבוש הנאצי באירופה, באותה עת, היו רחוקים מלהסתיים. למעשה, המלחמה של בעלות הברית בצבא הגרמני היתה בשיאה בתקופה הזאת. אבל באותה עת, כנער, לא עניין אותי מה קורה באירופה. היה חשוב לי שיעשו לי בר מצווה, ואני זכיתי לבר מצווה מהסרטים. היתה מסיבה גדולה, שבה מאות יהודים השתתפו ועל הדרך חגגנו ברוב פאר והדר, ושיכר, את השחרור מהעול הנאצי. זכיתי למתנת בר מצווה גדולה, מאבא ומהגברים של המשפחה, כפי שהיה מקובל אז: עישנתי את הסיגריה הראשונה בחיי".

בגיל 16.5 עלה לבדו לישראל, דרך מחנה השומר הצעיר בצרפת, ובהמשך הפך את אהבתו לצילום למקצוע. "הייתי צעיר וחדור ציונות, והיה חשוב לי לעלות לישראל, לבנות ולהיבנות בה", אומר פרטוק, אב לארבעה שהתאלמן לפני שבע שנים וחצי מאשתו מונה ("אהבת חיי"), "הבטחתי לעצמי שכשאגדל אסע לביקור שורשים ואכן קיימתי את הבטחתי. לאחר כ־50 שנה בארץ נסעתי לעיר הולדתי, בעיקר בשביל להשתטח על קבר אמי, עליה השלום". 

גד משתתף בפעילות עמותת "עמך" באשקלון, עמותה המספקת תמיכה נפשית וחברתית לניצולי שואה ולבני הדור השני.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו