"לא ידענו על קום המדינה עד שחזרנו מהשבי"

לקראת כנס מיוחד שיזם בית ספר שדהכפר עציוןלציון 70 שנה לשחרור אחרוני השבויים מגוש עציון, וייערך מחר (שלישי), אנו נחשפים לעדות ראשונה של חנה וייס על נפילתה בשבי הליגיון הירדני. וייס מספרת, בין היתר, כיצד השבויים האמינו לירדנים, כשאמרו להם שירושלים נכבשה על ידם ומדינת ישראל הוכחדה, וכן כיצד הכירה את בעלה בשבי.

היא נולדה בירושלים כחנה כדורי, להורים שעלו מבגדד ב-1930. כבר בגיל צעיר התנדבה לארגון ההגנה ומספרת כיצד הם נהגו להתאמן בשבתות בבית הכנסת בשכונת שערי חסד בירושלים, כדי שלא לעורר את חשד הבריטים.

באימונים למדו בנים ובנות, ללא הבדל, כיצד להשתמש ולפרק כלי נשק, רימונים ומרגמות. במרץ 1948 נשלחה בשיירת נבי דניאללגוש עציון הנצור.

"אמרו לנו שצריך להחליף את הלוחמים הדתיים שם. המשימה הייתה למנוע מהלגיון [הירדני] להגיע לירושלים", היא מספרת.

וייס מתארת איך אנשי ההגנה תפסו את המשלט על הכביש הראשי, אך כשכוחות הערבים התקרבו, הם קיבלו פקודה לסגת, ללכת לקיבוץ עין צורים ולהיכנע שם. "זו הייתה בושה.... אבל לא הייתה לנו ברירה, זו הייתה הפקודה", אמרה.

לדבריה, הם החליטו להשאיר את הנשק בבור מים והלכו לעין צורים. שם, הספיקה להכניס לכיסיה שני רימונים לפני שהועלתה למשאית שהובילה אותם לחברון.

הרימונים התגלו רק בחברון, בחיפוש שנעשה עליה. היא מספרת שלאורך הנסיעה לחברון עמדו הערבים, הריעו, ירקו, קיללו וזרקו עליהם אבנים.

"סיפרו לנו שהם בדרך לתל אביב"

"לא ידענו על הקמת המדינה עד שחזרנו מהשבי. הירדנים סיפרו לנו שהם כבשו את ירושלים ועכשיו הם בדרך לתל אביב. דאגתי למשפחה שלי. חשבתי שהכל נגמר. זו הייתה ממש דאגה גדולה".

מחברון הועברו השבויים לבית לחם, שם שהו שבועייםולאחר מכן הועברו לירדן.בשבי הכירה את מי שיהפוך לבעלה, איציק וייס. כששוחררה מהשבי כעבור כמה שבועות, הופתעה לגלות שירושלים כלל לא נכבשה על ידי הירדנים - אלא להפך. "זו הייתה הפתעה גדולה", היא אומרת.

ערב הכרזת המדינה נלקחו בשבי הירדני 320 לוחמי גוש עציון, מתוכם 83 נשים. כמה ימים לאחר מכן נלקחו בשבי אנשי הרובע היהודי - 290 אזרחים ו-50 לוחמים.

רובם המוחלט של הנשים שוחרר כעבור כמה שבועות, בעוד השבויים האחרים שוחררו כשנה לאחר מכן.

תושבי הגוש שעברו תלאות וקשיים כדי לבנות בית, חלקם הגדול ניצולי שואה, מצאו את עצמם שוב מאחורי גדרות ושומרים. תושבי הרובע, חלקם חרדים, אחרים קשישים, לא שיערו שכך תסתיים דבוקתם בעיר הקודש.

בכנס שייערך מחר אחר הצהריים בכפר עציון, יספרו מי שהיו בשבי על התחושות והחששות בעת ההיא, וכן יוקראו קטעים מיומנו של העיתונאי הוותיק, יעקב אבן חן (אדלשטיין) על קורותיו בשבי הירדני.

חלקת קבר האחים של נופלי הקרב על גוש עציון// צילום: ליאור מזרחי

כזכור, גוש עציון של אותן שנים היה מורכב מארבעה יישובים: כפר עציון שנוסד מחדש כקיבוץ דתי אחרי שנחרב במרד הערבי, משואות יצחק, עין צורים ורבדים - קיבוץ של השומר הצעיר.

בתחילת ינואר 1948 החלו המתקפות על היישובים, לאחר שרובם המוחלט של הנשים והילדים פונו. הקרב האחרון החל ב-12 במאי ונפתח במתקפה על כפר עציון והמשלטים סביבו. עד לצהרי היום הראשון כבש הלגיון הערבי את רוב המשלטים בדרום הגוש והמנחת הערבי, מה שמנע גישה לאספקת סיוע. למעשה, גוש היישובים בותר על ידי הכוחות הערביים. בצד אחד כפר עציון ומשואות יצחק, ומצפון-מזרח עין צורים ורבדים.

ביום השני של הקרב נכבש כפר עציון, לאחר מאבק קשה וארוך בכוחות המגנים ביישוב. משוריינים של הלגיון פרצו אל הכפר, ולמרות בקבוקי תבערה מצד הלוחמים הביאו לבסוף להכנעתם. לאחר הכניעה והנפת הדגל הלבן, טבחו הכוחות הערביים בלוחמים. רק שלושה מתושבי כפר עציון שרדו את הטבח.

עם נפילת כפר עציון יצאה הוראה מהנהגת היישוב לרבדים, לעין צורים ולמשואות יצחק להניף דגל לבן, אם לא יוכלו להילחם. ההחלטה שהתקבלה הייתה לסגת מהיישובים בתנאי שחיילי הלגיון הערבי יערבו לשלום התושבים. למרות זאת, אירעו מקרים שבהם חיילים לא סדירים מהערבים המקומיים פתחו באש והתנכלו לשבויים.

בקרבות גוש עציון נהרגו בסך הכול 242 תושבים וחיילי תגבורת. בקרב האחרון נפלו 22 לוחמות - מספר הנופלות הגבוה ביותר בתולדות מערכות ישראל.