סיפור של חורף
מי שעבר כאן כמה חורפים בטח שם לב שעונת הגשמים מביאה איתה טקסים קבועים שחוזרים על עצמם, ומזכירים גירסה חיננית של עשר המכות
,עודכן
סופה הגדולה שפקדה אותנו בשבוע שעבר הרגישה לי קצת כמו המשך של מבצע "עמוד ענן". שוב תמונות של אנשים שנעקרו מבתיהם, שוב מבזקי חדשות תכופים, בתים הרוסים, וצבא הכתבים האומללים ש"פרוסים בשטח" ומשדרים שעות בלי שיהיה להם משהו חשוב להגיד. אני מתכוון לכתבנו בשיטפונות בנגב, כתבנו בנחלים בצפון וכתבנו בשלגים בירושלים. ראיתי אותם עומדים בקור ומקללים את יום היוולדם ואת העורך שלהם, שמתפנן על "נמס בכוס" באולפן המחומם ומבקש מהם לצאת לשטח להביא קצת "צבע".
משה נוסבאום, שב"עמוד ענן" ראיין זוג שביטל חתונה בגלל הטילים, ראיין הפעם זוג שביטל חתונה בגלל הגשמים. רובי המרשלג דובב ילדים שלא הלכו לבית הספר. ורק החזאים עמדו מבסוטים בשלג עם המבט הזה של "אמרנו לכם", ועם הסיפוק שסוף סוף מזג האוויר פותח את המהדורה.
מי שעבר כמה חורפים במדינה הזאת בטח שם לב שעונת הגשמים מביאה איתה מסורות וטקסים קבועים. מדובר באלמנטים שחוזרים על עצמם בעקשנות כל שנה, ומזכירים גירסה חיננית של עשר המכות מפסח. ואלו הם:
הכותרות בעיתון. כשמדובר באקזמפלר נדיר כמו שלג, עורכי העיתונים חייבים להיות יצירתיים. אבל למרות הזמן הרב שעומד לרשותם אין חדש תחת השלג, והכותרות תמיד ממוחזרות. אני מוכן להתערב שגם בשנים שעברו כיכבו בעיתונים התחכמויות כמו "העיר הלבנה", "שלג על עירי", "לבן בעיניים", "ימים לבנים", "הבית הלבן", "הר הבית הלבן ו"בירה לבנה". למי ששואל מה יהיה בקיץ, לא צריך לדאוג. בעמודים האחוריים תמשיך לחכות לנו החיילת בביקיני שמשפריצה על עצמה מים ביום כיף של היחידה בלונה גל.
הפלייליסט. העורכים המוסיקליים מקפידים ליידע את מי שעדיין לא שם לב, שעכשיו חורף. גם אם אתה מפעיל את המזגן על 30 מעלות ומסתובב בבית בתחתונים, מהשירים לא תוכל להתחמק. מדי חורף תיאלץ לשמוע שוב את כל קלאסיקות החורף שנמצאות בימ"חים ובהן, רשימה חלקית: "גשם בעיתו" של רותי נבון; "את הגשם תן רק בעיתו" של שלמה ארצי; "גשם" של מאיר בנאי; "גשם" של בנזין; "חורף" של גידי גוב; "זה היה סיפור של חורף" של מיקי גבריאלוב, ועוד ועוד. כנראה רק אצלנו חודש וחצי של חורף מניבים יותר שירים מעשרה חודשים של קיץ.
המפלסות. התמונה ששום חורף לא שלם בלעדיה. ראש עיריית ירושלים עומד בחוץ קופא מקור, מאחוריו מפלסות שלג בהיכון, וטמבל מזדמן בכובע צמר שנכנס שוב ושוב לפריים. ראש העיר מספר על ההיערכות, על מפזרות המלח ועל חדר המצב, ומציע להתעדכן בבוקר אם יהיו לימודים. הצעת ייעול: בטכנולוגיה של היום אפשר להישאר עם אותו צילום, ורק להחליף מדי פעם את הראש.
כיבוש החרמון. כולנו עמוסים רגשות אשמה על כך שילדינו לא גרים בשווייץ, ועוד יותר מזה, כועסים על עצמנו שאין לנו חשבון בבנק שוויצרי. אולי זו הסיבה שביום הכי קר, מבאס ופקוק אנחנו לוקחים את האוטו המצ'וקמק שלנו ונוסעים לחרמון. בעלייה לרמת הגולן אנחנו מסבירים שלא רחוק מכאן אסד טובח בבני עמו, בצומת נפח אנחנו מספרים להם על מלחמת יום כיפור ועל גיבור ישראל אביגדור קהלני, וכשהם מתחילים להיות רעבים אנחנו מבטיחים להם שתכף נגיע למג'דל שאמס ונאכל פיתה עם לאבנה, ושהדרוזים הם סבבה, ושלהרבה מהם יש עיניים כחולות. בחרמון נתלונן על המחירים, אבל נשלם, כמובן, כי "אם כבר הגענו עד פה". בפקקים בדרך הביתה נישבע שזאת הפעם האחרונה, אבל הפעם באמת. אמרתי לאשתי שבשנה הבאה ניקח צימר ונעשה את זה כמו שצריך, אולי אפילו נלמד לעשות סקי. מצד שני, כבר 20 שנה אני אומר את זה.
אבא בסיירת. בדיוק כמו אבא שלי בשעתו, גם אני התנדבתי לסיירת: סיירת מכשירי החשמל. אני מסייר בבית במשך שעות ומוצא חדרים ריקים עם רדיאטורים חמים, אורות דולקים, תנור ספירלי לוהט ואמבטיה שאין בה רוחצים אבל מפזר החום ממשיך ומפזר כמו גדול. התופעה החמורה הזו ידועה בהרבה בתים בישראל. הילדים מדליקים ושוכחים, ואמא ואבא מכבים וזוכרים. אנחנו ההורים יודעים שלא מספיק לשרוד את הקור, החוכמה היא לשרוד את חשבון החשמל של ינואר-פברואר. הערה: לא תקף לעובדי חברת החשמל ובני משפחותיהם.
הגטקעס. מילה בסכנת הכחדה - כמו צימעס, טוכעס, מיידלאך וקרפלאך, שמגיחה לשבועיים בשנה ואז שוב נעלמת לתהומות הנשייה. נשמעת היום בעיקר במשביר לצרכן ובחנויות של דלתא. הבנות שלי בטוחות שזה מאכל אשכנזי מסידרת "האפורים והרוטטים", שבה חברים גפילטע פיש ורגל קרושה. הגטקעס של היום הוא בגד תרמי בטכנולוגיה הייטקית, שבינו לבין הסבתא האשכנזייה מהאגדות אין כלום. תמיד אזכור את סבתי, עליה השלום, שלא נתנה לי לצאת מהבית בלי גטקעס מפלנל. גם ביולי.
שוקו במיטה. תמיד בימים גשומים אני שומע איזו קריינית ברדיו ממליצה בלחישה להישאר מתחת לשמיכה עם כוס שוקו חם. בואו נשים את הדברים על השולחן. ראשית, מי שותה שוקו??? שנית, מי שותה שוקו במיטה??? הרי ברור שבשלב מסוים השוקו יישפך על הסדינים, אשתך תצעק עליך למה לא הלכת לעבודה, ובמקום להתפנק בין השמיכות תמצא את עצמך מכבס את הציפה הרטובה ומנסה במשך ארבע שעות להשחיל ציפה נקייה אבל מסתבך עם הפינות. אז די עם השוקו. קומו ולכו לעבודה.
מי אשם? כמו במלחמה, גם אחרי סערה חייבים למצוא את האשמים. אנשים יגידו לך שמזג האוויר המטורף זה בגלל החור באוזון, ההתחממות הגלובלית, הגזים של הכבשים בניו זילנד והשימוש המופרז בדאודורנט. בכל זאת, חייבים להאשים מישהו בהצפות, בפקקים באיילון ובעלייה במפלס הנחלים. מכיוון שאנחנו עם מתקדם טכנולוגית, הוחלט ברוב קולות לרדת השנה כסאח על תוכנת Waze, ששלחה את משתמשיה לאיילון למרות שהיה סגור לתנועה. צר לי, חברים, אבל התוכנה צודקת. איילון היה באמת פנוי, אז מי שמקבל את ההחלטות שלו לפי המחשב, שלא יתלונן ויחשב מסלול מחדש.
בברכת חורף חם ונעים, ונתראה בפקקים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו