בין החיג'אב למטפחת

בסלון הקטן והנעים, מול שולחן עמוס כיבוד, קפה בספלי פורצלן, כריות נוי על הספה, מתחשק לי לצרוח עליה. לתפוס את הכתפיים הצרות של לינדה ולטלטל אותה: תוציאי את זה כבר. תפסיקי להיות כל כך דיפלומטית בתשובות שלך, מהלכת בזהירות בין החברה השמרנית הסובבת אותך, נמנעת מטקסטים חדים מדי, חונקת משהו בקול שלך. רציתי לומר לה: הייתי שם, לינדה. 

אנחנו ברחוב 137 בג'לג'וליה. הווייז הביא אותי לרחוב אחר. רק אחרי עשרים דקות ואדיבות עוברי אורח הגעתי למקום הנכון. בית קטן, מוקף מרפסת בטון חשופה. בצד האחד גרה אמה של לינדה. בכניסה האחורית היחידה של לינדה טאהא (39), מוסלמית דתייה, אמנית רב־תחומית שמציגה כעת בתערוכה "ירח משתקף באספלט" בגלריית בית הגפן - מרכז תרבות ערבי־יהודי בחיפה.

פנטזיה בשר ודם

היא גרושה זה עשור, אם לשני בנים, שהחליטה להוריד את החיג'אב ולשחרר את שער־ראשה לאחר 14 שנות היחבא. לא כל דבר אפשר להוציא מהשפתיים החוצה: היא חיה ויוצרת בג'לג'וליה. הבנים, גאוות ליבה, בתמונות על הקירות, יפהפיים. הגדול (16) לומד בתיכון בכפר קאסם; אחיו (12) לומד בבית ספר אורתודוקסי נוצרי. אין להם חדר בבית. אנחנו לא מדברות על זה. 

לפחות שלוש פעמים בשיחה שלנו היא מזכירה את המחויבות הדתית שלה, "אני מוסלמית מאמינה, מקיימת מצוות של תפילה וצום, מחנכת לערכים של כבוד, אהבה ושלום", ומזכירה לי מאוד את עצמי. מאז שהורדתי כיסוי ראש, כיסוי שהיה חלק מעורי במשך 18 שנה והוסר בעקבות גירושים, אני מוצאת עצמי נותנת דין וחשבון על יראת השמיים שלי, מספרת לאנשים זרים שחרף היעדר המטפחת אני שומרת מצוות באותה רמת הקפדה מגיל 17 עד היום. לינדה מציירת בעיקר פורטרטים נשיים. נעה בין איקונות בעלות יופי פנטסטי לאישה בשר ודם. היא נולדה, גדלה והתחנכה בג'לג'וליה שבמשולש, מועצה מקומית שנמצאת באשכול 2 מתוך 10 במדד הסוציו־אקונומי של הלמ"ס. עד גיל 18 לא יצאה מג'לג'וליה. אביה היה מהנדס מכונות בחברת בנייה משפחתית, נפטר לפני כעשור, אמה עקרת בית. היא השלישית מבין ארבעה ילדים.

היצירה "תפילה" של טאהא // צילום: לנה גומון

"מילדות היה לי כישרון לצייר אבל מה שלמדנו בבית הספר היה 'יצירה', עבודות יד, בעיקר רקמה. בבית הייתי מציירת. לא למדנו זרמים באמנות, לא הלכתי לחוגי אמנות, לא היו פה חוגים כאלה. אמא היתה יצירתית וגם אחותי הבכורה אבל לא היתה לי מודעות שאמנות לומדים באקדמיה".

אחרי התיכון עבדה כסייעת בכיתת חירשים ובמקביל התחילה ללמוד לתואר ראשון בסוציולוגיה וערבית באוניברסיטת בר־אילן, שם נחשפה לאפשרות להשיק בין לימודים גבוהים לבין חיבתה לציור. "אני מהכפר. רק באוניברסיטה נחשפתי לעולם, ראיתי חוברות על מכללות לאמנות". היא עזבה את בר־אילן, התקבלה למדרשה בבית ברל וסיימה תואר באמנות ותעודת הוראה. היום היא סטודנטית לתואר שני במכללת אורנים, ומלמדת אמנות בבית הספר היסודי בכפר.

"אני מעבירה בסופי שבוע חוגים לקבוצות קטנות בסטודיו שלי בג'לג'וליה, ויש ביקוש. אנשים מבינים שציור זה לאו דווקא פונקציונלי. בית הספר שבו אני מלמדת היום הוא הראשון במגזר שהכניס לימודי אמנות. אנחנו כפר קטן. אולי הייתי הראשונה מהכפר שהלכה ללמוד אמנות. היום יש לפחות חמש בנות צעירות ממני בכפר שהלכו ללמוד אמנות באקדמיה. גברים ערבים בלימודי אמנות? פחות. זה לא מפרנס טוב".

"ברחתי מהכאב"

היא מראה לי את הסטודיו, חדר בדירה. על הקיר מתוחים שני ציורים. מכחולים מסודרים בצנצנות שקופות. "בחרתי בהוראה כדי שתהיה לי פרנסה וגם כדי להעביר מסר לילדים. אמנות היא כלי חינוכי, תרבותי, דרך לחקר וביטוי עצמי. חשוב לי שהילד בכיתה שלי יוציא מעצמו את עצמו. יחפש". 

בתחילת דרכה השחילה בעבודותיה חוטים דקים של זהות פוליטית, כאישה ערבייה בחברה מסורתית ושמרנית, כולל ביטוי ל"שורשים פלשתיניים ואורח חיים ישראלי". אחר כך החליטה לדבר אוניברסלית: "אני לא רואה עצמי כשליחת הציבור הערבי אלא שליחה של נשים שעברו מכשולים, מצוקות.

"משך אותי הדימוי של האישה היפה והצעירה שמופיעה בפרסומות. האידאה והנעורים שמשתקפים ברשתות החברתיות. בחרתי תמונות של נשים אנונימיות בעלות יופי פנטסטי, וציירתי אותן בלי מעורבות רגשית. נשים עדינות, לא פגיעות, שאין להן קמטים או דאגות. במציאות חוויתי ההפך. ציירתי עולם אידיאלי, מושלם. בעצם ברחתי דרך הציורים מהכאב היומיומי ומהמציאות הקשה שאני ונשים אחרות בסביבה חוות".

בחודש שעבר נפתחה התערוכה שמאגדת עבודות של 22 אמניות יהודיות וערביות, מרביתן דתיות, שנפגשו במשך שנה במסגרת פרויקט "מנהיגות נשים בתרבות" בשיתוף "סטודיו משלך" ומט"י ירושלים. הפרויקט הוא בהנחיית נוואל אבו עיסא, ובאוצרות של יעל מסר והדס גלזר. זו התערוכה ה־12 שטאהא משתתפת בה (היא הציגה גם בבית האמנים בחיפה, מוזיאון ריבק בבת ים ועוד). 

עבודות נוספות של טאהא // צילום: מרים צחי

"היו לי חלומות גדולים, להיות חשופה, להיות IN, להשאיר חותם בכפר. בשביל זה צריך להגיע לפתיחות, לתערוכות. אבל אורח החיים הכתיב לי אחרת. בגיל 23 הייתי עם ילד. בגיל 26, תוך כדי הלימודים, הייתי אמא לשניים. חסרים לי פה מוסדות לאמנות. אין גלריות במשולש. יותר מתעניינים היום, תומכים בי אישית, אבל כדי לצרוך אמנות אני צריכה לנסוע צפונה או לתל אביב. הגלריה היחידה שאני מכירה במגזר נמצאת באום אל־פחם. צריך להכניס את זה יותר למודעות ולמצוא לזה מימון".

אני שואלת לגבי הזהות הערבית, החיג'אב, המבטא, הבית בג'לג'וליה - האם בתוך השדה האמנותי, הם יותר מחסום או יותר מקפצה. היא מניחה שזו מקפצה. אני מקנאה בה. אמן יהודי דתי נאבק בהכרה ברנז'אית, בהכנסתו לרדארים. "יש משהו מעניין באמירה ובמסורת שלי. הערביות יוצאת בעבודות שלי. אני מציירת אישה צנועה, עם כיסוי חלקי לראש. אני מניחה שזה מעניק לי תשומת לב". 

מגיל 24, אחרי לידת בנה הראשון, החלה ללכת בחיג'אב והתמידה בכך במשך 14 שנים, עד לפני שנתיים. "בחרתי בחיג'אב. רציתי את ההילה של הצניעות, המראה של אישה דתייה, ההערכה שהסביבה רוחשת לאישה צנועה. הלכתי בחיג'אב כל יום. הייתי מורידה אותו רק בבית, ורק אם אין בבית אנשים. ההחלטה לשים חיג'אב היתה שלי. אף גבר לא כפה את זה עלי. לא אבא שלי, לא בעלי. גם ההחלטה להוריד את החיג'אב היתה אישית שלי.

"אצלנו זה לא תלוי בסטטוס המשפחתי כמו אצלכן. גם גרושה או רווקה הולכת עם חיג'אב. זה נחשב הידור. רוב בנות הגיל שלי מכסות את הראש. בדור של אמא שלי רוב הנשים לא שמו, ורק בגיל 50 התחילו עם זה. זו מצווה דתית שקיבלה נופך חברתי אופנתי".

החיג'אב משפיע על הלבוש? כי אצלנו יש "פינוי פיצוי": אם חושפים זרועות, החצאית תהיה יותר ארוכה; אם החצאית קצרה, מפתח הצוואר יהיה סגור. כך אפשר לראות, בעיקר בירושלים, נשים דתיות שהולכות במכנסי ג'ינס צמודים, כשמטפחת הראש היא סוג של פיצוי. 

"אצלנו ההפך. החיג'אב מחייב ללכת בבגדים יותר צנועים, זה חלק מההופעה, חלק מהרוח של כיסוי. פעם לימדתי חברה יהודייה דתייה איך אנחנו קושרות את המטפחת, זו היתה חוויה מעניינת לראות אותה מנסה. אני עדיין מקפידה על לבוש צנוע. זה החינוך שקיבלתי. אני מוסלמית מאמינה, מקיימת מצוות בסיסיות. אני קוראת קוראן, מתפללת, הולכת לקברים".

מה קרה לבד שכיסה את הראש שלך?

"ככל שחלפו השנים הרגשתי שאני רוצה להיות אני, לינדה, שיתפסו אותי כמו שאני. ההחלטה להוריד את הכיסוי התגבשה לפני שנים, אבל זה לא היה מספיק חשוב לי כדי לבצע. הסתדרתי. אחרי המשבר של הגירושים הייתי עם ילדים בני שנתיים ושש, התמקדתי בחינוך שלהם, בניסיון להיעמד בחזרה על הרגליים, לא יכולתי לבצע שינוי כזה. רק בקיץ שעבר זה הבשיל". 

היפוך תפקידים אכזרי

כשהציעו לה להשתתף בפרויקט "מנהיגות נשים בתרבות", היא חשבה שהחיג'אב הביא אליה את ההצעה: "נחשבתי לאמנית מסורתית וזה תאם לשאיפות של המארגנים. תוך כדי אותה תקופה התגבשה אצלי ההחלטה להוריד את כיסוי הראש. שיתפתי את החברות בפרויקט, נשים יהודיות, ערביות, בדואיות, בחוויה האישית שלי. דיברתי על המסורת, הדת והחינוך שקיבלתי מהבית. הפעם הראשונה שיצאתי בשיער גלוי היתה למפגש של הפרויקט בבית הגפן". 

אני זוכרת את היום שבו יצאתי לראשונה מהבית בלי מטפחת והרגשתי שהעולם נעצר. 

"לצאת בפעם הראשונה בלי - זה מפחיד. דיברתי על זה לפני כן עם המשפחה ועם הילדים. אני זוכרת את הדרך מדלת הבית לאוטו, דפיקות הלב החזקות. מרגישה שכל העולם בפוקוס עלי. מדי פעם יד נשלחת אל הראש, למשש את מה שאין".

אני זוכרת תחושות פיזיות מפתיעות. הגשם, הרוח. 

"נשבה רוח והזיזה לי את השיער. הרגשתי משהו שלא הרגשתי שנים. תחושה מוזרה, נעימה. חזרתי להיות ילדה קטנה שמממשת את הדברים הפשוטים, כמו תינוק שהולך בפעם הראשונה. אנחנו יצורים שחיים בטבע ולא חווים את הטבע".

אחרי שהורדתי כיסוי גיליתי שהוספתי לעצמי עוד משימה, עוד משהו לתחזק. לא מספיק יש לנו על הראש עכשיו גם צבע ופן. 

"השיער שלי היה מטופח גם מתחת לחיג'אב אז לא הרגשתי את זה".

איך הגיבה הסביבה?

"היו שלא זיהו אותי, למרות שמכירים אותי טוב. הופתעו. לא חיברו שזו אני. היו ששאלו למה. היו ששתקו. אני לא יודעת מה אומרים עלי מאחורי גבי. אם היו תמיהות, זה לא היה בנוכחותי". 

מה עשית עם כל המטפחות? אני חילקתי את האוסף בין חברות שמכסות את הראש. הסיכוי שאחזיר את הכיסוי קלוש, אבל אם ארצה להחזיר - אקנה חדשות. 

"חלק מהמטפחות נתתי לאמא. היא שמחה. השארתי קצת בבית. בביקור בבית קברות אני אשים, מתוך כבוד. גם בזמן התפילה".

היא מספרת על נשים נוספות שהורידו חיג'אב בזמן האחרון, כל אחת מסיבותיה שלה, אבל "יש גם הרבה שחוזרות לזה ומקיימות את המצווה".

צריך אומץ כדי להוריד חיג'אב? לי היה תירוץ של שינוי מעמד משפחתי. לא יודעת אם הייתי עושה את זה אם הייתי נשארת נשואה. 

"ניתוח אף יותר קשה מבחינת ההחלטה".

על רצפת הסטודיו נשען על הקיר ציור של כלה צעירה, מחוקת פנים, גופה עטוף תחבושות שמרכיבות שמלת כלה. או אולי אלו תכריכים. 

צריך אומץ כדי להתגרש?

"כנראה שכן. אבל זו החלטה אישית. חשוב לשמור על כבוד הדדי בין ההורים. הגרוש שלי הוא בן דוד שלי".

את יוצאת לדייטים?

"זה לא פשוט. ההשכלה שלי והעיסוק שלי הם לא טריוויאליים. אני לא יכולה לצאת לדייטים, להכיר בחור כמו בעולם הפתוח, אבל אני גם לא במקום של לקבל הצעות בשידוך".

בשנים האחרונות התמודדה אחותה הבכורה של לינדה, לינה, עם סרטן כבד קשה. "ראיתי על אחותי איך הגוף משתנה, מתפורר, נכנע, בוגד. ראיתי את הפגיעה בנשיות, ביופי, בנעורים. את הנפש נפגעת, הרוח נופלת. לא יכולתי להמשיך לצייר נשים מהוקצעות, איקונות, ולהתעלם מהמצוקה ומהסבל. פתאום יצא ממני גם הצד האקספרסיבי, הבעה של רגש. הבנתי שהתרחקתי מהחיים בציורים. התחלתי להשפריץ צבע, לתת לו לנזול, לצייר אישה בשר ודם, שברירית, לשחרר את הכעס שהיה בתוכי". 

עבודות נוספות של טאהא // צילום: מרים צחי

לפני כחודשיים נפטרה לינה בגיל 42 והותירה אחריה ארבעה ילדים. "היה לנו קשר חזק. היא היתה גאון, עם תבונה וראש מדעי. עדיין לא התאוששתי מפטירתה. אני מנסה לעכל. אני חושבת שהיא רק נסעה למקום רחוק ותכף חוזרת. אבא נפטר לפני עשר שנים. זה אובדן מסוג אחר. אבא הוא המשגיח, אח הוא חלק ממך".

בציור בתערוכה החיפאית נראית אִמן של לינדה ולינה יושבת לצד מיטת בתה הגוססת, חודש לפני הפטירה. היא קוראת פסוקי קוראן כדי לטהר את נשמת בתה הסובלת. "אמא האמינה שזה יקל עליה את הסבל. זה מה שנותר לעשות. ידענו שזה סופני. לא חשבנו שיתחוללו ניסים אבל אנחנו מאמינים שהתפילות האלה מרגיעות את החולה, מטהרות את הנשמה שלו. לינה היתה חלשה וישנה רוב הזמן. צילמתי את התמונה ואחר כך תליתי בד והתחלתי לצייר. קשה לצייר סצנות כאלה. זה היה מלווה בבכי. 

"באוויר עמדו חשמל, קדושה וכאב", נזכרת לינדה ביום שבו תיעדה את אחותה הקמלה. "הצטרפה אישה מבוגרת שהקריאה פסוקי קוראן. נשמע מלמול חרישי מונוטוני של דברי אלוהים שהתמזגו בחדר לרגע קדוש. ראיתי אמא כאובה שנושאת תפילה לא לריפוי, כי אין מרפא, אלא לטהר את נפש בתה, יושבת ליד פרי בטנה ובעצם נפרדת ממנה לשלום. אנחנו רגילים שמבוגרים הולכים לעולמם והילדים מלווים אותם. פה היה היפוך תפקידים. ראיתי את אמא מאופקת, מאמינה שבכי לא יעזור פה, רק תפילה. 

"נשר לה השיער בגלל הטיפולים והיא הקפידה על חיג'אב עד הימים האחרונים. כשלא היה לה כוח, אנחנו שמנו לה מטפחת על הראש. ברגע הפטירה היינו כל המשפחה סביב מיטתה. אני מאמינה שהיא הלכה למקום של שלווה, ניקיון, פיוס. ראיתי אותה לפני שנקברה. היה לה חיוך מלאכי, שובה לב. לפני הקבורה היא הולבשה בחיג'אב לבן, חגיגי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו