1983: עם ישראל חי!

לאף שיר לא היתה ולאף שיר לא תהיה משמעות אדירה כשל "חי", שנכתב ע"י אהוד מנור ובוצע על ידי עפרה חזה על אדמת גרמניה • טוב שלא אבדה עוד התקווה

22/4/2019, 18:09,עודכן6/5/2019, 18:48

עפרה חזה, צילום: קוקו

תאריך הגמר: 5 במאי 1984

העיר המארחת: מינכן, גרמניה

מספר המדינות המשתתפות: 20

הנציג הישראלי: עפרה חזה

"חי", מקום 2

מקום ראשון: לוקסמבורג

קורין הרמס, "Si la vie est cadeau"

שני אירועים צרובים בזיכרון הישראלי מקדם אירוויזיון 1983. האחד הוא פנינה רוזנבלום מזמרת באוורול פייטים כחול את השיר "תמיד אישה", ביצוע שהעניק לה את המקום האחרון. השני הוא המאבק על המקום הראשון בין שתי הזמרות הגדולות של שנות ה-80, ירדנה ארזי ועפרה חזה.

גלונים של דיו כבר נשפכו כדי לתאר את האיבה בין שני מחנות המעריצים, בלהיטות יוקדת שהגיעה עד שפיכת דיו ממשי על שמלתה של ירדנה ארזי. אולם קשה להמעיט במשקל החברתי והתרבותי שנכפה על שתי הזמרות בקרב על המקום הראשון, כאשר ארזי, ילידת קיבוץ ובוגרת להקת הנח"ל, התייצבה מול חזה, ילידת שכונת התקווה, הילדה השביעית במספר להוריה שעלו מתימן. כל המתח העדתי בישראל התנקז לרגע הזה, וכמו בדרמה מדויקת שנכתבה מראש, הניצחון של עפרה הגיע ברגע האחרון עם יתרון של נקודה אחת ושלח אותה עם השיר "חי" לתחרות האירוויזיון בגרמניה.

לאחר הקדם חזה כבר יכולה היתה להסיר את עול המטען התרבותי מכתפייה הדקיקות, אבל במהרה היא הבינה שהיא צפויה להחליף את המטען הזה באחד אחר, וכבד בהרבה. התחרות שנערכה במינכן הציפה את היחסים הסבוכים של העם היהודי והגרמני ומלבד זיכרון השואה המייסר, העיר מינכן צרובה בזיכרון כמקום שבו בשנת 1972 נטבחו על ידי טרוריסטים 11 הספורטאים הישראלים שנשלחו לאולימפיאדה. במקום להתעלם מההקשר ההיסטורי, השכיל אהוד מנור לכתוב שיר שכל כולו אצבע תוכחה הישר לעינו של כל מי שרצה בהשמדתנו, ונפתח בעברית צלולה: "שמעו אחיי, אני עוד חי, ושתי עיניי עוד נישאות לאור". למילים הבועטות וללחן המרומם של השיר שחיבר בגאונות אבי טולדנו, הצטרפה גם תזכורת ויזואלית - המעצבת דורין פרנקפורט עיצבה את בגדי הרקדנים בצהוב כזכר לטלאי, שלא תהיינה ספקות בנוגע למשמעות האדירה של מה שמתרחש פה.

בזמן ששאר המשלחות ניצלו את הימים לפני התחרות כדי לראות את מבני הבארוק הפזורים בעיר וללגום כוסות ענק של בירה שמוגשת לצלילי מוזיקה בווארית מסורתית, המשלחת הישראלית בחרה לצאת מחוץ לעיר למחנה הריכוז דכאו, שם הם פגשו זוג ניצולי שואה ישראלים. "את עפרה חזה?", שאל הבעל, "כן" השיבה הזמרת ורכנה לעברם על מנת להקשיב לו. "אני הייתי אסיר במחנה הזה והיום חזרתי לכאן לראשונה. שמעתי את השיר שלך, אני מבקש ממך לפני שתשירי את השיר הזה בפני כל אירופה תחשבי על מה שראית כאן". עפרה הנרגשת הבטיחה שכך בדיוק היא תעשה. באותו יום שבת היא עלתה על הבמה, נתנה את אחד הביצועים הטובים בתולדות התחרות והצליחה לקטוף את המקום השני, בפער זעום של 6 נקודות מהזוכה קורין הרמס שייצגה את לוקסמבורג, הישג שאף נציג ישראלי לא הצליח להשוות ב-15 שנים לאחר מכן.

מספר חודשים לפני מותה הטראגי בגיל 42 נשאלה עפרה מה עבר לה בראש בזמן ביצוע השיר וכך היא השיבה: "כששרתי את השיר על הבמה אני חשבתי על כולם ולא עניינה אותי בעצם התחרות עצמה כמקום ראשון או שני. רציתי לתת גאווה וניצחון לכל היהודים באשר הם". הגאווה הזו פועמת בקרבנו, עד היום.