עַל-מַחֲבַת, בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה--מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה; תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה
ברגע ההקרבה עצמו, מחבר סביבו כל קורבן וקורבן שלושה קצוות: הכהן, האש והאלוה.
ברובם של הקורבנות (מלבד קורבן עולָה והקורבן המוקרב בעבור הכהנים עצמם) ניזונים שלושתם, סעודתם משותפת. אך שונה מנתם של הראשונים ממנתו של האחרון:
"תֹּאכַל הָאֵשׁ" (ו, ג), "יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו" (ו, ט), אך "רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (ו, יד).
הכהן אוכל, האש אוכלת, האל לבדו נותר בשדותיו של הריח. מדוע? מדוע לא תתואר בליעתו של האלוהים את קורבנותיו? הערתם אל תוכו האינסופי? הרי לוּ חשש הכתוב מהזכרת לועו, חושש היה לא פחות לרמוז לאפו ולנחיריו...
סוד הדבר אחר בעיניי.
חוש הריח מחולל תולדות אחרות מחברו חוש הטעם. ההרחה משאירה תמיד טעם של עוד. ההשתוקקות נוגעת בדבר אך לא באה על סיפוקה, אלא מתענגת על הכמעט. אמנם ממלא הריח חדרי בטן ולב, סוחף ומרומם, אבל אינו משביע. כך, בעוד הכהנים והאש יכולים לפוש ולרגוע כשבטנם מלאה - שוועתו של האל כלפי אוהביו התחתונים נותרת בעצם תמידית, היא אינה שוככת לרגע. אפילו כשזוכה באשר ביקשה - פועם בה הגעגוע.
איור: מיכל בן חמו
הגעגוע - כאותיותיו, ההולכות וחוזרות על עצמן - כרוך בעבר ובעתיד, במה שכבר מכיר ויודע ובתשוקה להגיע אליו מחדש. הכוח המאפשר לשוב לאחור באחת הוא כוח הריח, הרי רגע של ריח שאפף בנקודת חיים מסוימת - ישיב אליה באחת ויעלה את זכרה חד וברור.
לא באקראי מִתְכָּנים מעלי הניחוח "אזכרה". "וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ לַה'" (ו, ח). מתוך אדי הזיכרון צף הגעגוע וקורא, אוחז.
טעם העוֹד יונק מטעם הפעם, ואינו מרפה.
*יערה ענבר עוסקת בכתבים היהודיים, כותבת ומלמדת במסגרות שונות והוציאה ספרים למבוגרים ולילדים
אוצר, מילים
אֵשׁ תָּמִיד. הפסוקים מצווים על הכהנים לשמר את האש הבוערת על המזבח. "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". דומה שהאש הבוערת תמיד מבטאת את המחויבות התמידית של הכהנים לעבודתם. וייתכן שיותר מכך - ייתכן שהאש מסמלת את האל עצמו, זה שהופיע לפני משה בסנה הבוער, והלך לפני העם בעמוד האש. החידתיות שבאש, המסתורין שבה והחיונית הרבה שבאש המפזזת, הפכו אותה לסמל בתרבויות רבות. נראה שכוח החיים שבאש הוא שהפך אותה גם לסמל זיכרון למתים. כך נפגוש את אש התמיד לצד שמות המתים, כניסיון לשמר פתיל של זיכרון וחיים דרך האש המתנועעת תמיד.
כתיבה: דניאל שרשבסקי
*בשיתוף עם 929 - מיזם ישראלי תרבותי בראשות הרב בני לאו וגל גבאי, המנגיש את התנ"ך בשיח פתוח www.929.org.il
