חשיפת התשתית של חיזבאללה בגולן מוכיחה: איראן עוד כאן

מתברר שהחגיגות על מותה של הנוכחות האיראנית בסוריה היו מוקדמות. למרות כל המכות, התקיפות והפרסומים שספגה בשנה האחרונה, איראן כאן - והיא כאן כדי להישאר. עצמאית או באמצעות שלוחיה, ולמרות מצבה הכלכלי הרעוע והוויכוח הפנימי הלוהט שמתנהל בתוכה, טהרן לא משנה כיוון.

החשיפה השבוע של התשתית שחיזבאללה ביקש להקים ברמת הגולן הסורי (תחת שם הקוד האותנטי "תיק הגולן") היתה רק דוגמה אחרונה למאמץ הרחב והמורכב הזה. קדמו לו ההעברה האינטנסיבית של אמצעי לחימה מאיראן לסוריה, והניסיונות הבלתי פוסקים להקים מתקנים ותשתיות שיתמכו בפעילות של משמרות המהפכה, שתכליתה משולשת: להתבסס בסוריה ובלבנון כדי לפתוח נתיב לים התיכון; להרחיב את השפעת המהפכה; ולאתגר את ישראל.

גם ציניקנים מושלמים יתקשו לא להתפעל מהמענה הצבאי של ישראל לאתגר הזה. כמות המבצעים בשנתיים האחרונות היתה יוצאת דופן; רק מיעוטם התפרסמו - אלה שבקצה שלהם היתה פצצה שלא היה אפשר להסתיר אותה. מאחוריהם מסתתרת פעילות ענפה, רב־גונית ורב־ארגונית, שהפכה את איראן ואת פעילותה לשקופות כמעט לחלוטין לישראל: אין דרך אחרת להסביר את היכולת לתקוף בשיטתיות משלוחי נשק זמן קצר אחרי שהם נוחתים בסוריה, או לסכל פרויקטים חשאיים דוגמת המנהרות, מפעלי הדיוק לטילים והתשתית הצבאית האחרונה בגולן.

הבחירה השבוע במבצע תודעתי - ולא בפעם הראשונה, גם מפעלי הדיוק לטילים שביקש חיזבאללה להקים בלבנון סוכלו כך - נועדה לא רק כדי להימנע מפעולה שעלולה לגרור הסלמה. תכליתה העיקרית היא להעביר מסר לכל השחקנים: לרוסיה וארה"ב, לסוריה וחיזבאללה, ובעיקר לאיראן. כל נמען ותת־המסר שלו, כאשר מסר־העל הוא שישראל עוקבת, ומסכלת. לפעמים בטילים, לפעמים במילים.

ספק, כאמור, אם זה ירתיע את האיראנים. ספק גם אם זה ישנה משהו בהתנהלות של חיזבאללה (שמחפש חזיתות אחרות לנהל דרכן את המלחמה בישראל, על רקע הרתיעה המובנת שלו מחזית ישירה מול לבנון), או של סוריה. הנשיא אסד אמנם לא ידע דבר על תשתית הגולן שהתנהלה מתחת לאפו, אבל חובו לאיראנים ולחיזבאללה גדול כל כך אחרי שנים שבהן הם שילמו בחייהם עבור שלטונו, שאין לו הרבה ברירות. גם הפעם הוא ייאלץ לחרוק שיניים, ולהבליג.

אבל לישראל יש ברירות. לצד הפעילות הצבאית האפקטיבית מאוד בסוריה, היא חייבת להרחיב את השפעתה המדינית על הזירה הצפונית. רוסיה עסוקה כיום בלסדר את סוריה מחדש, לנוחיותה. ארה"ב מגלה עניין מועט מאוד בכך. ישראל צריכה לעשות הכל כדי להיכנס בדלת הזאת ולהשפיע. הרצון הרוסי שחיל האוויר ימתן את פעילותו - כדי לאפשר לסוריה להשתקם - הוא נקודת התחלה טובה למו"מ; בקצה, זה יאפשר לישראל לדחוק את איראן עוד קצת לפינה.

לא מן הנמנע שישראל צריכה להציג תוכנית הסדרה משלה. לנסות לרתום אליה את וושינגטון, את אירופה ואת המדינות הסוניות המתונות באזור - אויבותיה המושבעות של איראן - ולאתגר את רוסיה. עם שוך מלחמת האזרחים בסוריה, רוצה מוסקבה לקבל תמורה במזומן על הגיבוי שהעניקה לאסד. יש מספיק גזרים כפיתוי שאפשר לשים לה כעת על השולחן, בתמורה להרחקת איראן וחיזבאללה. בדיוק כמו התקיפות והפרסומים זה לא יבלום אותם כליל, אבל זה בהחלט יעשה את החיים שלהם הרבה יותר קשים.

 

אולטראס, גרסת עזה

בינתיים עזה בוערת. על אש קטנה, אבל בוערת. השבוע האחרון עמד אמנם בסימן מאמץ מואץ למצוא הסדר כלשהו שימנע התלקחות, אבל הצדדים כבר נמצאים מזמן במחוזות הסטטיסטיקה: כל כדור, כל רקטה, כל צרור בלונים, כל מהומה על הגדר במצעדים הליליים או בהפגנות של ימי שישי - כמעט לכל אירוע יש פוטנציאל להפוך לדליקה גדולה.

לאחרונה עלה במקצת גובה הלהבות. זה קרה בגלל שני תאריכי ייחוס קרובים: 30 במארס ו־9 באפריל. הראשון, יום האדמה, הוא יום נפיץ מטבעו, והשנה שבעתיים - משום שהוא מציין את יום ההולדת הראשון לאירועים האלימים על הגדר. השני הוא הבחירות בישראל.

כל מומחי המודיעין בישראל מאוחדים עדיין בדעתם שחמאס לא רוצה עימות. לא מאהבת מרדכי, מחשש של היום שאחרי. חמאס מפחד לאבד את שלטונו, ובעיקר מפחד לאבד את אמון העם. הוא חושש שאחרי עוד סבב אלימות עזה תהיה מוכה יותר, ענייה יותר, שבורה יותר, ושהוא כריבון יישא באחריות.

מנגד, חמאס במצוקה. הייאוש ברצועה גובר. כסף אין, עבודה אין. התושבים זועמים. העלייה ברף האלימות של השבועות האחרונים - הבלונים, טפטוף הרקטות - היא קריאת מצוקה ברורה מצידו. בישראל מבינים זאת היטב, ולכן מחפשים בכל דרך פתרון שימנע מלחמה. הקטארים, המצרים, שליח האו"ם - כולם יוצאים ובאים מעזה בחיפוש אחר כדור הרגעה. המזומנים שהועברו השבוע והניסיון המחודש לקשור כספי סיוע ליצירת מקומות עבודה (במסגרת פרויקט cash for work) הם צעד בכיוון, אבל חמאס רוצה יותר.

חמאס מבין שעכשיו זה הזמן. שישראל - גם אם היא לא מודה בכך - לחיצה יותר. אמנם כבר היה מבצע צבאי ברצועה ערב בחירות ("עופרת יצוקה"), אבל בנימין נתניהו זהיר בענייני ביטחון ובעיקר מנוסה מספיק כדי לדעת שקריאות העידוד בראשית המערכה מתחלפות לרוב בביקורת חריפה בסיומה. ממילא אין לישראל מה לרוץ למלחמה בעזה; הטרור משם מטריד בוודאי, אבל לא קיומי. בהיעדר פתרון כולל לסוגיית עזה, מערכה כעת לא תפתור דבר.

גם האופק המתקרב של סיום העבודות על המכשול מרסן את קריאות הקרב בצד הישראלי: עד כה הושלמו 30 ק"מ של מכשול תת־קרקעי מתוך 65 ק"מ, ו־3 ק"מ של מכשול עילי; המכשול כולו, תת ועל קרקעי, יושלם עד סוף 2019. טקטית, כדאי לישראל להמתין עד להשלמת הפרויקט; לא רק שלילת המנהרות, בכל אספקט של פעילות קרקעית המכשול בהחלט יסבך לחמאס את החיים.

ובכל זאת, כאמור, ההיגיון והרצון של הצדדים עלולים לא לנצח. חמאס מאותגר מבית, פעמיים: ההפגנות על הגדר הקימו קבוצת ייחוס חדשה בעזה - צעירים שחייהם מתנהלים מהפגנה להפגנה, מפרובוקציה לילית לעימות על הגדר. הם חיים בקבוצות בפייסבוק, ונטולי קשר לממסד. אולטראס בגרסה עזתית, שחמאס לא שולט בהם וגם לא מסוגל לבלום אותם מחשש שייתפס כמי שפועל נגד האינטרס של עמו.

האתגר השני מגיע מצידו של הג'יהאד האסלאמי, שתחת הנהגתו של זיאד נחאלה (שיושב בדמשק) עבר הקצנה דרמטית. נחאלה, עזתי במקורו, גדל בזרוע הצבאית ומאמין בג'יהאד כדרך חיים. במידה רבה הוא עושה היום לחמאס את מה שחמאס עשה בראשית העשור הקודם לפת"ח. את המדיניות הזהירה של חמאס הוא מזהה כהזדמנות לתקוע יתד; הצליפה בקסדה של המ"פ בגבול הרצועה בסוף ינואר - שבוצעה שעות לפני שמשלחת של בכירי הארגון הגיעה לשיחות בקהיר - היתה איתות ברור מצד הג'יהאד: אנחנו כאן.

 

מפקדיו אהבו בעיקר את עצמם, במקום את חייליהם. סמ"ר אביתר יוספי ז"ל

 

כל אלה דוחקים את חמאס לשעת הכרעה. במאזן הרווח וההפסד שהוא עושה לעצמו על אירועי השנה האחרונה, התשובה מורכבת. בצד החיוב הוא נהנה עדיין מתמיכה גורפת של הציבור העזתי, למרות הכל. הוא מצליח לשמר את העימותים על הגדר, והוא החזיר את הרצועה לתודעה הערבית והבינלאומית, ובעקבות כך גם חזרה מצרים לתווך בינו לבין ישראל. בצד השלילה, הוא לא הקל במאום על המצוקה הכללית בעזה וגם לא על מצוקתו - הכספית והצבאית.

השבועות הקרובים יהיו קריטיים. חמאס ינסה לסגור עניין קודם ליום האדמה. אם לא יצליח, יעודד - בלי רצון - עימותים נרחבים על הגדר. מכאן, כאמור, זה עניין של סטטיסטיקה; היקף ההרוגים בצד הפלשתיני - או חלילה נפגעים מבלון נפץ או רקטה בצד הישראלי - והצדדים יידרדרו למקום שאליו הם משתדלים בשנה האחרונה לא להגיע.

צה"ל נערך לאפשרות הזאת. המהלך הראשון של אביב כוכבי כרמטכ"ל היה לחדד מוכנות לגזרת עזה: כל הצבא מתכוונן לשם - מאימונים ועד למערכים מסייעים (מודיעין, לוגיסטיקה, טכנולוגיה). במקביל, עסוק הצבא בהרגעת האוכלוסייה בעוטף, בידיעה שאורך הנשימה שלה יהיה במידה רבה הפער שבין רגיעה למלחמה.

 

איך ניצחון נולד

כוכבי נעץ השבוע את הסיכה המשמעותית הראשונה מאז נכנס לתפקידו. המסקנות שאימץ בפרשת הטביעה של לוחם גדוד הסיור של הצנחנים, אביתר יוספי ז"ל, בנחל חילזון, שכללו הדחה של כל שרשרת הפיקוד בגדוד, היו אמירה ברורה לגבי איך הוא רואה את ערך היסוד שקבע דוד בן־גוריון, המתנוסס מעל כיסאו של הרמטכ"ל בחדר הדיונים של המטה הכללי: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך".

אין דרך יפה לומר זאת: המפקדים בגדס"ר צנחנים התגלו כלא ראויים. הם מפקדים ולוחמים מעולים בוודאי, אבל מה שעלה בתחקיר הפרשה היה מטלטל, עוצמתי, מביך. יותר מ־30 כשלים יסודיים בהכנת התרגיל ובניהולו, ומעל כולם הכשל היסודי ביותר - באהבת אדם. מן המוסכמות בצה"ל היא שהמפקד חייב לאהוב את חייליו; המפקדים בצנחנים - שישבו במכוניות שלהם בליל סערה ומיאנו לשמוע את מצוקות חייליהם שהתריעו מפני האסון הקרב - אהבו בעיקר את עצמם.

ועדת הבדיקה בראשות אל"מ אורן שמחה לא עסקה רק באירוע הזה. היא ביקשה לנצל את ההזדמנות כדי לברר אם התנהלות דומה קיימת בכל הסיירות וביחידות לוחמות אחרות. תשובתה היתה שלילית. צריך לקוות שכך, ולא רק מהנימוק ש"אם בארזים נפלה שלהבת". נורמות התנהגות פסולות, כושלות, מטבען שיתגלו, ובדרך כלל עם תג מחיר כואב ומיותר.

טוב יעשה הרמטכ"ל אם לצד החלטתו להקדיש החודש יומיים לבטיחות בכל יחידות הצבא ולשפר את מערך ההכנות לתרגילים, ישלח קצינים מטעמו כדי לוודא שזה גם קורה בשטח. לא רק באימונים, אלא גם בכל הקשור לנורמות בשגרה (לוחם מגלן עילי חיות, שנפצע בשנה שעברה כחלק מנוהל מטופש של קפיצה מג'יפ נוסע) ובעת פעילות מבצעית (ריבוי האירועים הקשים בגדוד נצח יהודה, שחלקם גם התגלגלו לבתי הדין הצבאיים בעקבות פרשה של התעללות בעציר פלשתיני).

כוכבי יודע כי הציפייה ממנו היא פשוטה: לנצח. הוא ואלופי המטכ"ל עסקו בכך בסדנה שקיימו בשבוע שעבר, ואשר תסוכם - אחרי שיסתיימו קבוצות העבודה - בעוד שני מפגשים לפחות. יש הרבה שאלות בדרך - החל במהו ניצחון, עבור באם ניצחון נראה אותו הדבר בכל גזרה או שיש שוני בין גבולות ואויבים/יריבים שונים, ובשאלה אם הניצחון מקדש הכל ובכל מחיר, וכלה במה נדרש מצה"ל כדי להשיגו - מהחומר ועד לרוח.

אסור לצה"ל לנתק את השאיפה המבורכת הזאת - לנצח - מהפרשות האחרונות. אין ספק שבצנחנים רצו לחנך ולאמן לוחמים מעולים; על הדרך, כדי להגיע לשם - לצד כל הדברים הטובים והמוטיבציה העצומה - גם עיגלו פינות ולקחו סיכונים לא סבירים. תג המחיר שנלווה לכך הוא לא רק של המשפחות שבניהן נהרגו או נפצעו; הוא של הציבור כולו, שאירועים כאלה מטבעם גורמים לו להטיל ספק בצבא ובמפקדיו. מי שרוצה לנצח, חייב להתחיל שם. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו