"העלייה הגדולה תגרום לקריסת מערכות"

ב־10 בפברואר 1949 ערכו ראשי מחלקת העלייה בסוכנות היהודית את הסיכומים לשנה שחלפה, ומהם התברר שבמהלך 1948 עלו לישראל יותר מ־100 אלף עולים, רובם הגיעו במחצית השנייה של השנה, מייד אחרי הכרזת העצמאות ופתיחת שערי המדינה לעלייה חופשית.

הצפי למספר העולים לשנת 1949 עמד על 250 אלף (שבפועל הוגשם), ולצד השמחה הגדולה החל להתגנב חשש ללב ההנהגה שמא לא תוכל ישראל לקלוט את הכמות העצומה של הבאים, דבר שעלול להביא לקריסת מערכות במדינה.

מחנות העולים ברחבי הארץ מלאו עד אפס מקום בתקופה שלפני הקמת המעברות, ורוב העולים ישבו במחנות באפס מעשה ובתנאים קשים. המרירות שהלכה וגברה בהם עוררה אט־אט את התחושה כי עומד לפרוץ בקרוב "מרד עולים". גורם מקרב שרי הממשלה, שהקפיד להישאר בעילום שם, דיווח ש"המצב קשה מנשוא, זרם העולים גובר כמים אדירים, והעלייה ההמונית היא למעלה מכוחותינו".

ראש הממשלה דוד בן־גוריון הציע השבוע לפני 70 שנים, לראשונה, רעיון לפתרון חלק מהמצוקה הקשה: "יש צורך מיידי בהגדלת המגזר החקלאי. עולים שיעברו ליישובי הכפר יוכלו ללמוד מקצוע חדש, לסייע במצוקת כוח האדם החקלאי - וגם ישחררו את העומס מעל מחנות העולים".

זמן קצר לאחר מכן יזם בן־גוריון, באמצעות ההסתדרות הכללית, את הקמת תנועת "מן העיר אל הכפר", שיצרה הדים רבים לרעיון, באמצעות מסע פרסום בעיתונות וכרזות מעל לוחות המודעות. לצורך הקמפיין חיבר עמנואל זמיר את השיר "המנון מהעיר אל הכפר", שמילותיו אמרו בין השאר: "הו לכפרים! זה הנבט משמש ומטר שיענה בפרי הילולים / הו לכפרים! כי נצא מקרת ומעיר - ואקרא בניר".

אף שהרעיון לא עורר התלהבות רבה בקרב העולים עצמם, עזבו יותר מ־1,600 משפחות ותיקות את מרכזי הערים והצטרפו להתיישבות העובדת, ובהמשך הקימה התנועה כעשרה יישובים חקלאיים. ואולם, לקראת סוף שנות ה־50 עלה ההיצע החקלאי על הביקוש, ותנועת המעבר מהעיר אל הכפר חדלה מלפעול.

דווקא בשנות האלפיים היתה לה עדנה, במסגרת תנועת "אור ליישוב ופיתוח הנגב והגליל", כשעשרות אלפי ישראלים עברו במסגרתה ממגורים באזורים עירוניים ליישובים כפריים בנגב ובגליל.

בדרך הביתה: 673 שבויים משוחררים ממחנה המעצר בירדן

שמחה גדולה פרצה בקרב 673 הישראלים שנשבו במלחמת העצמאות ונאסרו במחנה אום אל־ג'מאל שבחלק המדברי של צפון ירדן, כשנמסר להם השבוע לפני 70 שנים שעליהם להתארגן לקראת השיבה לישראל.

רוב השבויים שנתפסו בידי הלגיון הירדני היו מקרבות גוש עציון והרובע היהודי בירושלים, יחד עם אלה שנפלו בשבי בקרבות ארמון הנציב, בקיבוץ גזר ובלטרון. אחרים נשבו בתחנת הכוח בנהריים, בלטרון ובמפעל האשלג שלחופו של ים המלח. השבויים באו מכל שכבות החברה, חילונים ודתיים, צעירים וזקנים, בני העיר, הקיבוץ והכפר, אנשי אצ"ל לצד אנשי השומר הצעיר, ובהם היו כאלה שהפכו במהלך השנים לאישי ציבור ידועים בישראל, כגון סופר הילדים אוריאל אופק, האלופים דני מט ואברהם (אברשה) טמיר והרב אליהו יוסף שאר ישוב כהן (שכיהן אחר כך שנים רבות כרב העיר חיפה).

השבויים ניהלו במחנה אורח חיים אוטונומי באמצעות ועד ובו נציג מכל קבוצת שבויים. בראש הוועד עמד יוסף בלובשטיין, שבמהלך עבודתו בנהריים, שם נשבה, יצר קשרים טובים בבית המלוכה הירדני, עובדה שהיתה ידועה לשוביו והקלה את ההתנהלות.

כשבועיים אחרי ההודעה על השחרור הקרב חזרה לארץ קבוצת שבויים ראשונה, והאחרונה שוחררה ב־3 במארס 1949, יום לפני תחילת שיחות שביתת הנשק בין ישראל לירדן. את פני השבויים קיבל במעבר מנדלבאום סא"ל משה דיין, שהיה המושל הצבאי של ירושלים.

47 שנים אחרי השחרור, במארס 1996, נסעו כ־300 מהשבויים לירדן, לבקר

במחנה אום אל־ג'מאל, אך לא מצאו לו זכר, שכן הוא פורק לחלוטין שנים רבות קודם לכן.

אין ביצים טריות? תאכלו אבקות

יצירתיות רבה נדרשה ממשקי הבית הישראליים של השנים ההן, בניסיון להתקין ארוחה מזינה וראויה לשמה בתקופה של מחסור חריף וקיצוב במזון. ה"סוד" היה במציאת תחליפים ראויים - כלומר, מוצרים שדימו את המזון המקורי - בכל פעם שהמקור לא היה שכיח.

כך, למשל, כשלא היה בנמצא אורז, דחק ראש הממשלה דוד בן־גוריון באויגן פרופר, מייסד מפעל הפסטה אסם, להמציא פתיתים מוארכים שדמו בצורתם לאורז (ונקראו לפיכך "אורז בן־גוריון").

המחסור בתפוחי אדמה לא הרתיע מהכנת לביבות בדרך של השריה וטיגון לחם יבש, ואת טעמו של הכבד הזכירו ה"חצילים בטעם כבד".

בעיה עיקרית נוצרה בתחום הביצים, שהיו במחסור קבוע וסופקו בקיצוב. השבוע לפני 70 שנים בישרה חברה בשם "מגן" ש"בעקבות רישיון מיוחד שהתקבל ממשרד המסחר, הצלחנו להביא בימים אלה מארה"ב אשר באמריקה מטען גדול של אבקת ביצים שופרא דשופרא (מעולה; ד"ס)".

האבקה, שנוצרה מביצים מיובשות ונמכרה בדרך כלל בפחיות, הצליחה לדמות במעט את טעמן של הביצים האמיתיות, אם ההכנה התבצעה בדקדקנות בהתאם להנחיות שפורטו על גבי הפחית (וברוח הימים ההם כוונו רק לנשים): "ערבבי יחדיו במהירות כף אבקה אל מול שתי כפות מים, ועשי שימוש מיידי בבלילה שנוצרה, לבל תתייבש".

היבואן השקיע גם במסע פרסום כדי לשכנע להשתמש באבקה באמצעות כרזות שהודבקו על לוחות המודעות, ובהן איור של תרנגולת וכותרת גדולה: "חי כרבולתי, אין בין ביצה טרייה וביצה מיובשת אלא המחיר והקליפה".

מוצר נדרש נוסף היה החלב, ובזמנים של מחסור באספקה עשו שימוש באבקת חלב. בנוסף, היתה גם אבקה שדימתה גבינה צהובה, לצד אבקות לשיפור הטעם. חלק מהאבקות של אז קיימות עד היום - למשל, האבקה להכנת פלאפל.

איחוד מרגש בקולנוע: אם פגשה את בנה החייל - שאותו חשבה למת

העומדים בתור לקופת הכרטיסים בקולנוע אורה שבחיפה היו עדים השבוע לפני 70 שנים למחזה מרגש ביותר, שלא הותיר הרבה עיניים יבשות.

אחת הנשים שהמתינו בתור, רבקה וקסמן שמה, שעלתה לארץ לאחרונה מפולין, פתחה לפתע פתאום בצעקות ובפרץ בכי היסטרי, כשראתה חייל מגיח ממכונית צבאית שחנתה ליד קופת הכרטיסים. וקסמן נדהמה לזהות את החייל כבנה, שאותו לא ראתה שנים רבות.

הבן ואמו נפלו זה בזרועות זו, וכשכוחה של האם הנרגשת לא עמד לה עוד - היא התעלפה ונפלה חסרת אוויר על המדרכה.

אחרי שהתאוששה מעט סיפרה האישה כי שמונה שנים קודם לכן נלקח בנה, אז נער בן 14, יחד עם בעלה, בידי הנאצים, ולאורך השנים הגיעה אליה הידיעה ששניהם נספו. הבן, שעלה לארץ שנתיים לפני אמו והתגייס לצה"ל, סיפר שגם הוא היה משוכנע עד לאותו רגע שאמו אינה בין החיים.

במסגרת המאבק נגד מפקיעי המחירים: הוקם "מלשינון" של אזרחים

ב־6 בפברואר 1949 הודיע המפקח על המלאי מטעם משרד המסחר על הקמת תחנה במשרדו שביפו, "המיועדת לשרת אזרחים טובים שיבואו ויספרו לנו על מעשי ספסרות והפקעת מחירים הידועים להם".

עוד הוסיף המפקח ואמר שעל פי החוק, חייבים הסוחרים להציב במקום בולט בבית העסק את המחירים שנקבעו בשורה של מוצרים שונים, ו"אלה שעוברים על החוק - ייענשו בכל חומרת הדין".

המפקח דיווח שמנגנון הפיקוח במשרדו מצומצם, וכך גם התקציב, "ולכן אני פונה בבקשה לאזרחים להצטרף בהתנדבות לצוות הפיקוח, שכן אין באפשרותנו לבדוק כל חנות וכל קנייה".

ומה יהיה הפרס לאזרח הטוב שיטריח עצמו עד ליפו כדי לדווח על הפקעת מחירים? ובכן, בשל "התקציב המצומצם" לא יוענק תגמול כלשהו, אך "אזרח שיגיע לדווח ובידו קבלה המוכיחה הפקעה - יקבל מאיתנו את ההפרש הכספי, בתנאי שימלא טופסי בקשה, כיאות".

בגלל שביתה: מחסור בשוקולד בקיוסקים

השבוע לפני 70 שנים נעצרה אספקת השוקולד ומוצריו, לאחר שפועלי המפעלים עלית וליבר, ששלטו ברוב תעשיית השוקולד בישראל, הכריזו על שביתה על רקע מאבקי שכר. מחסור הורגש בקיוסקים בעיקר בממתק הפופולרי "מקופלת" (המצאה של ליבר מ־1935), ובמקביל, החוסר במארזי "בונבוניירות" אילץ את מחפשי המתנות של אותם ימים למצוא תחליפים. בתמונה: מפעל עלית ברמת גן (בשטח צומת עלית של היום)