מי חטף את ג'יימס פולי?

חטיפתו של העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי, שנחשפה על ידי משפחתו בשבוע שעבר שישה שבועות לאחר המועד שבו אירעה, מצליחה לזעזע את התקשורת האמריקנית. עם כניסת השנה האזרחית החדשה נראה שהמלחמה בסוריה מגיעה לרגעי ההכרעה, אם לא בשטח אז בדימוי הכלל עולמי שלה. הן המורדים של צבא סוריה החופשית והן הצבא הסורי הנאמן לאסד הבינו שלא רק מספר ההרוגים הוא שיקבע את זהות המנצחים בסיבוב הזה, אלא גם מה שייצא החוצה לרשתות התקשורת באמריקה ובאירופה. הכלי החשוב ביותר במאבק הזה הוא העיתונאים.

פולי, עיתונאי אמריקני בן 39, נחטף ב-22 בנובמבר, בדיוק לפני 50 ימים, בסוריה. הוא עבד כצלם וידיאו בסוכנות הידיעות הצרפתית AFP, ונחטף בצפון המדינה, בעיר טפטנאז. משפחתו שמרה את דבר חטיפתו ואת ההתנהלות סביב הפרשה בסוד, מתוך תקווה שהעמימות תסייע לשחרורו. אולם כשהשחרור לא הגיע, החליטה המשפחה בסוף השבוע שעבר לחשוף מידע על החטיפה, והציפה את הרשתות החברתיות ואת התקשורת.

לפי הפרטים הידועים, ארבעה גברים חטפו את פולי ועיתונאי מערבי נוסף, ששמו לא פורסם עד כה על ידי גורם רשמי. איתם נחטפו גם מתורגמן סורי ונהג שהסיע את העיתונאים. שני האחרונים, תושבים מקומיים, שוחררו במהרה, והם שמסרו את הפרטים על האירוע. הם לא ידעו לומר אם החוטפים השתייכו לכוחות המורדים של צבא סוריה החופשית, או שמא מדובר בכוחות הנאמנים לבשאר אסד. גם האפשרות שמדובר בגורמים אחרים, שאינם סוריים, הובאה בחשבון, וכן הסיכוי שפולי והעיתונאי שהיה לצידו היו בבחינת מטבע עובר לסוחר בין המורדים ובין אנשי אסד, או להפך. בכל מקרה, אי הידיעה הזאת מחדדת עוד יותר את רמת האנדרלמוסיה השוררת כיום בסוריה.

המקרה של ג'יימס פולי קיצוני למדי, כיוון שמדובר בפעם השנייה שהוא נחטף במהלך שליחות עיתונאית במזרח התיכון. לפני כשנה הוא הוחזק בשבי של תומכי קדאפי בלוב. כאשר נחטף בלוב, עבד פולי עבור חברת גלובלפוסט, שגם סייעה מאוחר יותר בשחרורו.

סיפורו של פולי הכתיר את שנת 2012, שזה עתה הסתיימה, כשנה הגרועה ביותר אי פעם לעיתונאים הנמצאים באזורים מסוכנים בעולם. מאז שנת 1997, שבה החלו כלי תקשורת וסוכנויות שונות לנהל מעקב סטטיסטי אחר היעלמויות של עיתונאים בעולם, לא נרשמו נתונים כאלה: ב-2012 מצאו את מותם 132 עיתונאים באזורי סכנה, שארבעה מהם נחשבו למסוכנים ביותר: סוריה, אפגניסטן, מקסיקו וסומליה. פולי, אגב, דיווח בעבר גם מאפגניסטן ומעיראק.

סכנה מיידית לחיים היא עניין שבשיגרה עבור עיתונאי באזורי קרב, על אחת כמה וכמה כשמדובר בג'יימס פולי. כאשר חזר מהשבי בלוב, שבו שהה עם שלושה עיתונאים נוספים, הוא חזה ברציחתו של אחד העיתונאים שהיו לצידו, צלם דרום-אפריקני בשם אנטון הרמאל. פולי, שראה את גופתו של הרמאל מוטלת על חול המדבר הלובי, אמר לאחר המקרה: "אצטער על המראה הזה כל חיי, ואקח את מה שקרה לאנטון עד יום מותי". עם זאת, לא היה לו ספק שהוא יחזור לשטח.

החטיפה בסוריה אירעה רגע לפני שפולי הצליח לחזור לגבול הטורקי. המכונית שבה נסע נחסמה על ידי מכונית אחרת, ומה שקרה אחר כך הפך למסתורין גדול. תיאוריות הקונספירציה לא איחרו להפציע. המורדים דיווחו שעם פולי נחטף עיתונאי בריטי, והצבא הסורי הציג "דעת מומחה", שלפיה האזרח הבריטי היה איש הכוחות המיוחדים של הצבא הבריטי. תיאוריות אחרות שצצו העלו את הטענה כי המורדים הם שחטפו את פולי, וכי הם מבקשים להשפיע על דעת הקהל העולמית ולשכנע בכך שהצבא של אסד אחראי לחטיפה. ולא, זה לא נגמר, יש תיאוריה שפולי נחטף על ידי אנשי אל-קאעידה ששורצים בסוריה, ועבורם עיתונאי אמריקני הוא סחורה חמה לכל מטרה. דימוי עולמי וכסף הם רק חלק מהדוגמאות.

מניו המפשייר לדמשק

לפני שג'ואן וידאן פולי התיישבו לאכול את ארוחת חג ההודיה שלהם בביתם שבניו הפשייר הקפואה, הם התפללו לשלומו של בנם בסוריה. הם לא ידעו שבאותם רגעים ממש נחטף ג'יימס על ידי אלמוני עם נשק אוטומטי, ושחייו נעים לעבר גורל לא ידוע. "אנחנו מחכים לשמוע משהו מהחוטפים", אמר האב לתקשורת המקומית בשבוע שעבר, "הבן שלנו הוא עיתונאי אמיץ ונחוש, ואני מאמין שהוא יידע איך ליצור קשר איתנו. הוא במחשבות שלנו כל הזמן ואנחנו מתפללים לשלומו".

לפולי ארבעה אחים, והוא הבכור. בשבוע האחרון סירבה משפחתו לחשוף אם הממשל האמריקני יצר עימה קשר או אם קיבלה אות חיים כלשהו מבנה. כשאמו נשאלה אם לבנה היו מחשבות שניות בנוגע ליציאה לסוריה, היא רק הסכימה לומר: "כנראה לא מספיק".

חבריו של פולי ממקום מגוריו בניו המפשייר מקווים שהוא יחזור לשוט איתם בסירות שכל כך אהב. הם מספרים על אדם שהתרומה לחברה היתה מבחינתו הערך החשוב ביותר, ושעבד תמיד עם צעירים ושימש להם מנטור שנטע בהם תקווה לעתיד טוב יותר. בחמש השנים האחרונות, כשהחל לשמש עיתונאי פרילנס, ידעו חבריו שאין טעם לנסות לעצור אותו כיוון שהתשוקה שלו גדולה מהכל. עתה הם מפעילים קמפיין תקשורתי רחב לשחרורו, אשר כולל גם דף פייסבוק שזכה באלפי לייקים ובעיקר תמיכה של עיתונאים בכירים ברחבי העולם.

אבל לא רק עיתונאים, גם אזרחים סורים, לבנונים ולובים שהכירו את "ג'ימי" נושאים תפילה לחזרתו. אחד מהם, סאמח לויאל, סטודנט במחלקה האנגלית באוניברסיטת בנגזי, כתב למשפחת פולי: "פגשתי את בנכם במהלך המהפכה שלנו, ומדובר באיש טוב. אנחנו כאן נושאים תפילה שנשמע ממנו בקרוב ושהוא חש בטוב".

ובינתיים, סערת החורף שפקדה את ישראל הגיעה גם לבירה הסורית, והפכה את דמשק ללבנה משלג. סוריה עומדת בפני אחד החורפים הקשים ביותר שלה, והתקווה היא שהקושי הגדול באמת, לא זה הקשור באקלים, יסתיים עד בוא האביב. למשפחת פולי יש תקווה אחרת, והיא שבנה לא יהפוך לעיתונאי ה-29 שנהרג על אדמת סוריה מאז פרצה בה מלחמת האזרחים.

כמה גרסאות לכל אירוע

בשבוע האחרון עלתה לדיון מחודש מדיניות ההחרשה סביב חטיפות עיתונאים, ועד כמה היא מסייעת בשחרורם. בחודש שעבר נחטפו בסוריה ריצ'רד אנגל, עיתונאי רשת NBC, וצוותו. הרשת האמריקנית הטילה ערפול על הפרשה כדי להגדיל את סיכוייו של אנגל להשתחרר, וכמוה עשו גם רשתות טלוויזיה אחרות במערב. החטיפה פורסמה ברשת חדשות טורקית רק יומיים לפני השחרור של העיתונאי וצוותו, שכלל גם עיתונאי טורקי.

זה שלושה חודשים נעדרת גם הכתבת האוקראינית אנקאר קוחנובה, שנחטפה על ידי קבוצת מורדים סורים שהאשימה אותה בריגול למען הרוסים. תחילה הודיעו המורדים שהם דורשים 50 מיליון דולר תמורת שחרורה, אחר כך החלו לנהל משא ומתן חשאי, ולאחריו הודיעו המורדים שהם אינם מתכוונים להרוג את העיתונאית. התקשורת המערבית אמביוולנטית, ואין דיווחים שוטפים בעניינה. מי שכן מדווח, מתחייב שהיא בחיים.

היות שחלק מהעיתונאים ומהבלוגרים האמריקנים מתחו ביקורת על כך שהתקשורת האמריקנית מסקרת בהרחבה חטיפות של עיתונאים אמריקנים ידועים, ולעומת זאת כשמדובר בחטיפות של עיתונאים אירופאים או של עיתונאים מרשתות קטנות הסיקור צנוע בהרבה, הדיון בעניין רק מתלהט. "אם תבדוק באינטרנט תראה שלכל חטיפה של עיתונאי ולכל אירוע מן הסוג הזה יש כמה גרסאות", מסביר העיתונאי הישראלי היחיד שביקר בסוריה, איתי אנגל. לדבריו, הוא לא זוכר "מלחמה שבה הכוח התקשורתי היה כל כך משמעותי כמו זו שמתרחשת בסוריה. בבוסניה המצב היה הכי קרוב לכך, אבל היום יש הרבה יותר אמצעי מדיה. כולם עושים שימוש בעיתונאים, מכל מיני סיבות, אבל בעיקר מתוך הבנה שהתקשורת היא שיוצרת את הדימוי שייצא לעולם".

אנגל נותן דוגמה. "במעבר הגבול שאנחנו רצינו להיכנס דרכו לסוריה, למורדים יש אינטרנט מהיר וחשמל. לעומת זאת, בחלקים שלמים במדינה אין חשמל כבר חודשים. כל זאת למה? כדי שהמורדים יוכלו לבדוק כל אדם וכל עיתונאי שרוצה להיכנס לסוריה. הם בודקים מה עשית בעבר, ואם כתבת בטעות מילה לא טובה על המורדים, הסוף ידוע".

"הסיוע תלוי בדימוי"

שני המקרים הבולטים של עיתונאים שנהרגו בשנה שעברה בסוריה הם זה של העיתונאית האמריקנית המפורסמת מארי קלווין, וזה של הצלם הצרפתי רמי אושליק. "הסיבה שהם נהרגו היא שלצבא הסורי היה ברור שאם רוצים לבצע טבח במקום מסוים, אסור שתצא משם שום עדות, שום צילום ושום דיווח", מסביר אנגל, "ברגע שהצבא הסורי הבין שהעיתונאים נמצאים במקום מסוים, היה ברור שהם לא יכולים להרשות לעצמם שייצאו דיווחים ממה שהולך לקרות. כולם צריכים למות".

בצד של המורדים האינטרס הוא אחר. "סיוע אמריקני, לדוגמה, הוא משהו שתלוי בדימוי התקשורתי", אומר אנגל. "יש כל כך הרבה קבוצות של 'מורדים' בסוריה, ובהן גם קבוצות של אל-קאעידה, שאם האמריקנים ייתנו להן נשק, הן יכולות באופן תיאורטי גם להפיל מטוס אזרחי. לכן, למורדים חשוב להציג כלפי חוץ חזית אחידה: אנחנו הטובים, ואילו הצבא הסורי שייך לרעים; ואם צריך לעיתים לזייף בשביל זה סרטון יו-טיוב או להפיץ צילומים מזויפים, המטרה מקדשת את האמצעים בשני הצדדים. אצל השלטון הסורי, לחלופין, כל כלי תקשורת שמדווח על הפשעים של הממשל מוגדר מייד ציוני או טרוריסט".

בקבוצה סודית למדי בפייסבוק, שבתרגום חופשי לעברית נקראת "מועדון הנשרים", התנהל בשבוע האחרון דיון מעניין בין כמה מעיתונאי החוץ הבכירים בעולם. הדיון נסב סביב הכניסה הקרובה של כל אחד מהם לסוריה. כולם חיפשו שם "פיקסר" (FIXER) שאפשר לסמוך עליו. פיקסר הוא אדם מקומי, בדרך כלל, שמלווה את הכתב הזר באזורים בעייתים, ואף דואג לעזור לו לחצות גבולות שהוא אינו אמור לחצות בשעת הצורך. הוא אמור לדאוג ככל האפשר לשלומך, להפגיש אותך עם מרואיינים מעניינים ובעיקר לדאוג לכך שתיכנס ותצא במהירות האפשרית ובחיים. אתה בתמורה דואג לו לכסף מזומן ומהיר. פיקסר לא טוב - והתוצאות ברורות.

בקבוצת הפייסבוק התנהל דיון על פיקסרים סורים וטורקים טובים. עיתונאים שונים ביקשו מהקולגות שלהם אישור להיכנס לסוריה המסוכנת והמלצה על אדם שידאג להם. עיתונאים סינים, דרום-אמריקנים, אוסטרלים - כולם רוצים לדווח לעולם מה מתרחש בסוריה העקובה מדם. אבל הפחד המקנן בכולם ברור: להפוך לג'יימס פולי הבא.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו