זירת גלדיאטורים

השמועות על מותי היו מוגזמות, ולכן בחודש החולף אני לא מפסיקה לקבל טלפונים ממתווכים ששואלים אם אפשר להציע אותי לרשימות לכנסת. אם יצליח למתווכים, ואני אהיה ח"כית כי הם "הרימו טלפון", הם יתפארו במשך שארית ימיהם שהם סגרו את העסקה. הם תפרו. הם היו האדריכלים. וכל שאר המקצועות. קיבלתי גם הצעה רצינית. את כולם דחיתי בנחירה מצוחקת.

זו לא מערכת הבחירות הראשונה שמנסים לדרדר אותי לשם. ב־2006 הזמין אותי בני אלון ז"ל, אז יו"ר האיחוד הלאומי, ללשכתו בכנסת, וביקש ממני להצטרף לרשימה. הייתי בת 26, דוברת מועצת יש"ע, עם תינוק על כתף אחת, חיתול בד על הכתף השנייה, ותוכניות לעוד תינוקות. אלון אמר שזו דווקא משרה מאוד נוחה לאימהות ושאין מליאה בחופש הגדול.

• • •

ב־2009 נשלח אלי שליח מטעם מפלגה גדולה וחזר ריקם. ב־2012 בנט וקלוגהפט ישבו אצלי בקרווילה בטלמון. הם באו לדבר איתי ועם בעלי דאז, אולי מתוך מחשבה שאני מהנשים האלה, שמדברים עם הבעל שלהן וזה מסתדר. את בנט הכרתי ממועצת יש"ע. הוא בדיוק הקים את "הישראלים" עם הרב רונצקי ז"ל. אחרי שהגשתי להם עוגה קנויה וביסלי הם הבינו שלדבר עם הבעל זה לא הסיפור.

ישבתי מולם עם בטן של חודש שמיני (ילד רביעי). ריצה לכנסת לא עניינה אותי אלא יצירה גדולה, שעד היום אני בהיריון שלה ואולי היא תיוולד בכנסת ה־21. הבטחתי לשניים שאמשיך להילחם את מלחמות הדיו. אני מאמינה בתיקון עולם. את השליחות שלי אני עושה בדרכים אחרות. בנט שלח לי ציטוט של צ'רצ'יל שאני לא מצליחה למצוא. מאז, בכל פעם שרואים את איילת שקד בטלוויזיה, אני קוראת לילדים ואומרת להם: "אמא שלכם יכלה להיות שרת המשפטים ופשוט לא רצתה".

ב־2015 שוב קיבלתי הצעות ומעין־הצעות. וגם כעת נוחתות אצלי חלליות גישוש וסוכני תיווך מטעם עצמם. ריד מיי ליפסטיק: לא אלך לפוליטיקה. זה לא מספיק מעניין אותי. הגב שלי שרוט. מספיק חטפתי כשכיהנתי כפובליציסטית ימין בלתי מחושבת. מספיק אלימות חוויתי כדוברת המתנחלים. שמישהו אחר יעשה את העבודה השחורה, המעייפת, הקשוחה, בזירת הגלדיאטורים.

וגם: שלי. שלי יחימוביץ' היא ההוכחה הכי טובה לכך שעיתונאי צריך להישאר במפלגת העיתונאים כדי שתפיסת עולמו תקנה מקום בעולם. בתור עיתונאית מהשורה הראשונה (ואני מתאבקת בעפר רגליהם של עיתונאים חשובים כאלה), שלי יחימוביץ' הוציאה את צה"ל מלבנון. בתור פוליטיקאית בכירה, ראש ועדות, אפילו ראש אופוזיציה, שלי יחימוביץ' הושיבה את הקופאיות בסופר. חוק חשוב, שהיה עובר גם בלעדיה.

• • •

אני לא רק אידיאולוגית, אלא גם עצלנית. כשדניאל בן־סימון עזב את עבודתו כעיתונאי "הארץ" וגלה לכנסת למשך ארבע שנים, כח"כ במפלגת העבודה, הוא פלט מפיו את התקציר ההמום: "עברתי ממחנה נופש למחנה עבודה". עובדים קשה שם בכנסת. גם אני עובדת קשה, יומי גדוש כפועלת בסדנת יזע בגואנגזו, אבל יש לי שליטה.

מילא אני, לא הפסד גדול, מה עם כל השאר? למה שהם לא ילכו? שוחחתי שיחות כתובות (הסתמסתי) עם האחרים. אלו שמקבלים הצעות אמיתיות או דחיפה של בעל המכולת שרוצה להיות האדריכל. כמה מחבריי הם בעמדות השפעה ומסוגלים לקפוץ למשכן. הם מצוינים. ומסרבים. נהיה לי עצוב.

אנשים טובים לא פותחים בקלות פרק פוליטי בחייהם כי קשה להישאר טובים במערכת הזאת. או שהופכים להיות נבלות או שנפלטים החוצה. מי שלא יודע לשקר, להיות מניפולטור, לוותר על עקרונות, לעבוד ביחסי ציבור של עצמו, לא שורד.

כתבו לי: מה פתאום, אני אלך לאיבוד בפוליטיקה. אאבד את הקול שלי. כתבו: אני איחנק עם הוועדות והלו"ז והביורוקרטיה. מי שמציע לי, מעליב אותי. כתבו: העור שלי דק. יתקפו אותי אישית. יחפשו מה לא בסדר בתעודת הבגרות שלי. כתבו: אני אעבוד נורא קשה, ורוב הציבור לא יידע. השגרה שם משעממת. כתבו: בכנסת עובדים באופן יעיל אבל רדוד. אין עומק. כתבו: צריך להיות מסוגלים להיות כל הזמן ליד אנשים.

החברים שלי, אם אלביש עליהם את הקצה של היומרה, הם אמנים. ולכנסת דרושים לנו אנשים אנליטיים, שפועלים מהראש. אנשים שיש להם תחושות בטן, ורגישות, ולבב חם ופועם - לא רלוונטיים. למה אתם פונים אל העיתונאים והמשוררים? לכו אל מנהלי קרנות ההון שיודעים פעולה מחושבת ונעדרת גלאם מהי.

ועוד משהו: יופי. רבים מהשמות המבוקשים על ידי העם אל המליאה (ואינם רוצים בכך כלל) הם אנשים יפים. תציצו בבורסת השמות שרצה אצלכם בסלון. לא מעטים מהם נולדו עם סימטריה והרמוניה בין חלקי פניהם. יופי לא רק פותח דלתות. הוא מכניס מבעד לדלתות אחרים שילכו אחר האדם היפה. גדי טאוב מפה, עמוס עוז ז"ל מפה. אך גם היפים אינם אמיצים. אינם רוצים להיכנס בעול השליחות הציבורית.

בחדר המחשבה אפוף האדים, תחת הדוש, חשבתי שצריך להעלות את שכר הח"כים לסכומים אגדיים. 100 אלף בחודש. רבע מיליון בחודש. מיליון בחודש. בעל הבית הוא אנחנו והגיע הזמן שנשתגע. משכורת לח"כים כמו יו"ר בנק. כמו מנכ"ל בהייטק. כמו יו"ר נמל. אולי אז יתחיל מרוץ בין המוכשרים ביותר, הראויים ביותר. שיילחמו עלינו.

• • •

בינתיים, עם משכורת לא רעה אבל לא אגדית, הם נלחמים עלינו רק בתקופת בחירות. היתה לנו ממשלה מצוינת. ישראל היא מקום נהדר לחיות בו (בתנאי שחיים, כן? ולא מתים. אם צריך לשדרג פה משהו, זה את הביטחון). שני השרים הגרועים בממשלה האחרונה הם גם סרבני ראיונות בשגרה. פתאום הם מבקשים להתראיין. לכו מפה.

למה לא להפוך את שיטת הבחירות? במקום לבחור במפלגה שאנחנו רוצים לראות בכנסת, כל אזרח יכניס למעטפה את המפלגה שהוא לא מוכן לראות בכנסת. כדי שלא להחמיר את האיבה הקלה בין העמים, ניתן לבחור מפלגה בלתי רצויה בתוך השיוך האתני שלך בלבד: יהודים יכולים להצביע רק למפלגה יהודית שהם לא מוכנים לראות, ערבים יכולים להצביע רק למפלגה ערבית שעושה להם רע. או יותר טוב, בחירה הפוכה וישירה: כל בוחר ממלא רשימה של חמישה אנשים שהוא לא רוצה לראות בכנסת הבאה. אני יודעת מי החמישה שלי.

(איור: בת-אל בן חורין)