בתחנה ברחוב ויצמן בכפר סבא, מול קניון ערים, מדלגת ז'ולייט, עולה חדשה בת 26 מצרפת, לאוטובוס של ארמנדו שגב בקו 149 לתל אביב, ומסננת: "איינשטיין".
ארמנדו, שבחייו מאחורי ההגה נתקל כבר בעשרות אלפי ז'ולייטיות ממהרות, סוקר במבטו את הצעירה שנרטבה כולה מהגשם שניתך בחוץ, ומורה לה לשבת במושב הקדמי, לא הרחק ממנו.
"אין לי עברית כמעט", היא פונה אליו שוב. "עכשיו אני למשפחה שלי בתל אביב. אתה תגיד לי לרדת?"
ארמנדו, נהג האוטובוס הוותיק בישראל, מתרכז היטב בכביש, מציץ לרגע במראה הגדולה שמעליו ומשיב לה בחיוך: "בטח, תהיי רגועה".
לבושה בקפידה בשחור, מגפיה החומים מגיעים כמעט עד ברכיה, היא מורחת שפתון אדום מול טלפון נייד שמשמש לה מראה זמנית. אחרי שלב הלק השקוף והאייליינר היא מתפנה להסתכל בהשתאות בנהג שלה.
"זה וואו", היא מפטירה. "אני לא מכירה כאלה נהגים מבוגרים בפריז. הצעירים שם נוסעים מטורף על כביש, או לה לה. אתה טוב נוהג, מר נהג. ולרדת איפה אני?"
ארמנדו משיב לה במתינות: "בתחנה הבאה".
בתחנת איינשטיין בתל אביב, אחרי שז'ולייט נפרדת משגב בחיוך וב"תודה, מר נהג", עולה לאוטובוס רבקה כהן, בת 60 מהרצליה, ומתיישבת במקום שז'ולייט פינתה. היא פוצחת במופע סחבקי, אותנטי, חסר מעצורים.
"תראה איזו רעמת שיער יש לנהג", היא מתחילה לפלרטט עם ארמנדו. "זה אדיר שאתה עוד עובד. זה הכוח שלך. בן כמה אתה? 70?"
ארמנדו צוחק: "לא תאמיני. אני בן 85".
"אני בהלם", עונה רבקה. "כל הכבוד לך. ואתה כזה נחמד, אדיב, חייכני. אני נוסעת איתך עד התחנה האחרונה בכרמלית".
קבוצת נוסעים עולה בתחנה של סמינר הקיבוצים, ורבקה ממשיכה: "שמע, אתה מוצא חן בעיניי. אתה נוהג נהדר, אתה גם נראה טוב מאוד לגילך. אני כבר בפנסיה, הייתי פעם במשרד החינוך. עבדתי גם עם ילדים.
"איך יש לך כוח? טוב, אתה נראה חזק כזה. תגיד, אין לך שום בעיות בריאות? לחץ דם, סוכר? לב? אתה אוכל הכל? איש מיוחד.
"תראו איך הוא מרוכז בכביש, נוסע חלק. שקט. אני גם הייתי ג'דה פעם, נסעתי בקטנוע, קרעתי את העיר. אבל התעייפתי, אלוהים יודע איך עדיין יש לך כוח. יש רדיו? אפשר לשמוע קצת שירים של פעם? יש משהו של יהורם גאון?"
"אני אוהב את הקצב הזה"
בחודש הבא יחגוג ארמנדו, זקן נהגי האוטובוס בישראל, יום הולדת 85. די במבט חטוף כדי לתייג אותו מייד כתופעת טבע של ממש. הוא צלול ונראה צעיר מגילו. שישה ימים בשבוע הוא נוהג באוטובוסים של חברת מטרופולין. בראשון עד חמישי - בקו מספר 90, מהרצליה לתל אביב, ובשישי - בקו 149, מכפר סבא לתל אביב. חוץ מזה, הוא גם מסיע תלמידים.
שגב מקיץ בביתו שבכפר סבא ב־4 לפנות בוקר, בדרך כלל ביקיצה טבעית ("בלי שעון מעורר"), חוטף עוגייה קטנה שמכינה לו אשתו עפרה, הצעירה ממנו ב־25 שנה, ויוצא לדרך. מעט לפני חמש בבוקר הוא כבר מתייצב "דרוך וערני ביותר" בתחנה המרכזית בכפר סבא, שם חונה האוטובוס שלו.
"אני בודק קודם כל שהכל תקין. אחר כך מתדלק אם צריך, ונוסע ריק למרינה בהרצליה", הוא מתאר.
במרינה הוא לוגם תה, ובשעה שש יוצא לתל אביב, נוהג בקו 90. "הנסיעה לוקחת 50 דקות ואם יש עומס - יותר משעה. בין נסיעה לנסיעה יש לי חמש או עשר דקות לנוח טיפה. אני אוהב את הקצב הזה, מסתדר איתו היטב".
יש לו קו אחד, "עמוס במיוחד" כדבריו, שיוצא בשעה 8:50 מהכרמלית בתל אביב לכיוון המרינה בהרצליה. "יש הרבה הייטקיסטים על האוטובוס הזה, ולפעמים אני לוקח עוד עשרה אנשים בעמידה, כי כל 50 המושבים באוטובוס מלאים. אני מגיע בסביבות 10:05 למרינה, ואחרי עשר דקות בערך יוצא שוב לתל אביב.
"יצאתי מהמרכז עם משאית מלאה במזון ולקח לי שבוע לעשות את הסיבוב לאילת ובחזרה" // צילום: מהאלבום המשפחתי
"אני מסיים את יום העבודה בערך באחת בצהריים, אחרי שחזרתי לכפר סבא בסביבות 12:00 ולקחתי עוד הסעת תלמידים אחת בעיר".
תגיד, עם יד על הלב, אתה היית מרגיש בטוח לנסוע עם נהג בן 85? הרפלקסים, החדות והערנות לא נפגמו עם השנים?
"אני מרגיש מצוין בחיים - ומעולה על הכביש. אני מאוד חד וערני. הכי דרוך שאפשר. לזכותי יש עשרות שנים של ניסיון בנהיגה באוטובוס. היום זה משחק ילדים לנהוג באוטובוס. זה כמו פרייבט בכלל.
"כשהתחלתי לנהוג ב־1956, בחברת אגד, היו אוטובוסים אחרים לגמרי, עם 30 מקומות וידית שבאמצעותה פתחתי את הדלת לנוסעים וסגרתי אחריהם. היה גם פעמון כזה עם חוט ארוך, שבמשיכה בו היו מצלצלים לי לעצור. ידית הווינקר היתה יוצאת החוצה בכל פעם שאותתי, היו דלתות תוף. מה אתה מדבר, היום זה פאר, הכל ממוחשב, טכנולוגי, קל לתפעול".
גם הכבישים בישראל לא מה שהיו.
"אני מוטרד מבעיה אחת שהפכה מטורפת בשנה האחרונה: הנסיעה בתל אביב הפכה לקשה מאוד בגלל כל האופניים החשמליים והקורקינטים. הם חוצים באדום בלי הכרה, חותכים אותי בלי הכרה, זאת קטסטרופה אמיתית.
"אין להם רישיון על הכלים האלה, וזה פחד אלוהים. לפני שלושה שבועות הצלחתי לחמוק ברגע האחרון מתאונה עם אופניים חשמליים. היה יום גשום, ורוכב האופניים היה לפניי וכל הזמן החליק בחוסר יציבות. הרגשתי שאני חייב לעקוף אותו. הוא אכן החליק, נפל מהאופניים - וממש ברגע האחרון הצלחתי לשבור שמאלה ולהימנע מפגיעה בו".
עוד הוא מדבר, ותאונה דומה כמעט מתרחשת למול עינינו, בשידור חי. רגע לפני התחנה הסופית בכרמלית, במעבר החציה שליד שוק הכרמל פינת שינקין, חותך את שגב - ברמזור אדום - רוכב צעיר על אופניים חשמליים. ארמנדו מתמרן את האוטובוס בזריזות מעוררת השתאות ומצליח להשלים את הסיבוב שמאלה מקינג ג'ורג' - ולברוח מעט הצידה, בלי צורך בבלימת חירום.
"ראית? אתה מבין איזה פושע זה? הלו, יש לי עשרות נוסעים כאן באוטובוס. חייבים לעצור את ההשתוללות מסכנת החיים הזאת".
קפה שחור חזק
אחרי שעה וחצי בכבישים, אנחנו עוצרים בכרמלית ואני טס לשירותים במשרד של נהגי החברה. ארמנדו קורץ מחומר אחר לגמרי. הוא לא צריך להתפנות, ורק דבר אחד מעניין אותו: שהסדרן אושרי חזן יקדים לו את הנסיעה בחזרה לרעננה וכפר סבא דרך רמת השרון והרצליה.
"אתה מבין עם מי יש לי עסק?" שואל חזן ומודיע לשגב שהוא עושה לו קפה שחור חזק, כדי שיירגע קצת. "ארמנדו הוא מותג בחברה שלנו. אישיות", הוא מסביר אחר כך. "את כל הנהגים האחרים אני בודק, עובר אחריהם, רואה שהכל בסדר באוטובוס. את ארמנדו בחיים לא בדקתי. קטונתי".
עם ותק של כמעט 63 שנה, כולם קטנים לעומתו.
"הוא סוס עבודה. עד לפני כמה חודשים ארמנדו עבד כאן על הקווים 12 שעות ברציפות, ולא שמעת ממנו מילה. הנהג הכי מבוגר אחריו הוא בן 73 אולי. ויש מלא צעירים שלא מסוגלים לעבוד כמוהו. הוא משהו משוגע, האיש הזה".
הוא לא מבקש שעות מנוחה שיתאימו לגילו?
"על מה אתה מדבר. הוא לא מחסיר דקה בעבודה, אף פעם לא חולה, והנוסעים חולים עליו. יש לו נהיגה בטוחה של מקצוען אמיתי. הוא דרוך כמו קפיץ על הכביש, יקה מהסוג הישן. איפה יש עוד נהגים כאלה. רק תביא לי - וכמה שיותר".
קשה לעצור את שטף הדיבור של חזן הסדרן. "יש לנו קבוצת ווטסאפ של הנהגים, ותאמין לי שארמנדו כמעט הכי פעיל שם. יש לו הומור, והוא מלא חיים, שולח לנו המון סרטונים וברכות יום הולדת. שובב זה, יש לו אישה יפה בת 60, והם לא מפסיקים לבלות. היינו איתם באילת בסוף שבוע, והם התפוצצו שם על רחבת הריקודים. אני כבר הייתי מעולף וארמנדו פיזז כמו ילד צעיר. יש לו אנרגיה של בן 20. אם לא היינו מגבילים אותו לעבודה של שבע שעות, הוא היה עובד בלי הפסקה בכלל".
במהלך נסיעתו ליפן. "היפנים שכנעו אותי לעזוב את אגד. נתנו לי 50 אלף דולר במזומן ואמרו לי, 'צא משם ותתקדם בחיים'"
גם יעקב חומסקי, סמנכ"ל התפעול בחברה, לא מתרגש מגילו של שגב. "אני קיבלתי אותו לעבודה לפני עשר שנים. הוא עבר מבחני אישיות ומבחני נהיגה על הצד הטוב ביותר, וכמובן הביא את כל האישורים הרפואיים שהראו שהוא בריא לחלוטין.
"הוא נהג מעולה, מרוכז בכביש ולא טרוד כמו הנהגים הצעירים, שיש להם משכנתא על הראש, ילדים ומה לא. יש לו רפלקסים נהדרים, סבלנות אין קץ ויחסי אנוש מעולים. אתה יודע כמה מכתבי תודה יש לי עליו מנוסעים"?
אבל לגיל הפיזיולוגי יש בכל זאת משמעות. יש לארמנדו אחריות למאות נוסעים מדי יום.
"הוא חד כתער. צלול כמו צעיר בן 30. באמת תופעה ייחודית מאוד. עד לפני כמה חודשים הוא עבד 12 שעות ביום, אבל חברת הביטוח שמבטחת אותו עבורנו הורידה את שעות העבודה שלו לשבע. תאמין לי, הוא משתגע עלינו בגלל זה. רק רוצה לעבוד, כל היום. הוא כבוד גדול לחברה שלנו, והלוואי שיהיה איתנו כמה שיותר שנים".
אף נוסע לא התלונן שהוא חושש מנהג מבוגר כל כך?
"אנחנו לא מתפשרים על בטיחות. ארמנדו עובר בכל שנתיים בדיקות רפואיות, כנדרש, ואנחנו רק מקבלים תשבחות מנוסעים על הנהיגה שלו".
השומר של בן־גוריון
שגב נולד בטריפולי שבלוב. השישי מעשרת ילדיהם של חליפי ופנינה. חליפי היה קצין בצבא האיטלקי כשהאיטלקים שלטו בלוב, ואחרי שהאנגלים השתלטו על המדינה שימש ראש העיר באני וליד, לשם עברה המשפחה. "היו 200 אלף ערבים בעיר ו־80 יהודים בלבד, והאנגלים חיפשו אדם שהיה קצין בצבא ומכיר טוב את המקום. הם החליטו שדווקא אבא שלי יעמוד בראש העיר. חמש שנים הוא היה בתפקיד, ואחר כך חזרנו לטריפולי - שם עסק אבי בהעלאת יהודים לישראל".
שגב בפעולה. "פנסיה? כל עוד המוח עובד והכוח קיים, אמשיך לעבוד" // צילום: אריק סולטן
ב־1950, כשהיה בן 16, עלו הוריו איתו ועם כל אחיו לארץ. "הגענו באונייה לחיפה, ומשם למעברה בפרדסיה. נתנו לנו שני אוהלים כי היינו 12 איש. משם עברנו למעברה בראשון לציון".
האב חליפי התפרנס כקופאי באגד. יצא לפנות בוקר באוטובוסים מראשון לציון ובתום נסיעה ארוכה הגיע לבוטקה בקריית מלאכי, שם מכר כרטיסים לנוסעים. האם פנינה נותרה עקרת בית, כמו בלוב, וארמנדו מספר שמייד הלך לעבוד כדי לעזור בפרנסת הבית.
"לא ממש למדתי בבית הספר. יצאתי ביום ראשון לעבודה בבניין בבית שמש, בנינו אז את בית הכנסת הראשון בעיר. ישנתי שם כל השבוע בפחונים, ובשישי חזרתי עם כמה לירות הביתה ונתתי אותן לאמא. היינו משפחה חמה ואוהבת, וכל אחד עזר לשני".
לצבא התגייס בסוף דצמבר 1951. "הייתי במשטרה הצבאית. סיימתי טירונות ואמרו שיש לי שבועיים חופש. לא הבנתי למה נתנו לי כזאת חופשה ארוכה. בדיעבד התברר לי ששירותי הביטחון עקבו אחריי, לבדוק עם מי אני מתרועע, עם איזה בנות אני יוצא, מי החברים שלי - כדי לדעת אם אפשר לסמוך עלי.
"רק כשחזרתי לבסיס ברמת גן הבנתי שבחרו בי להיות אחד מצוות שומרי הראש של ראש הממשלה, דוד בן־גוריון. תקשיב, הייתי ז'לוב חבל על הזמן. חזק וגבוה".
העולה החדש מלוב, שהוריו קיבלו "100 לירות" מבן־גוריון, מענק מיוחד למשפחות ברוכות ילדים, הפך לשומרו האישי והקרוב של המנהיג עם רעמת השיער הלבנה.
"התרגשתי מאוד שאני עובד עם בן־גוריון. זאת היתה אגדה ממש. היו לנו שני צוותים. אחד של המשטרה הצבאית ואחד של השב"כ. היינו עובדים שבוע־שבוע. שבוע קורעים את תחת עם בן־גוריון, ושבוע נחים".
איך היה לעבוד איתו?
"בבוקר מוקדם היינו מגיעים אליו מהמלון שבו התאכסנו בירושלים לבית שלו ברחביה, ועושים איתו הליכה של חמישה קילומטרים. הוא קרע אותנו. היתה לו הליכה חבל על הזמן".
גם לחופשותיו של ראש הממשלה הראשון נהג להצטרף כמאבטח. "היה לו נופש קבוע במלון גלי כנרת בטבריה. אנחנו אבטחנו אותו ואת פולה, אשתו. בדרך חזרה לירושלים הם היו עוצרים בהרצליה, אצל בנם עמוס. כשירדנו מהמכונית, פולה פנתה אלי ואמרה: 'פרענק (כינוי גנאי שהיה מופנה למזרחים; ע"נ), נו נהנית בטבריה?' כך היא נהגה לקרוא לי, ואני לא נעלבתי מזה.
"בן־גוריון, ששמע את זה, השתולל וצרח על פולה. 'אין פה פרענק, כולנו יהודים, ישראלים, בני אדם'. אמרתי לו: 'אדוני, זה בסדר, היא מתלוצצת איתי, זה בבדיחות הדעת' - אבל הוא ממש לא נרגע. 'אין כאן התלוצצות. אין פה פרענק, כולנו בני אדם', הוא פסק".
שבוע לאילת ובחזרה
אחרי סיום שירותו הצבאי התחיל שגב לעבוד כנהג משאית. "עבדתי על הקו בין תל אביב לאילת. יצאתי מהמרכז עם משאית מלאה במזון ולקח לי שבוע לעשות את הסיבוב לאילת ובחזרה. שלושה ימים עד שהגענו לשם, עם הכבישים הישנים וההחלפות הקבועות של פנצ'רים בדרך, ואז יום אחד של מנוחה והעמסה - ושלושה ימים בחזרה לתל אביב".
ב־1956 הפך לנהג אגד. "התחלתי בתוך ראשון לציון, אחר כך בקווים שבין ראשון לתל אביב ובין ראשון לרחובות. הייתי גם רכז תנועה באגד של כל אזור הדרום". ב־1967 ירד לאילת והתגורר שם. "עשיתי את הקו שבין אילת לתל אביב, והפעם הנסיעה השתפרה וארכה שמונה שעות. עשינו אותה שני נהגים, כשבאמצע הדרך היינו מתחלפים".
באילת, עם אשתו הראשונה, הביא לעולם את יונית (51) ואת קרלו (50, קרוי על שמו של אחיו של ארמנדו, רס"ן קרלו שגב ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים). נישואיו לא החזיקו מעמד זמן רב, וגם את אגד החליט לעזוב - לא לפני ששימש מנהל סניף אגד בעיר. "ב־1974 טסתי ליפן, למדתי שם את השפה והתחברתי למקויה (תנועה יפנית דתית שתומכת בהתלהבות בישראל; ע"נ). הם שכנעו אותי לעזוב את אגד. נתנו לי 50 אלף דולר במזומן ואמרו לי, 'צא משם ותתקדם בחיים'. אז עזבתי והמשכתי הלאה".
כשחזר מיפן התגורר בכפר סבא. הוא פתח סוכנות נסיעות ("טמסה טורס"), שהיתה, לעדותו, "מספר אחת בארץ בטיולים ליפן" ובשיאה הפעילה שמונה סניפים ברחבי הארץ. "החזקתי את המשרדים 26 שנים, עד המשבר הגדול שהיה בשנת 2000, עם האינתיפאדה השנייה. העבודה ירדה מאוד ומכרתי את הסוכנות".
עד 2009 לא עבד ("רק התנדבתי במשטרת התנועה הארצית"), אבל לפני כעשר שנים החליט שהוא רוצה לחזור להגה. "הגעתי למטרופולין, עשו לי מבחנים - וקיבלו אותי לעבודה". מאז הוא לא יורד מההגה.
חזן הסדרן הקדים לו את הנסיעה בחזרה מתל אביב לרעננה. כבר 12 בצהריים של יום שישי עמוס לעייפה, ועכשיו ארמנדו נוהג בקו 47 שיוצא מהכרמלית בעיר ללא הפסקה.
צעירה רצה בכל כוחותיה לתחנה הראשונה ליד הכרמלית, עולה לאוטובוס חסרת נשימה כמעט. "תגיד, אתה רגיל שבנות צעירות רודפות אחריך?" היא מחייכת לעברו של שגב. "פחדתי שאפספס ולא אספיק לנסוע איתך".
שגב מרגיע אותה כשהיא מעבירה לידיו שטר של 20. הוא מתקתק באצבעות זריזות על מכונת העודף המיתולוגית, שבה כל עמודה גדושה במטבע אחר, ומחזיר לה עודף מדויק.
האוטובוס מתמלא מתחנה לתחנה. הנה עולה אבי, בן 68 מכפר סבא. "אתה דומה לשחקן הקולנוע הזה", הוא פונה לפתע לארמנדו. "ממש דומה לאלכס אנסקי". אחר כך יפנה אלי וישאל: "תגיד, יש לו רישיון בכלל? בן כמה הוא? 85? אז אני לא יודע אם הוא עדיין צריך לנהוג בגילו".
אתה חושש לנסוע כשהוא מופקד על ההגה?
"אני מרגיש דווקא בטוח בנסיעה איתו, אבל בכל זאת, זה גיל מאוד מבוגר".
ארמנדו שומע את הדברים, ואבי ממהר להתנצל: "אני מקווה שלא העלבתי אותך. אין לי משהו אישי כלפיך. אתה נראה לי מאוד אדיב ונהג טוב, אבל צריכה להיות לדעתי הגבלה על גיל הנהיגה".
בישראל אין הגבלת גיל על נהיגה ברכב פרטי וברכב ציבורי, והכל כפוף למגבלות רפואיות, אם הן קיימות. "אני מרגיש מעולה ויש לי כוח של גבר צעיר", חוזר ארמנדו, כאילו לשכנע את המודאגים. "גם אחרי שאני מסיים את יום העבודה שלי אני לא נח. אני מגיע הביתה, אוכל צהריים ומתחיל להתעסק בענייני הבית. פה מתקן מנורה, צינור, משהו בחצר, לא חסר".
האוטובוס כמעט מלא. רוב הנוסעים משתמשים ברב־קו, ורק מעטים מוציאים שטרות ומשלמים במקום. חבורת ילדים עולה בתל אביב ונוסעת עם ארמנדו כמה תחנות בלבד. "הנהג הזה יכול להיות סבא שלי", אומר אחד הילדים לחבר שיושב לצידו באוטובוס. "ראית איך הוא תקתק את העודף במכונה? ממש מגניב".
לא מפחד מהמוות
ב־22 השנים האחרונות הוא נשוי לעפרה, ומתגורר איתה ועם בנם המשותף רום (21, חייל משוחרר) בדירת גן מטופחת בכפר סבא. ואין להם רגע דל.
"חייתי הרבה שנים בזוגיות עם אלמנת צה"ל, ולדאבון ליבי היא נפטרה מסרטן. את עפרה הכרתי בטיול סוכני נסיעות בברזיל. היא סוכנת נסיעות בעצמה ועוסקת בכך גם כיום. אנחנו חוגגים את החיים בכל יום מחדש. אני קם בכל בוקר בהתלהבות מחודשת לעבוד ולא מתעסק בחרדות ובפחדים. אין לי פחד מהמוות, וכל היום אני חושב רק לאיזה סרט נלך בערב, איזו הצגה נראה מחר, איפה נרקוד במועדון.
"אנחנו אוהבים גם מסעדות, ובכל פעם מתכננים את הנסיעה הבאה שלנו לחו"ל. היינו כבר בהודו, נפאל, תאילנד, יפן, וייטנאם, הונג קונג, קמבודיה, הפיליפינים, אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד, פיג'י, ארה"ב. אני הייתי גם בפרס בזמנו ובקטאר. עכשיו אנחנו מתכננים טיולים ליפן וללאס וגאס".
יש לך שמונה נכדים וחמישה נינים, וילד שרק סיים צבא. מה אתה צריך לעבוד כל כך הרבה? לך תבלה איתם ותירגע כבר.
ארמנדו צוחק. "ממש לא. הכל נמצא אצלנו בראש, וכל עוד המוח עובד והכוח קיים, אני אמשיך לעבוד. אני נהנה מכל רגע. פעם שאל אותי מישהו מתי אצא לפנסיה ואמרתי לו - עשר שנים אחרי המוות".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו