דודי ציון זצ"ל היה רב גדול, מנהיג חשוב וללא ספק הדמות הדומיננטית במשפחה. הוא גם היה מספר סיפורים בחסד עליון, והוא סיפר לנו לא פעם מה הוא נוהג לעשות ביום קבלת תלוש המשכורת.
ובכן כך: הוא היה נועל מגפי גומי גדולים, מלביש לעצמו כפפות עבודה רציניות, מוציא מהמחסן את הסולם הגדול של בית הכנסת וגורר אותו בכבדות החוצה. "אתה זוכר בן כמה אני, כן?" הוא היה עוצר את הסיפור כדי להבהיר שלא מדובר בזיכרון עמום משנות העשרים לחייו, אלא באירוע שעדיין מתרחש לעיתים, אולי משהו שעשה בשבוע שעבר, כשהוא כבר איש זקן ולא מאוד בריא.
אחרי אי אלו השהיות, אתנחתאות וסתם משיכות זמן כדרכם של אוהבי סיפור, הוא היה ממשיך ומתאר בפנינו איך הוא מטפס על הגג ומנקה את המרזב מהעלים שנושרים מן העץ הטרופי הענק שצומח להם שם. "זה לא כמו העציצים שיש לכם כאן בישראל".
אחר כך הוא עובר עם המגרפה ואוסף עלים גם מהשבילים, מהמדשאה ומהכניסה המפוארת להיכל המרשים שהם הקימו שם בפנמה סיטי, העיר שבה הוא בנה קהילה יהודית יש מאין, והפך אותה מקבוצה שלא יכולה לסגור מניין לתפילה לאחת הקהילות החזקות בעולם היהודי.
אתה שומע? ואז, אחרי שאני אוסף ערימה יפה של עלים אני מניח את המגרפה בצד, מסיר את הכפפות המגרדות האלה ואומר: יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שהמשכורת שאני מקבל תהיה עבור העבודה הזאת! אמן.
שמעתי ממנו כמה פעמים את הסיפור הזה, ומכיוון שהעיניים שלו ממש נצצו בסיום, ידעתי היטב שהתפילה הקטנה והפרטית שלו אהובה עליו מכל התפילות שבעולם. אני מודה שבצעירותי לא כל כך הבנתי מה הקטע.
בפעם הראשונה ששמעתי ממנו את הסיפור הייתי קיבוצניק וניהלתי היכרות יומיומית עם טוריות, כפפות ומגרפות, בלי לקבל משכורת או תלוש. יבלות, זה מה שקיבלתי. מן הסתם הייתי די ציניקן וחשבתי לי, מה משנות המילים ומה משנה התפילה. הרי כולנו יודעים שרבנים ראשיים בקהילות עשירות בחו"ל מרוויחים לא רע בכלל.
הייתי צריך לשמוע את הסיפור הזה עוד שלוש פעמים, ובעיקר להתבגר בכמה שנים, כדי להבין שהדוד שלי דיבר איתי על מנהיגות. שהוא נשא את התפילה הקטנה ליד המגרפה וערימת העלים, וללא כל קהל, צלמים או עדי ראייה, והוא עשה את זה בעיקר למען נפשו. כדי לא לשכוח מניין בא ולאן הוא הולך. כדי שלא יגבה ליבו.
זה לא שהכסף טמא, או שאסור להתפרנס. לא ולא. אבל כל מי שעיניו בראשו יודע שאינספור הרגלים מגונים אורבים למנהיגים ותיקים. ושאיש מלבדך לא יוכל לעזור לך להתמודד מול הסכנות.
מערכת בחירות מתקרבת, ואני עדיין מחפש מישהו מקרב המועמדים שאפשר לדמיין אותו עם מגפיים, מגרפה וכפפות, עומד ועושה כבוד לעבודה פשוטה. או סתם מכיר בעובדה שמשהו מסוכן ומשחית מרחף באוויר הפסגות. כשאמצא מישהו כזה, אתמוך בו.
ולא, אני לא זוכר מתי בעבר צצו מול עינינו כל כך הרבה מפלגות, רסיסי רשימות וסתם פטריות אחר הגשם, שהבדלים אמיתיים קשה למצוא ביניהם, אבל המשותף די ברור - בכולם יושבים אנשים שלא יכולים לסבול את המחשבה שהם יהיו מספר 2 של מישהו.
לעזאזל, כבר יש מחסור אמיתי בשמות אפשריים למפלגות. הנה אורלי לוי ממחזרת את שם המפלגה של אבא דוד, ובנט ושקד פשוט שמו יד על שם מופרך של מפלגה שרשם פעם לעצמו השר יוסף פריצקי - לא בדיוק דמות מופת בקרב המצביעים הפוטנציאליים של המחנה החדש.
• • •
כבר כמה וכמה שנים שנושא המנהיגות זוכה לאותם טונים שבהם מדברים אצלנו על מים ועל מפלס הכנרת. יש משבר, וכנראה כולם מכירים בו, אחרת מה ההצדקה לכל הקורסים המקושקשים להכשרת מנהיגים? מי צריך סדנאות לטיפוח מנהיגות? מתי לאחרונה צמח מנהיג גדול ושינה את העולם, את השכונה, או את חדר המדרגות, כשהוא חמוש בתעודת בוגר בהצטיינות של איזה בית ספר?
נדמה לי שמאז שהתחלנו לדבר על המשבר, לא צמח בינינו שום מנהיג בולט. מה כן קרה? המון מפלגות ביניים קיקיוניות צמחו לפתע ורכבו על הבלבול העמוק של חברה יתומה מדמויות־על. חלק מהן דפקו כניסה מרשימה ביותר לכנסת, רק כדי להתפוגג מבלי להטביע חותם ולהיעלם כלא היו.
האם מצביעי הגמלאים הם אלה שלאחר מכן הצביעו קדימה או התנועה? מי הם המצביעים הסדרתיים שמצליחים פעם אחר פעם להעלות על הבמה רשימות חסרות שחר? איך קורה ששוחרי הזדמנויות מצליחים לעשות עליהם את הסיבוב כל פעם מחדש? ורגע, איך באמת מצמיחים מנהיג? איך מזהים שיש לו את זה?
האמת? אני ממש לא יודע את התשובות לכל אלה. אילו הייתי יודע, מן הסתם הייתי פותח בית ספר למנהיגות. מעניק שירותי אימון אישיים ויקרים להחריד, חולב כמה מגלומנים חסרי תודעה עצמית, ופותר אחת ולתמיד את בעיות המשכנתא של המשפחה. אז לא, אני לא באמת יודע איך מזהים מנהיג. אבל נדמה לי שאני יודע לזהות מתי אין לו את זה.
• • •
כולנו גדלנו על הסיפור של משה. גדול המנהיגים של העם הזה ואחד הגדולים בהיסטוריה האנושית. הפרקים הראשונים של ספר שמות טורחים להדגיש שהאיש ממש לא מתלהב מהתפקיד. הוא מנסה להתחמק, טוען שהוא פשוט לא מתאים ועושה הכל כדי שאלוהים ישלח מישהו אחר. כשאתם רואים מועמד שמאמין בלב שלם שהוא האיש ואין בלתו, אתם יכולים לדעת שהוא לא בדיוק משה.
כנ"ל מועמדים שחייבים, אבל פשוט חייבים, לשבץ בנאומים שלהם את הביטוי "אף אחד לא ילמד אותי" (מה זה ביטחון/ כלכלה/ אהבת הארץ/ נאמנות למפלגה). נדמה לי שמגיעים לכולנו מנהיגים שדווקא רוצים ללמוד.
הכפשת יריבים היא סימן עתיק ובדוק למנהיגות לא משהו. בימים הקרובים כולנו הרי נשמע שרשימה מסוימת נתמכת על ידי הקרן החדשה או על ידי תנועות משיחיות מטורללות. השמועות האלה הן שום דבר חוץ מקוד הפעלה. כמו השמועות על האמא הערבייה של פרס, תעודת הזהות המזויפת של נתניהו וכיו"ב, הן מלמדות בעיקר על מי שמפיץ אותן.
הביטו במנהיג שהרשים אתכם. נסו לדמיין אותו קם בבוקר, ניגש למשכן הכנסת, נועל מגפיים, כופף כפפות, מנקה מרזבים וגורף עלים, מחייך ומאמין באמונה שלמה שזאת המשימה של נבחר ציבור. אם התמונה ממש לא מסתדרת לכם, אפילו היפותטית - תעשו לעצמכם טובה - אל תצביעו לו.
