המתיחות המתמשכת בגבול עזה הובילה לאחרונה למספר תקריות, בגינן הגיב צה"ל באש לעבר מתפרעים על הגדר, ש-4 מהם נהרגו במהלך השבוע האחרון. הפלגים הפלשתינים הגיבו לכך בשיגור רקטה. מדובר ב"עליית מדרגה" מאז העסקה הקטארית, אשר ללא ספק מסמנת את שעתיד לבוא.
בשנה האחרונה ניכר שחמאס מצא את הקונספט המתאים מבחינתו: מאז אפריל, הפלשתינים בעזה מעלים את המתיחות בגבול באמצעות הפגנות "תמימות" בסמוך לגדר. בחסות הפגנות אלה המחבלים מתקרבים לגדר, מטמינים מטענים ומייצרים אתגר לכוחות צה"ל ששומרים על הגבול. ההפגנות הללו יוצאות לעיתים משליטה, והתגובה הצה"לית מובילה לנפגעים בצד השני. התגובה של חמאס לא מתעכבת, והיא באה לידי ביטוי בשיגורי רקטות לעבר מרחב עוטף עזה. כך חמאס מצליח להחזיק במקל בשתי קצותיו: לקבל כסף, לשחרר את ההמונים, לייצר מתיחות בגבול, לפגוע בתחושת הביטחון של תושבי העוטף וכל זאת - במחיר הפצצה אזוטרית של מטוס קרב ישראלי על מחסנים.
תושבי עזה מתפרעים על גדר הגבול // צילום: איי. אף. פי.
מהצד הישראלי הדברים הרבה יותר בעייתיים. שנה שלמה סובלים תושבי העוטף מעליות ומורדות במצב הביטחוני, ואם להודות על האמת - בעיקר מורדות. לאחר גלי שריפות שהשמידו מרחבים חקלאיים, קיץ שליווה את כל תושבי העוטף בלהבות ועשן וחגים מתוחים, ממשיכים תושבי העוטף לקבל תזכורת אחת למספר שבועות ש"כיפת ברזל" לא תשמור עליהם מפני גחמות חמאס. הביטחון במרחב נרמס, וההרתעה של מבצע "צוק איתן", נשחקה כליל.
לפני מספר שבועות, עם התפטרותו של ליברמן וכניסתו של רה"מ למשרד הביטחון, הצהיר נתניהו על פעולה שתבוא "במקום ובזמן בו נבחר". הסיבה להימנעות מפעולה בעזה התגלתה תוך ימים ספורים עם פתיחתו של מבצע "מגן צפוני" להשמדת מנהרות חיזבאללה. גם בצפון צה"ל "הולך על ביצים" כאשר הוא מנסה להימנע בכל מחיר מעימות עם חיזבאללה, שללא שום חשש חפר במשך שנים תחת אפינו, והפר באופן גס את הריבונות הישראלית בצפון.
ראוי להזכיר שאחרי הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון בשנת 2000, התבטלו כל התביעות של האו"ם כלפי ישראל - חזרנו לגבול הבינלאומי, ולא הייתה לנו שום אחיזה בשטח לבנוני. את אותם דברים ניתן לומר על ההתנתקות מעזה ב-2005 - גם שם נסוגה ישראל עד הסנטימטר האחרון, לרבות גירוש 10,000 תושבים ישראלים והשמדת היישובים שלהם.
"צה"ל הולך על ביצים". הפעילות לאטימת המנהרות בצפון // צילום: אייל מרגולין - ג'יני
בפועל, ניתן לומר שכאשר ברחנו מהצד השני, הצד השני לא נשאר דומם. הם ממשיכים לפעול תחת מטרה ברורה - השמדת ישראל, בכל דרך אפשרית מבחינתם. אי אפשר שלא לשאול: מדוע התגובה הישראלית להפרות הריבונות, הן בצפון והן בדרום, היא כל כך רפה? היכן ההרתעה?
ניתן לומר די בבהירות, שאנחנו נותנים לצד השני להמשיך ולהתל בנו, ומי שמשלם את המחיר לעת עתה הם תושבי קווי העימות, בגבול לבנון ובגבול עזה. שם לא ישנים בשקט, ספק אם ישנים בכלל. יהיה זה לא נכון לומר שלא מבצעים פעולות – צה"ל עוסק ימים כלילות בהגנה ובביסוס מכשולים לחמאס ולחיזבאללה. לצעדים אלה יש השפעה והם חשובים, אך נדמה שהם קצרים מלהכיל.
אז מדוע ממשלת ישראל לא פועלת באגרסיביות נגד הפרות הריבונות החוזרות והנשנות?
יש לכך מספר תשובות אפשרויות: הימנעות מהיגררות להסלמה, הרתעה הדדית מול היכולות הרקטיות, אמון מוגבל ביכולת של צה"ל להכריע, וחשש מפני נפגעים. עם הסעיף הראשון אפשר להסכים: לא נכון להיגרר להסלמה. לעומת זאת, מהלך יזום של צה"ל, שיהיה מפתיע ונכון, יוכל להביא לידי ביטוי את העליונות הצה"לית, הן במודיעין והן בכוח אש.
באשר לחשש מפני נפגעים, ההרתעה ההדדית והאמון המוגבל ביכולת של צה"ל להכריע, שלוש אלה מהווים סיבה טובה לדאגה, ובצידה סימן שאלה גדול: בהינתן ביצועים כל כך בינוניים - על מה ולמה משקיע משלם המיסים 60 מיליארד שקל כל שנה על ביטחון?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו