היום בדיוק לפני עשר שנים החל מבצע "עופרת יצוקה", המבצע הראשון של צה"ל ברצועת עזה לאחר ההתנתקות והשתלטות חמאס על הרצועה.
"עופרת יצוקה" היה אקורד הפתיחה לסדרת עימותים בין ישראל לחמאס ויתר ארגוני הטרור ברצועה, וגם כיום, יותר מארבע שנים לאחר המבצע האחרון, המצב נפיץ במיוחד, ונדמה שאם לא יקרה משהו שישנה את המצב מיסודו, עימות נוסף ברצועה הוא רק שאלה של זמן.
בפרספקטיבה של עשר שנים, ובמיוחד לאחר תשעה חודשים מתוחים, קצת אירוני להיזכר בכך שלאחר תקופה של טפטופי ירי, הקש ששבר את גב הגמל מבחינתה של ישראל והביא להחלטה על יציאה למבצע "עופרת יצוקה" היה ירי של כ־60 פצמ"רים ביממה לעבר יישובי הדרום. לאחר תחילת המבצע היקף הירי מרצועת עזה לישראל היה בין 20 ל־70 פצמ"רים ורקטות בכל יממה - היקף ירי דומה שאנו עדים לו בחודשים האחרונים מדי כמה שבועות. שיא הירי לעבר ישראל היה בחודש שעבר, אז ירו חמאס וארגוני הטרור כ־460 רקטות ופצצות מרגמה ביממה אחת, רק שהפעם - כיפת ברזל, שלא היתה מבצעית לפני עשור, הצליחה ליירט כ־100 מהן.
ההחלטה הישראלית לצאת למבצע "עופרת יצוקה" הגיעה לאחר חודשים של הכנות, שגם היום מדגישים בצה"ל כי היו רציניות וטובות במיוחד, עד כדי כך שיש לשכפל אותן בתקופה הנוכחית, עם כל ההתאמות הנדרשות.
בניגוד ל"צוק איתן", ב"עופרת יצוקה" ישראל לא הגיבה מייד מהבטן לירי 60 הרקטות, וחיכתה להזדמנות מבצעית שתאפשר מהלך פתיחה מפתיע. ב־27 בדצמבר בשעה 11:00 הגיעה העת, וחיל האוויר ביצע מטס פתיחה מרשים שקיבל את השם "עופות דורסים", ובמסגרתו תקפו מטוסי קרב של חיל האוויר כ־100 מטרות ברצועה.
כוחות קרקעיים ברצועת עזה // צילום ארכיון: GettyImages
העובדה שכמעט בכל אחד מסבבי האלימות האחרונים ברצועה תקף צה"ל מספר דומה של מטרות (או, לפחות, לא הרבה פחות מטרות), מעידה, אולי, על סף האלימות שגבר בעשור האחרון, על השחיקה בהרתעה, ואולי גם על הסתגלות מסוימת של הציבור הישראלי לירי מהרצועה, שהביא את ישראל לקבל בשנת 2018 מציאות חמורה בהרבה מזו שהיתה ב־2008, ושגרמה לממשלה לצאת למבצע בעזה.
אך אם נשאל בכירי צה"ל, הם דווקא יטענו שאין שחיקה בהרתעה הישראלית היום, ולראיה - בששת סבבי האלימות בחודשים האחרונים חמאס לא יזם את הירי, אלא נגרר או הגיב למה שהוא הגדיר כתוקפנות ישראלית. ההסתגלות של הציבור הישראלי לירי נובעת, בין היתר, מכניסתן של מערכות ההגנה האווירית, שמצמצמות את הפגיעה בעורף, ומאפשרות למקבלי ההחלטות הישראליים מרווח נשימה.
ביקורת על משך הזמן
בחודשים שקדמו ל"עופרת יצוקה" נערך צה"ל לכמה אפשרויות ומדרגות פעולה. בפועל, המבצע שאושר וכלל כניסה רחבה ועמוקה יותר אפילו מזו של "צוק איתן", היה רק שלב ראשון במבצע רחב יותר שתוכנן, ושאליו דחף מפקד פיקוד הדרום דאז, אלוף (מיל') יואב גלנט. כבר בתקופה ההיא שרר מתח בינו לבין הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי, בהקשר זה. בפועל, לאחר כשבוע של תקיפות מהאוויר, נכנסו כוחות קרקעיים של צה"ל לרצועת עזה מכמה כיוונים. חטיבת הצנחנים למשל, בפיקודו של הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, ביצעה פעולה תחבולנית כשנכנסה דרך החוף בליווי כלי שיט של חיל הים. בסופו של דבר, כיתרו הכוחות הקרקעיים של צה"ל את העיר עזה מכמה כיוונים, אך הדרג המדיני לא נתן את האישור להרחיב את הפעולה לשלבים הנוספים שתוכננו, וכללו, בין היתר, כניסה לעיר רפיח בדרום הרצועה, במטרה לקטוע את צינור ההתעצמות התת־קרקעי של חמאס ממצרים, ובהמשך, כניסה למהלך ארוך יותר של טיהור השטח. בפועל, כאמור, הוחלט על מבצע מוגבל יחסית.
בתום המבצע נטען שהכוחות הקרקעיים של צה"ל שהו יותר מדי זמן ברצועה, אך "עופרת יצוקה" נחשב למבצע מוצלח, יחסית, שהצליח להגביר את ההרתעה, במיוחד בהשוואה להפעלת הכוח הבעייתית משהו כשנתיים קודם לכן, במלחמת לבנון השנייה.
העולם ביקר בחריפות
אך כידוע, המבצע לא הביא שקט לאורך זמן, והיו לו גם השלכות בזירה הבינלאומית, שצה"ל מתמודד איתן עד היום. אחת מהטענות הקשות שנטענו נגד צה"ל לאחר מבצע "עופרת יצוקה" נגעה לשימוש בכוח מוגזם נגד הפלשתינים ברצועה. בצה"ל דחו את הביקורת, וטענו כי הפעלת הכוח נועדה לשמור על חיי החיילים. בהקשר זה, המלצות ועדת גולדסטון שהוקמה על ידי האו"ם במטרה לחקור את התנהלות ישראל במבצע, כמו גם הביקורת הבוטה שנשמעה בעולם על מדיניות ישראל כלפי הרצועה, נתפסו בעיני חמאס כהישג משמעותי לאחר המבצע.
ההבנות בתום שלושת המבצעים בעזה איפשרו תקופות מסוימות של רגיעה, אם כי לא ממושכות. עדות לכך אנו רואים כיום, כאשר מדי כמה שבועות מתפתח יום קרב בין צה"ל לארגוני הטרור ברצועה. אך דווקא העובדה שחמאס מאותת שוב ושוב כי אינו מעוניין בעימות, מצביעה, אולי, על בגרות מסוימת של הארגון, ששולט על תושבי רצועת עזה קצת יותר מעשור, ומבין את האחריות שלו לאזרחיה.
באופן מודע בחרה ישראל בחודשים האחרונים שלא לפתוח במבצע נרחב ברצועת עזה, ובלמה את עצמה שוב ושוב, למרות שיש בצמרת מי שהביע התנגדות עזה לכך, ולראיה החלטתו של שר הביטחון, אביגדור ליברמן, להתפטר לאחר סבב ההסלמה האחרון.
עימותים בגבול הרצועה, השבוע // צילום: אי.אף.פי
למרות הרצון להימנע ממבצע, בישראל לא נותנים למאמצי ההסדרה בין ישראל לחמאס סיכויי הצלחה גבוהים, בין השאר לאור העובדה שחמאס לא יגיע להסכם ארוך טווח עם ישראל מבלי שתובטח לו הקלה משמעותית במצור על הרצועה, שיפור ניכר במצב ההומניטרי ובמצב התשתיות, תוך שימור כוחו הצבאי. מבחינת ארגון הטרור, סוגיית השבויים והנעדרים אינה חלק מהתהליך, בעוד ישראל אינה מוכנה לשמוע על הסדרה בלי פתרון לסוגיה.
ניתן רק לקוות שאם אכן יחליט הדרג המדיני לצאת למבצע בעזה בעקבות הסלמה כזו או אחרת, צה"ל הפיק את הלקחים משלוש המערכות הקודמות, ותחת פיקודו של אלוף הרצי הלוי בפיקוד הדרום, הוא מכין את עצמו היטב למערכה הבאה, ולא למערכה הקודמת. אך אף אחד בצה"ל לא משלה את עצמו - גם המבצע הבא ברצועה ככל הנראה לא יהיה המבצע האחרון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו