בקיץ 2004 הודיע השחקן פירס ברוסנן כי לא ימשיך לגלם את הסוכן החשאי הכי מפורסם של הוד מעלתה, ג'יימס בונד. ההודעה יצרה מייד בורסת שמות, ומדי יום דלפו שמועות לגבי זהות השחקן שיזכה להיות 007 החדש. אי-מייל שהודלף לעיתונות הבריטית טען אז שהבחירה המועדפת של אולפני MGM ושל מפיקי בונד היא השחקן הסקוטי יואן מקגרגור. שון קונרי, הלא הוא בונד המיתולוגי וסקוטי בעצמו, אף התראיין לכלי התקשורת והביע תמיכה בליהוק. מקגרגור לא קיבל את התפקיד. אחד הדיווחים טען שהמפיקים דחו אותו משום שהוא נמוך מדי להיות בונד. רק שנה לאחר מכן הודה במאי הסרט "קזינו רויאל", מרטין קמפבל, שתפקיד בונד אכן הוצע למקגרגור, וכי הוא סירב בשל מחויבות קודמת לסרט אחר. זמן קצר לאחר מכן פירסמו אנשיו של מקגרגור הודעה שאמרה כי השחקן דחה את ההצעה משום שלא היה לו עניין ליצור לעצמו טייפקאסט שיצמצם את החופש היצירתי שלו לגלם דמויות מגוונות. מקגרגור עצמו ציין כי חרף החיזורים המחמיאים, הוא האמין שעדיף למפיקי בונד לבחור בשם מוכר פחות. ואכן, מקגרגור לא נזקק להיות בונד כדי להמשיך לקבל תפקידים בהוליווד, חלקם בסרטים שהיו הצלחות קופתיות וחלקם בכאלה שהפכו לכישלונות מהדהדים. השנה האחרונה היתה אחת הטובות בקריירה שלו, ובסיומה הוא מועמד לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית השחקן הטוב ביותר על תפקידו בסרט "לדוג סלמון בתימן", שיצא בקיץ. מדובר בעיבוד לספר מצליח העוסק במומחה דיג שמתבקש לסייע בפרויקט העברת דגי סלמון לתימן. בד בבד משחק מקגרגור באחד הסרטים המדוברים שעלו לאחרונה בארה"ב - "הבלתי אפשרי", העוסק בסיפורה של משפחה במהלך אסון הצונאמי בתאילנד. הסרט, שנתפס כ"סרט אוסקרים", עולה בסוף השבוע בבתי הקולנוע בארץ. מקגרגור גרף לאורך השנים לא מעט פרסים אירופיים, אבל מעולם לא היה מועמד לאוסקר ולא גרף אף פרס אמריקני נחשב. עד כה רשם מועמדות אחת לגלובוס הזהב, ב-2002, על תפקידו ב"מולאן רוז'" לצידה של ניקול קידמן. "ביליתי יותר ממחצית חיי בעשיית סרטי קולנוע, ואני עדיין אוהב כל כך לצפות בהם", אומר השחקן בן ה-41. "העובדה שאני חלק מהתעשייה לא פגמה בהנאה שלי כצופה. אני נסחף בכל פעם מחדש, בדיוק כמו שקורה לי עם ספרים, עם מחזות, עם אמנות או עם מוסיקה. אין דבר שדומה להתרגשות שאני חווה כשאני רואה שחקן מעניק חיים ליצירה שהיתה קיימת עד אז רק על דפי התסריט". גבורת הרוח הצונאמי שפקד את דרום-מזרח אסיה לפני שמונה שנים גבה את חייהם של כ-300 אלף בני אדם, בעיקר באינדונזיה, בסרי לנקה, בתאילנד ובהודו. "הבלתי אפשרי", המבוסס על סיפור אמיתי, הופק בספרד וצולם בתאילנד, ומתמקד בבני משפחה מספרד שגלי הצונאמי הפרידו ביניהם. בספרד עלה הסרט לאקרנים כבר לפני חודשיים וזכה להצלחה היסטרית - הוא שבר את שיאי ההכנסות של סרטים במדינה. הבמאי, חואן אנטוניו באיונה, התוודע לסיפור בספרד, ביום השנה הראשון לצונאמי: אם המשפחה, מריה באלון (שאותה מגלמת בסרט נעמי ווטס), עלתה לשידור ברדיו וסיפרה את שאירע למשפחתה. בני המשפחה הסכימו לאפשר לבמאי להפוך את סיפורם לסרט קולנוע, ואף הוזמנו לסט הצילומים בתאילנד. "הסרט ממחיש כמה בני אדם מסוגלים להיות הכי רחוק מאנוכיים במצבים קשים כאלה", אומר מקגרגור בשיחה בפסטיבל הסרטים AFI בלוס אנג'לס. "אנשים פשוט התמסרו לעזור לזולתם, וזה מאפיין בולט בכל אסון בסדר גודל כזה, עם כל הסיפורים הקטנים שמתגלים אחריו. זה מקרה קלאסי של גבורת הרוח". מה משך אותך בתסריט- "בתחילה הייתי חשדן מאוד. לא היה ברור לי למה להרים סרט על האסון, ואם זה יאה. אבל ככל שהמשכתי לקרוא את התסריט, מצאתי סיפור כן בצורה מכאיבה. דרך קורות המשפחה בסרט למדתי שיעור ייחודי על אמפתיה, אנושיות ודאגה לאחר. מעבר לכך, מעולם לא עשיתי סרט שבו עיקר התפקיד שלי מתבסס על היותי אבא. בחיי האישיים אני אבא כבר 16 שנים, ואפילו שיצא לי לגלם אב לילדים בסרט ההמשך ל'נני מקפי', זה לא כלל כניסה אמיתית לעובי הקורה של מהות היחסים. פה היתה לי הזדמנות להתנסות בתפקיד כזה לראשונה". הסרט צולם באזור האסון באי פוקט, ולא באולפן. "היה חשוב לנו להיות במקום שבו הכל קרה", אומר מקגרגור. "עמדנו סביב בריכת השחייה באתר הנופש שבו שהתה המשפחה כשהאסון היכה בחוף ושיחזרנו הכל לפרטי פרטים. הבמאי והצוות האמנותי דאגו לכך שהכל ייראה מציאותי, ולא עמדנו באולפן לפני מסך ירוק. הסצנה שבה נעמי (ווטס) והבן הבכור שלנו לכודים בגל צולמה במהלך שישה שבועות, באמצעות טנק מים מיוחד שהורכב בספרד. זה לא היה פשוט, אבל הבמאי התעקש להשתמש במים אמיתיים, בלי עבודת מחשב. כשרואים על המסך את הצונאמי, זה עלול להיות די קשה לצפייה". דיברת עם בני המשפחה כהכנה לתפקיד- "בוודאי. היה לי חשוב לדבר עם אנשים שהיו שם. פגשתי אישה אנגלייה שחוותה סיפור דומה לזה של בן דמותי בסרט, הנרי. היא הופרדה בכוח הגלים מבעלה ומאחת מבנותיה, ויצאה לחפש אותם. את בתה מצאה בבית חולים שדה כשהיא פצועה קשה, ולבסוף מצאה גם את גופתו של בעלה. הסיפור שלה היה טרגי ועזר לי מאוד. למדתי ממנה על המחשבות שעברו לה בראש כשהיא נאבקה על חייה וחיפשה אחרי בני משפחתה. היא לא הבינה כמה מוכת הלם היתה באותם ימים. "עשינו מחקר מקיף מאוד לקראת צילומי הסרט. קיבלנו כמות אדירה של תיעודים ויזואליים מהאסון, והיה קשה להביט בתמונות האלה זמן ממושך. אחרי שבוע-שבועיים של עבודה על הסט כבר הפסקתי להביט בהן, כי זה היה יותר מדי עבורי, אני חייב להודות". שילבתם גם ניצולים מהצונאמי בצילומים בתאילנד. "כן, הבמאי קיבל החלטה נבונה לשלב שורדים אמיתיים באחת הסצנות שלי בסרט, והם היו סביבנו בכל תקופת הצילומים. גם לעובדים המקומיים בבתי המלון שבהם שהינו היו סיפורי הישרדות. זה היה אלמנט חזק מאוד לאורך כל תקופת הצילומים. "זכור לי במיוחד סיפור של בחור גרמני, שהיה עם הוריו בבית החוף שלו בזמן הצונאמי. כשהמים פרצו הוא נסחף החוצה דרך החלון, והוריו נותרו בבית ונהרגו. התיאור שלו היה כל כך מפורט וכל כך מזעזע. הוא זכר בצלילות איך היה לכוד בתוך המים, עד שהצליח לעלות על פניהם". הפקת הסרט נמשכה חמש שנים. היית אומר שהשלמתו היתה בבחינת "הבלתי אפשרי"- "העבודה על הסרט התארכה רק בגלל תכתיבי הטבע - מזג אוויר נוראי, שלא הירפה מאיתנו במהלך תקופת הצילומים. הצונאמי אירע ביום בהיר מאוד, ואילו אצלנו פשוט ירד גשם ללא הרף ולא יכולנו לצלם". אילו תגובות קיבלתם אחרי הקרנות הבכורה בלונדון ובספרד- "אני מרגיש שהציבור שהגיע להקרנות קיבל את הסרט בצורה אוהדת מאוד. לתחושתי, מדובר בסרט שמצליח לרגש מאוד אנשים בכל מקום בעולם, וזה תמיד מחמם את הלב". איש משפחה יואן גורדון מקגרגור נולד בעיירה פרת' שבסקוטלנד ב-1971. עם סיום התיכון עבר ללונדון, שם למד דרמה בבית הספר לאמנויות "גילדהול". בהמשך לוהק לסדרות טלוויזיה שונות. תפקידו הקולנועי המשמעותי הראשון היה בסרט "חברים לרצח" ב-1994, שם הכיר את הבמאי הבריטי דני בויל. כעבור שנתיים ליהק אותו בויל לסרט "טריינספוטינג" - שם עשה את הפריצה הגדולה. הסרט השנוי במחלוקת, על קבוצת חברים מכורים להרואין, נחשב לאחד המשובחים ופורצי הדרך שיצאו מבריטניה. הוא גם נתן מושג ראשוני בנוגע ליכולות של מקגרגור ולאופיו האמנותי חסר הפשרות. קצת לפני צילומי "טריינספוטינג", בגיל 23, פגש מקגרגור את מעצבת התפאורה איב מאבראקיס, וכעבור כשנה נישאו. כש"טריינספוטינג" החל להצליח ברחבי העולם ומקגרגור הפך לכוכב, הוא כבר היה אב טרי, ורק בן 25. המשפחה עברה ללוס אנג'לס. מקגרגור עדיין נשוי לאיב ומגדל ארבע בנות - שתיים מהן מאומצות. מאז "טריינספוטינג" השתתף מקגרגור בסרטים רבים, וגילם תפקידים שונים מאוד זה מזה. הוא נחשב לאחד השחקנים המרתקים ונטולי העכבות בהוליווד, שבוחר תפקידים מורכבים, גם כאלה שכוללים זהות מינית לא ברורה וסצנות עירום. בין הסרטים שבהם השתתף: "ולווט גולדמיין", שבו גילם כוכב רוק אמריקני בשנות ה-70; טרילוגיית "מלחמת הכוכבים" השנייה שעשה ג'ורג' לוקאס, שבה שיחק את דמותו של אובי ואן קנובי; "בלאק הוק דאון" של רידלי סקוט, שעסק בפעולה צבאית אמריקנית בסומליה; "סיפורי דגים" של טים ברטון; "מלאכים ושדים", לצד טום הנקס ואיילת זורר; "מולאן רוז'", לצידה של ניקול קידמן; ו"אני אוהב אותך, פיליפ מוריס", שבו גילם עם ג'ים קארי זוג נאהבים בבית סוהר. רק עם אופנוע אחת האהבות הגדולות בחייו של מקגרגור היא אופנועים. הוא רוכב נלהב עוד מימיו כנער מתבגר בסקוטלנד. ב-2004 יצא עם חברו הטוב, השחקן ומגיש תוכניות הטיולים הבריטי צ'ארלי בורמן, למסע רכיבה מצולם בן 30 אלף קילומטרים מלונדון לניו יורק. המסע הזה תועד בסידרת הטלוויזיה "הדרך הארוכה מסביב". השניים רכבו דרך מרכז אירופה, רוסיה, קזחסטן, מונגוליה, סיביר וקנדה, עד שהגיעו לחצות את ארה"ב ממערב. המיזם בוצע בשיתוף פעולה עם ארגון UNICEF, שעוסק בפעילות הומניטרית בקרב ילדים בארצות מתפתחות. מקגרגור מונה להיות שגרירו הבריטי של הארגון, ובמהלך המסע חשפה המצלמה את הסיוע ההומניטרי באזורים שונים בעולם. שלוש שנים אחר כך יצאו מקגרגור ובורמן לפרויקט אופנועים נוסף. הפעם הם רכבו מסקוטלנד לדרום אפריקה, והמסע תועד בסידרה "הדרך הארוכה למטה". כרוכב אופנוע ותיק, מקגרגור אומר שהספר האהוב עליו הוא "דרום אמריקה באופנוע", המבוסס על יומנו של צ'ה גווארה. "הספר הזה מלווה אותי בכל המסעות שלי ברחבי העולם. כשאני רוכב על האופנוע שלי, אני תמיד מחזיק אותו בתיק וקורא אותו שוב ושוב". שיתוף הפעולה של מקגרגור עם יוניסף נמשך עד היום. בשנה האחרונה הוא הופיע בספיישל טלוויזיוני ב-BBC, שבו תועד מגיע באמצעי תחבורה מגוונים למקומות מרוחקים בעולם כדי לספק חיסונים לאוכלוסיות חלשות. "לעולם לא אשכח את התינוקות שפגשתי במהלך ביקוריי", כתב מקגרגור במאמר מיוחד שפירסם בחודש מאי האחרון בעיתון הסקוטי "Scotland on Sunday", על המסע להודו. "לעולם לא אשכח כמה קטנטנים הם היו, וכמה עצוב היה לראות אותם שוכבים במיטות תחת עששיות, ללא מגע אנושי. התינוקות שפגשתי בהודו הם אנשים קטנים להפליא ונחושים להחזיק מעמד - בדיוק כמו כל הילדים שיצא לי לראות במסעותיי עבור יוניסף".
