אמא שלי תמיד אמרה שיש לי נטייה להתמכרות. היא הבחינה בזה לראשונה כשלמדתי לעשות גלגלון. הייתי עושה גלגלונים בבית מהבוקר עד הערב, מנפצת רהיטים ומטריפה את יושבי הבית. התגלגלתי בין הסלון למטבח עד שהפנים שלי האדימו והרגליים כשלו מהסחרחורת.
באיזשהו שלב היא אסרה עליי לעשות עוד גלגלונים, אז עשיתי אותם בהיחבא בחדר. קטנים כאלו, כי לא היה מקום. לפעמים כשהייתי בקריז לגלגלון גדול ומספק, ביקשתי רשות - "פליז אמא, רק אחד!" וברגע שהייתי מזהה טיפה של התלבטות על פניה הייתי דופקת שלושה זריזים לפני שהייתה מתחילה לצעוק.
קשת ההתמכרויות שלי רחבה ומביכה. חלקן לא מזיקות (לפוצץ חצ'קונים), חלקן גבוליות (שני בקבוקי זירו ביום), וחלקן רעות נורא (סיגיריות). זה גרם לי הרבה נזקים לאורך החיים. הייתה תקופה, למשל, שהתמכרתי לסידור גבות - וסידרתי אותן עד שנותרו בהן שש שערות.
כיוון שפיתחתי מודעות לנטייה הזו שלי התרחקתי מדברים ממכרים בהגדרה, כאלו שמסוכנים לי מאוד, דוגמת סמים ואלכוהול. אני ערנית לכמה אני קונה, כמה אני באינסטגרם וכמה קפה אני שותה. אבל הנה קרה ונרדמתי בשמירה.
מכורה סדרתית
בשנים האחרונות עבדתי ללא מנוחה. היו לי שעות ספורות לישון ולא העזתי או יכולתי לבזבז אותן על צפייה בטלוויזיה. הייתי רואה רק חדשות מתוקף תפקידי, ואולי את הריאליטי התורן. זהו. עד לפני שנה היה לי רק "עידן פלוס" לצורך העניין. לא סדרות, לא סרטים ולא נעליים. כשכולם צפו ב"בית הקלפים" ו"משחקי הכס" אני ישנתי.
ואז נכנס לחיי בן זוגי שיחיה, עברנו לגור יחד והוא התרברב שיש לו נטפליקס, כאילו ידעתי מה זה. תקופה ארוכה הוא ניסה לשכנע אותי לראות איזו סדרה ואני הסברתי לו שאני לא צופה בסדרות, זה לא מעניין אותי. אבל הוא התעקש שאני אוהב את זה.
אם רק הייתי יודעת כמה אוהב את זה, הייתי מטילה וטו מיד, אבל באתי לקראתו והסכמתי לבזבז שעה על פרק. מפה לשם כבר חצי שנה שאני לא ישנה. מסיימת סדרה ומתחילה אחרת. בכל אקורד סיום משתלטת עליי ריקנות, ואני מיד מתחננת אליו שימצא לי חדשה. חוזרת מהעבודה בלילה וקמה אליה לפנות בוקר, ובכל זאת שורפת את מעט הזמן שיש לי בלגלות אם הולכים לתפוס את מיסטר ווייט.
לא קל לספר את זה, אבל בחופשה שלנו באמסטרדם, תפרנו בחדר עונה שלמה של "בית הנייר".
אני כבר כמעט ולא נפגשת עם חברות, הבית הפוך, הפנים שלי התמלאו פצעים מהגרעינים וקיבלתי צורה של ספה. החיים שלי מתפוררים כמו העוגיות בקפלים של השמיכה. אני לא יודעת אם אצליח להגמל מזה, אבל אני יודעת שאני רוצה.
לא פשוט להיחשף בחולשותיי, אבל אולי אוכל להציל כך אחרים. אז אם מישהו מפציר בכם לנסות את נטפליקס, זרקו עליו את השלט ותגידו "לא תודה, יש לנו חיים!"
שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו