בדרך חזרה מאמסטרדם דיברנו אסיף ואני על כמה נפלא הנימוס האירופאי, וכמה חבל שאצלנו אין את השלווה שסדר וסבלנות מייצרים. כשעצרנו לקונקשן בטורקיה זיהינו מיד את השער שממנו יוצאת הטיסה לישראל - ערמת אנשים קולניים, חלקם מרוחים על הרצפה, חטיפים עוברים מיד ליד ובקבוקי קולה גדולים נמזגים לכוסות פלסטיק קטנות, שנשארות, כמובן, בשולי המושבים. נו, אתם מכירים.
הטיסה איחרה. התיישבנו בפינה ונזכרנו בערגה איך באירופה האנשים תמיד זקופים, שקטים, נעימים למראה ולסביבה. על הברכיים הם מניחים תיק קטן וסימטרי, שחלילה לא יפריע לאיש בצדדים. והם לא אוכלים. קטע. גם אין להם ילדים.
מעיין ואסיף באמסטרדם
אבל פה מלא ילדים. הם רצו סביבנו, גערו בהוריהם, צרחו וזרקו חפצים אחד על השני. כשהבנדיט שנשכב לידי (עליי, למעשה) שיחרר לי בעיטה - נשבר לי. אספתי את אסיף והתחלנו ללכת לכיוון הבורדינג. שאלנו את הדיילת בקבלה מתי הטיסה יוצאת כי תכף אני בעצמי יוצאת פה על מישהו בטיסה 007 מעיין איירליינס. נאמר לנו שהעלייה למטוס תחל בעוד רבע שעה, תענוג. יש זמן לשירותים.
כששבנו מהשירותים ראינו מרחוק שער ריק. הרגשתי חולשה כזו בברכיים, כאילו אני עומדת ליפול, הלב שלי החל לדפוק בעוצמה ורצתי לשם כדי להיווכח שאני מדמיינת, הרי זה לא יכול להיות, אבל זה היה - כולם כבר על הטיסה.
חיוורים ומתנשפים הגענו לדלת שמאחורי הדלפק, זו שמובילה לשרוול ממנו עולים למטוס, היא עוד הייתה פתוחה ואם יכולתי לדבר ברגעים האלו, ודאי הייתי צורחת "הללויה". אלא שפתאום הגיח מאחורינו פקיד טורקי, שהבחין ביוסיין בולט ובי רצים לעבר הדלת, ורץ במטרה אחת - לטרוק לנו אותה בפנים.
הייתי בטוחה שהוא חושב שניסינו להתפלח, שברגע שאראה לו את הכרטיסים הוא יחייך, ישמח עבורנו ויפתח לנו את הדלת הבייתוש. אז הסברתי בנימוס מהול בהיסטריה שהלכנו שנייה לשירותים, והנה דרכון וכרטיסים, ויאללה כפרה תן לנו להיכנס, אבל הוא ענה "איטס קלוזד" והלך.
רצתי אחריו, ניסיתי להבין עם מי אפשר לדבר, הרי המטוס כאן, השרוול מחובר, הרגע נכנסו אנשים. דיילים עדיין נכנסים ויוצאים משם גאד דאם איט! - אבל לשווא. הוא אפילו לא ענה לי. מרוב ייאוש תסכול ופחד כבר פרצתי בבכי, מה בכי, עם בועות מהאף.
סגור זה סגור// צילום: iStock
אסיף חיבק אותי חזק, מלמלתי כמה קללות עסיסיות, התרסקתי לו בידיים ומרחתי לו נזלת על כל החולצה. אחרי כמה שניות הציפה אותי בושה. איפה מעיין הנמרה? קרת הרוח? שפורחת במשברים? הזדקפתי, ניגשתי לדלפק הנטוש, לקחתי ביד אחת את הטלפון הקווי שהיה שם וביד השנייה את הקריזה. בקריזה שידרתי אותות מצוקה סטייל "אופן דה גייט, איטס אן אימרג'נסייייי!!!" ובטלפון לחצתי על כל המקשים.
אחד המקשים הוביל לקול של אישה. הוקל לי - יש עם מי לדבר. הסברתי בכל השלווה שיכולתי לגייס מה קרה, שהמטוס עוד פה, שהשרוול מחובר, רק תפתחו לי. היא ענתה "איטס קלוזד" וגם האחראי שלה והאחראי שלו. בסוף ניתקו לי את הטלפון ולא ענו יותר.
מה לעשות, ככה זה כשהכל מסודר: איף איטס קלוזד - איטס קלוזד.
הלילה הזה הלך ונהיה גרוע. לא היה מקום על טיסות ישירות לישראל שלושה ימים קדימה. אז הקפנו את העולם כדי לחזור הביתה ושילמנו 1,800 דולר על הגיחה הזו לשירותים, שמילא אם היו נעימים, אבל אפילו לא היה נייר.
כל הזמן הזה חשבתי איך הייתי רוצה לדבר עם מישהו בעברית עכשיו, איך אני יודעת שדייל ישראלי בחיים לא היה סוגר לי דלת בפנים, גם אם זה קצת שכונה, הוא היה מחליק אותי פנימה. אם בקו הטלפון הייתה בחורה משלנו היא הייתה הופכת את העולם לעזור לי, גם אם הטיסה סגורה. אני יודעת שאם המגעיל ההוא שהוריד גרביים ואוורר את הרגליים על המושב היה פה - הוא היה עוזר לי, כי הוא ישראלי. כמוני. והוא פי אלף בנאדם מהפקיד המעונב.
עמדתי בשדה ריק ומנוכר, כמהה לשמוע שוב את הרעש של החטיפים והצרחות של הילדים סביבי. אבל הם אינם. הבנתי כמה אני אוהבת אותנו, ושאין לי שום מקום אחר בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו