שפת דוס

בתחילת הקיץ, כשכל יום התארך עוד קצת, האזנתי במכונית למה שנתנו להאזין, וחשבתי על קץ הרדיו הקרב. המכוניות האוטונומיות יגמרו על הרדיו. אכנס לאוטו, שמשה קדמית מיותרת, אפתח מחשב נייד, אעבוד על קובץ שנשאר פתוח, אענה למיילים, אצפה בסרט, אשחיל חרוזים, אקרא ספר. כשהעיניים והידיים פנויות מנהיגה, לא אצטרך שיאכילו לי את האוזן. 

היחידים שימשיכו לצרוך רדיו יהיו מוכרי הפלאפל, שידיהם ועיניהם עסוקות בכדרור ובטיגון. והלוואי שלא ייעלם לנו הפלאפל. בתור מי שמשדרת ברדיו מדי פעם, אני מצטערת מראש על מותו העגום. 

באותו יום מתארך חלפו ליד האוזן שלי פרסומות עם לחן נוראי ותשדירים עם מלרע מלאכותי (השבוע חטפנו המון מלרע מלאכותי ב"מבצעים לחנו־כה"). אבל אחד התשדירים היה פנינה. שמעתי אותו רק פעם אחת, הוא טס לידי, אבל נשתל במוח שלי. השבוע הלכתי לברר מה זה היה. 

ובכן, תשדיר מטעם המוסד לבטיחות ולגיהות שמזכיר לבני הנוער לדרוש הדרכה בבטיחות לפני העסקתם בעבודות הקיץ. לקריין קראו כאמל מוסטפא והוא מדריך בטיחות. רבים מהנפגעים בתאונות עבודה הם בני המגזר הערבי, אבל הפרסומת היתה בעברית ופנתה לכלל הנערים הישראלים. ומוסטפא דיבר במבטא ערבי ברור. שמחתי מאוד בלבבי כי לא היה בדברים נושא ערבי (המבטא של הדרוזי המזמין לבקר בכפר הוא מנומק: הוא דרוזי ולכן "כפר ביקרתם"), והנה המיעוט מציץ אל הפריים, וטוב הדבר מאוד. 

בחזור האזנתי ליעקב אייכלר שמגיש את תוכנית האקטואליה הלילית ברדיו הממלכתי שלנו. הוא לא בתפקיד חרדי מחמד או חרדי משנא. הוא עיתונאי שמסכם את מאורעות היום במבטא אשכנזי נהדר, לעיתים מציין "יורצייט" של אדמו"רים וגדולי תורה כחלק מהליין־אפ או מבליע בתוך ידיעה חדשותית על אדם שחלה בסרטן את המילים "לא עלינו".

ובאיזה אוטובוס בין־עירוני יושב נער ערבי ושומע תשדיר ישראלי במבטא ערבי, ונער חרדי, בחדר שלו בישיבה, מאזין לסיכום היום ברדיו, והנה המגיש אמר "המחלה לא עלינו", ואלו המילים של הבית שלו. יום אחד ישאלו מגישי האקטואליה, בתום דיווח על פצועים, מה השם המלא לתפילה, והרבה ישראלים ירגישו סוף סוף שהרדיו קצת שלהם, שנייה לפני שהוא נעלם. 

•  •  •

המיעוטים עשויים מהמגזר שלהם, המגזר הוא חלק מהזהות. אנשי הרוב לא יודעים שדבר כזה קיים. שיש עוד זהות, ועוד אחת, ויכולה להיות תחרות ביניהן (השבוע התלבטו אקטיביסטיות מתנחלות אם להצטרף לעצרת הנשים, שהדירה מתנחלות). 

תודעת מיעוט מחייבת את המחזיק בה, באופן טבעי ומובן, להיות מובחן. איך מקצינים? מכניסים בן מיעוטים (ערבי, אתיופי, חרדי, רוסי, הומו) לחדר מלא בבני הרוב. הוא מייד מניף דגלים. במסיבה כל־ישראלית, הערבי יהיה יותר ערבי, הדתייה יותר דתייה, המזרחי יותר מזרחי. יותר ממה שהם בבית. 

יש שבטים ויש מגירות, והנטייה לחלק אנשים למגירות עוזרת לנו לא ללכת לאיבוד בעולם. ואני, מה אני. שוחה כבר זמן בתוך זרם הנבוכים. בוררת את זהותי. שומרת תורה ומצוות כרגיל, אבל כשנכנסת לאולם מלא מטפחות ראש, פחות מרגישה חלק. אולי אני פחות מגזר, פחות גזורה מהמסיבה הישראלית? לא יודעת לגבי חרדים, ערבים, וכל שאר האלמנטים שנכנסים למטוס בבדיחה. בכל הנוגע לציונות הדתית: אפשר להוציא את האדם מהמגזר, אי אפשר להוציא את המגזר ממנו. קבלו מדריך.

יש דברים שלא אוכלים בשבת. גם הדתי החדש, פיוז'ן, גבר בטלית סגולה שמתפלל בקהילת "יחד" עם בן זוגו - אוכל בשבת "אוכל של שבת" עם ריח ספציפי של שבת. שולחנות השבת שלנו מתרעננים בחידושים מטורפים: חמוציות בסלט כרוב, מנגו בחסה, שקדים על הברוקולי. הולכים על הקצה. אבל שלא תעז להגיש צ'יפס לשולחן שבת. פסטה חמה עם רוטב? בשבת? מזל טוב, אתה שתול של המחלקה היהודית בשב"כ.

לבוש. לפני 15 שנה הייתי חתומה על כתבה (מביכה) שסקרה את תופעת הדתיות שהולכות במכנסיים. נדמה לי שהכותרת היתה "על קו התפר". היום זה כמעט מדים רשמיים. מכנסיים לנשים דתיות לא מעידים על קיום המצוות שלהן. בוגרות אולפנא, מתנחלות, נשואות, סבתות. ציוות מכנסי ג'ינס וכיסוי ראש הוא כמעט קלישאה. סייג: שבתות. גם אם את תמיד במכנסיים, וגם אם השמלה קצרה באופן נפשע, בשבת לא הולכות במכנסיים.

הדתיות מתלבשות בספקטרום רחב של חוק פינוי פיצוי הבגד. גבולות המגזר והגזרה פלואידיים. מעצבות של בגדים לדתיות מציעות כל שמלה בארבעה אורכי שרוול לבחירה. החצאיות הקצרצרות בבתי כנסת בערים במרכז הארץ מעידות על הכלה גמישה. ועדיין, יש דברים שמשאירים את האישה בתוך השבט ויש דברים שיעיפו אותה ממנו. ראו כתפיים? נפסלת. חולצה נטולת שרוולים היא מחוץ לתחום. 

חלק גדול מהדתיות לא נראות דתיות. לא במבט ראשון. חלק מסוים מהדתיים לא חובשים כיפה. אבל יש לנו תדר סודי שמאפשר לנו לזהות אלו את אלו. הסיסמה "באיזה שבט אתה" תפתח כל דלת (אין יהודי שגדל בציונות הדתית שלא יודע מה לענות), ובשבי הטורקי במלחמת גוג ומגוג נוכל להעביר למישהו פתק בכתב רש"י שבו יהיה כתוב: אם אתה יכול לקרוא את זה, אתה מהמגזר. 

קובי אריאלי סיפר לי על המבדקים שלו: אם אתה לא בטוח לגבי מישהו, תן לו תאנה טרייה. מי שחונך כדתי לעולם לא יגיש לפה וינגוס, אלא יפער אותה באמצעה ויעביר עליה מבט חשדן. גם אם יצאת בשאלה ואף הוטבלת לנצרות, הגנום יכלול פחד בלתי סביר מתולעת בתאנה. פחד שמקורו הלכתי. סממן נוסף הוא שמירת התחנות ברדיו באוטו - שוב הרדיו: מספר שתיים תמיד רשת ב'; מספר שלוש תמיד רשת ג'. תודעת גימטרייה שטבועה בתוכנת הדוס.

מה עוד מגדיר מגזר? שפה, כמובן. אין דתי שמשתמש במילה "שביס". לא קיים. אם מישהו נוקט את המילה הזאת הוא סוכן כפול או שחקן בסדרת דרמה נעדרת תחקיר. אומרים שלדתיים יש עיניים תמימות. שלדתיות יש שפת גוף שונה. אבל האותות נמצאים במינוחים. אשאל מישהי מה היא עושה ב"ליל שבת": אם היא תענה בהתייחס ללילה שבין שישי לשבת - היא משלנו. אם בהתייחס למוצ"ש - חילונית טהורה דור שלישי מכל הצדדים. 

רדאר הזר יצפצף ויתריע על חילוני בסביבה כשמשתמשים בביטוי "פסח שני" ומתכוונים לשביעי של פסח, או "סוכות שני" לגבי שמחת תורה. בימי חמישי בסוף יום העבודה אפשר למצוא חילונים שיגידו "שבת שלום", אבל אין דתיים שיגידו "סוף שבוע נעים". 

והביצה. אנחנו מכירים את הכותבים בעלוני השבת גם אם מעולם לא קראנו בהם. ואם נעימה לך רכילות מגזרית, אתה לגמרי בפנים. שמעתם על ההוא?

•  •  •

אנקדוטה לסיום. כששאלו את הבן שלי בחטיבת הביניים אם הוא קשור לאמילי עמרוסי, הוא היה נבוך. לא רצה שיהיו ממנו ציפיות גבוהות כי הוא בן של סופרת ועיתונאית, ולא רצה שיעשו לו הנחות רק כי מכירים את אמא שלו. ובכלל, אמא עושה בושות זו אני. למורה ששאלה ענה התכשיט, בלי להניד שריר בפניו: כן, בטח קשור. אמילי עמרוסי היא דודה שלי.

emilya@israelhayom.co.il(איור: בת־אל בן חורין)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו