למעלה משנה חלפה מאז ימי הריאליטי שלי. ברוך השם אני כבר לא קוראת כל בוקר כותרות מרושעות על האישיות שלי, לא מפחדת מפפרצי כשיוצאת מהבית ולא עומדת לביקורת ציבורית בסופר. הייתה לי קשה התקופה הזו, גם עם עוצמת האהבה לא ידעתי להתמודד, עם זרים שביקשו חיבוק בתור בדואר, עם ילדים שצעקו לי מתחת לחלון בשבת בבוקר. אומרים שזה רק לרבע שעה התהילה הזו אבל היא נראתה לי כמו נצח וחיכיתי שתסתיים.
חשבתי לעצמי שהעוצמות של הפריים טיים הן אלו שהביאו את הצרה הזאת עלי, שאם אתמקד בעיתונות אוכל להמשיך להשפיע על המסך מבלי לחטוף את קיטונות השנאה ותשומת הלב המוגזמת ששמורים לסלבס. וכך עשיתי.
זכיתי למצוא בית חם ב"קשת", אני עובדת סביב השעון על תחקירים ל"חי בלילה" וקמה כל יום בארבע לתכנית חדשות הבוקר. לו"ז קשוח אבל נהנת מכל רגע. אני חושבת שטוב לי לא רק משום שאני אוהבת את העבודה, אלא משום שבחוויה שלי, הפעם, אני לא דמות שנויה במחלוקת, אני כאחת האדם.
ניב רסקין, מגיש התכנית, המוכר גם כ"רסקה" בקרב צופי נינג'ה ישראל, הוא אמבציוז מהסוג שאני הכי אוהבת. מידי פעם אנחנו מקשקשים מה אפשר לשפר ואיך ממשיכים להביא את התכנית לגבהים. היום הוא זרק לי משהו על עמוד הפייסבוק שלנו ועוד לא יצא לי לעיין בו, אז בסוף השיחה נכנסתי לשם להתרשם.
שחור בעיניים. איזה אחת האדם... עשרה אנשים אנחנו בתכנית וכל התגובות עלי. שונאים, אוהבים, שנאו ועכשיו אוהבים, אהבו ועכשיו שונאים.. זה לא נגמר. נחנקתי. למה לא כתבו על אחרים? למה רק עלי? מה בי גורם לאנשים לצאת מדעתם? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?
זה לא עזב אותי כל היום ולא עוזב גם עכשיו. נזכרת בתירוצים על גבי תירוצים שסיפרתי לעצמי כל החיים. בבית הספר הסברתי שאני מושכת אש בגלל שכולם היו קיבוצניקים ואני נהריינית, בדובר צה"ל כולם אליטיסטים שלא יודעים להתמודד עם חימושניקית, בכנסת זה קן צרעות ולא קשור אלי וכן הלאה.
הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי אם זה משהו בי הייתה כשמישהי אמרה לי "את כוסברה כפרה - או שמתים על זה או ששונאים נורא. אי אפשר להשאר אדישים" אני חייבת לומר לכן, כוסברות יקרות, שאפילו שנורא כואב לי עכשיו, לא הייתי בוחרת להיות אחרת.
כי אם כולם מסכימים איתך - סימן שלא אמרת כלום.
אני יודעת איזה דברים מעליבים כותבים לכן, מה גיליתן שאמרו כמה חבר'ה בעבודה ואיך מרגישה מי שעוברת ברגעים אלו חרם בבית ספר, אבל שזה לא ישבור אתכן. כי זכיתן בטעם וריח משמעותי בעולם, זה משהו שאנשים אחרים יכולים רק לחלום עליו. אז טוב שנזכיר לעצמנו שלא היינו מתחלפות עם אף פטרוזיליה, כי לא תמיד שמים לב שהיא קיימת, וגם לא מרגישים בחסרונה.
שלכן, כוסברה גאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו