אם היתה אי פעם פאניקה מוסרית מזויפת - היא התפרצה סביב חוק "נאמנות בתרבות", שנפל השבוע. חוק כמעט זהה לחלוטין התקבל במסגרת "חוק יסודות התקציב התשע"א 2011". כבר נכתב על כך, שכל מה שחוק התרבות המחודש עושה הוא להעביר את הסמכות לשלילת תמיכה ותקציבים משר האוצר לשר או שרת התרבות.
אם מירי רגב תהיה שרת האוצר בממשלה הבאה, או מתישהו בעתיד, יהיה בידה כלי לקצץ תמיכות ותקציבים על פי החוק שכבר קיים. ולא זכור שנרשמו שום פרץ וצווחה בתקשורת או בתנועות החרדות לגורל הדמוקרטיה כאשר החוק התקבל אז. בחוק מופיעים אותם סעיפים המאפשרים שלילת תקציבים מגוף נתמך, אם מופקים שם אירועים שמבטאים את "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית", הסתה לגזענות, אלימות או טרור, תמיכה באויב או בארגון טרור וציון יום העצמאות כיום אבל. אז מה הסיפור? ובכן, מירי רגב פנתה רבות לשר האוצר כחלון בנושא פגיעה בתמיכות, והוא התעלם מכל הפניות.
עם נפילת החוק של רגב, משה כחלון מסומן כגורם המרכזי במערכת הבחירות המתקרבת. או המתנהלת כבר. הסיפור העיקרי עם כחלון הוא לא העמדה הקבועה שתפס בנושאי התרבות ומערכת המשפט (אם כי יש כאן מאפיין מסוים) אלא התנהלותו הכלכלית, ובמיוחד בזמן האחרון.
האסטרטגיה הפוליטית של כחלון מחזירה את המשק הישראלי שנות אור לאחור. זה הניסיון להיטיב בנוסח "יש לי" עם מגזרים שלמים, בתקווה שפתקי הבוחרים הללו בחלקם ידבקו אל "כולנו". כפי שבעבר הקימו מפעל טקסטיל בעיירה דרומית, ובתמורה קבלן הקולות האזורי רתם את האזרחים לטובת מפא"י, כך תקציב הפנסיה לשוטרים אמור לפעול לטובת מפלגתו של כחלון.
הברית המוזרה והמושחתת שנוצרה בין מזכיר ההסתדרות אבי ניסנקורן לבין שר האוצר כחלון היא עניין מדאיג לכלכלה הישראלית. ניסנקורן מאיים חדשות לבקרים ולעיתים גם מקיים שביתות כלליות בכל נושא, וכשיצטרף למפלגת "כולנו, ואמור לספק עוד בשר תותחים אלקטורלי - כפי שהפיל ההסתדרותי שאב את כל החמצן בחדר של הפוליטיקה והכלכלה בימי קדם. כחלון לא נרתע מהאפשרות שכל המאבקים בין האוצר לאיגודים נראים כמשחק מכור. אם הוא ניצב כמגן מערכת המשפט וחופש היצירה - כנראה מותר לו.
כמה מקברניטי הכלכלה הישראלית סבורים שבעיית הצמיחה בישראל מקורה בהתחזקות ההסתדרות בשנים האחרונות. בזמן שהדימוי היה כאילו ההסתדרות התרסקה ולא תשוב עוד לעולם כגורם מרכזי, בשנים האחרונות היא חזרה - ובגדול. בחצי השנה הראשונה של 2018 קצב הצמיחה עמד על כ־4.2 אחוזים, אך בחצי השני בסביבות 2 אחוזים. זה משאיר את הכלכלה בקצב שמתחיל להיראות מימי וחלש - כ־3 אחוזים. ישראל, בייחוד אחרי מתווה הגז, היתה אמורה להיות קרובה יותר ל־5 אחוזי צמיחה.
כחלון נכנס מוקדם מדי ל"מוד" של קמפיין בחירות. לוח הזמנים שלו מכוון לבחירות בחודש מארס. נתניהו פועל לקראת תאריך מאוחר רק במעט - מאי־יוני.
סתם לא שולחים משטרה
"וואלה!" נחשפה כמערכת עיתונאית רקובה, אבל מי שדורשת תחקיר היא הצבת התקשורתית על נתניהו בין 2013 ל־2015
אמיר תיבון אמר לברוך קרא כי ב"ישראל היום" זה בדנ"א "שלהם" לתת סיקור אוהד לנתניהו. מה שעולה בין השאר מכתבת "המקור" על מערכת האתר וואלה! הוא, שיותר מכך, בדנ"א של כתבי ועורכי האתר הוא להיות אנטי־נתניהו. הזעקה הבלתי נשמעת שעלתה מהכתבה: תנו לנו להיות כמו כולם ולכתוב את השטויות שכולם כותבים על ראש הממשלה, ממשלתו ואשתו. קוראים לזה ביקורת, קוראים לזה "חופש העיתונות"!
והנה, הגיע היום, כפי שאמרה עורכת חדשות לקרא, שבו הם פתאום נשמו חופשי. מגב כפוף נפרק העול והם היו יכולים לכתוב את כל דברי החוכמה נגד נתניהו ורעייתו.
התחקיר של ברוך קרא על תיק 4000, למיטב הבנתי, הוא פרופיל של מערכת עיתונאית חלשה עד רקובה. זה לא על הלחצים, כי כפי שציין רביב דרוקר בפרשנות שבסוף התוכנית; יש כאלה שאומרים שהלחצים בכלי תקשורת אחרים הם הרבה יותר קשים, ולא זמניים. "אילן ישועה בז לעיתונות ולחופש העיתונאי", אמרה מישהי מטושטשת פנים וקול. "זה היה שלטון טרור יומיומי".
ברוך קרא, כמו גידי וייץ לפניו, טורח הרבה כדי לגלות לנו סקופ: וואלה! במשך תקופה מסוימת, אולי שנתיים, העניק סיקור אוהד לנתניהו. טוב שהוא מגלה זאת, כי רוב האנשים שאני מכיר לא שמעו ולא הרגישו בכך בזמן אמת. שוב ושוב טוענים כתבים ועורכים שידיעות חשובות וראיון אחד עם נתניהו נכנסו לאתר לאחר מאבקים. דרוקר צודק בביקורת שלו על אילן ישועה, מנכ"ל האתר. תפקידו היה להדוף לחצים; הוא לא עמד בכך, כי לפי העדויות כל עניינו היה בצד הכספי של האתר.
מה שחסר בתחקירים השונים על התקופה ההיא זו בדיקה יסודית של הצבת התקשורתית שסגרה על נתניהו במשך שנים ארוכות, בעיקר בשנים 2015-2013. אפשר היום לסכם עשור של נתניהו בשלטון. מדובר בשתי קדנציות בנות ארבע שנים. אבל מה קרה בקדנציה הקצרה של 2015-2013? פרשיות התקשורת והחקירות נולדו ברובן בתקופה זו.
זו היתה תקופה שבה מפלגת השלטון האמיתית היתה בראשותו של נוני מוזס. לפחות ארבעה שרים ושרות בכירים באותה ממשלה היו בשליטת מוזס, והיו תלויים בו לקיומם הפוליטי. בממשלה היא כיהנו שלושה "ראשי ממשלה" מטעם עצמם - בנט, לפיד וליברמן. והיו חברי כנסת ידועים שהובילו את חוק "ישראל היום" במגמה להיטיב עם "ידיעות אחרונות".
חלק גדול מהמאבק של בעלי הברית הפוליטיים־תקשורתיים נגד נתניהו בוצע תוך כדי מערכה צבאית. כאשר קיימת חתירה כזאת נגד השלטון הנבחר, מבפנים, ברור שיש כאן עיוות חמור של ההליך הדמוקרטי. מכאן נולדו הלחצים ההדדיים בין השלטון לבין כלי התקשורת השונים בתקופה שלאחר הבחירות ב־2015.
גם היום אפשר לראות שכאשר מופיעה שערורייה שאינה תואמת את הנרטיב נגד ביבי, לא קורה כלום. פרשה זניחה כמו "ביביטורס" תחזקה את הנרטיב של נתניהו המושחת במשך עשור שלם; מענק בלי ריבית ובלי להחזיר של קרוב ל־2.5 מיליון דולר לאהוד ברק - לא זוכה לשום תגובה.
אבל בתחקיר הנרחב על וואלה! חסר עוד דבר: מה קרה עם האתר החדשותי־בידורי לאחר שהתפוגג הלחץ? את זה בהחלט ניתן לראות בארכיון ברשת: הוא הפך לעיתון ילדי קייטנת המשטרה, עם הדלפות מחקירות עתיקות של שרה נתניהו והקלטות מוזרות שהיו לא יותר מנקמנות ילדותית. חלק מהכתבים חוזרים אצל ברוך קרא שוב ושוב על האמירה: חיכינו כבר שהמשטרה תבוא. לא להאמין: השוטר לא יגיע כדי לאיים על הילדים שיגמרו את הבננה עד הסוף, אלא כדי לשחרר את בני הערובה ולהציל את חופש העיתונות. תעמולה משטרתית?
כשניקסון צדק
רבים מבכים את "השלום המוחמץ" עם סאדאת שהוביל למלחמת יום כיפור, אבל גם כאן נראה שמדובר בקונספציה
זמן רב אני שואל את עצמי אם יש עוד מה ללמוד ממלחמת יום הכיפורים. אם אכן יש, זה בעיקר בתחום כוחן של קונספציות וההתמכרות לקיבעון מסוים. הקיבעון של השנים האחרונות הוא שהיה מחדל מדיני בשנים שלפני 1973 וישראל לא נענתה לידו המושטת לשלום של אנואר סאדאת, שהוכיח את כמיהתו לשלום בכך שתקף את ישראל בהפתעה.
מי שביטא לאחרונה את העמדה הזאת היה ח"כ עפר שלח, באירוע השקה מרגש של המרכז למלחמת יום הכיפורים, לפני כחודש וחצי. מלבד זאת ששלח הוא אישיות מוערכת, הוא לא מפסיק להפתיע בחיפזון שלו לשגות בתפיסותיו, גם אם הוא יודע להכיר בטעויות. ופה, בנושא השלום המוחמץ, הוא טועה. בפאנל של מומחים שהתקיים באותו אירוע קבע איש ארכיון המדינה המתמחה בגולדה מאיר, ד"ר חגי צורף, כי לא היה אפשר להשיג שלום - לא בתקופת מזכיר המדינה של ניקסון, וויליאם רוג'רס, ולא בימי המגעים של קיסינג'ר עם היועץ לביטחון לאומי של סאדאת, חאפז איסמאעיל, ב־73'.
הראיה העיקרית של צורף היא מברק התדרוך של הנשיא ניקסון שנשלח לקיסינג'ר ב־20 באוקטובר 1973, בעת שקיסינג'ר היה במוסקבה כדי לדון עם הסובייטים על סיום המלחמה. "וכך כתב ניקסון לקיסינג'ר בהנחיות למשא ומתן. ניקסון רוצה בכלל שקיסינג'ר לא ינהל מו"מ על הפסקת אש אלא על שלום. 'במשך ארבע השנים האחרונות לא הגענו להסכם שלום במזרח התיכון בגלל שלושה גורמים: 1. העיקשות הישראלית. 2. חוסר נכונותם של הערבים לנהל מו"מ על בסיס ריאלי. 3. והעובדה שהאמריקנים היו עסוקים בעניינים אחרים ולא השקיעו בכך את המאמץ הדרוש'".
"לדעתי", אמר ד"ר צורף, "ניקסון צודק. הוא משמיט גורם מאוד חשוב וזה הסובייטים כמובן. לא ישראל לבדה נושאת באשמה לקיפאון המדיני שהוביל למלחמה. שותפים שווי זכויות: המצרים, האמריקנים וכנראה גם הסובייטים. עפר שלח אמר את זה כאן. לדעתי, הוא לא דיבר מתוך מחקר מבוסס. שמצרים כביכול הושיטה ידה לשלום".
ההבדל היה שנוסף על נוסחת נאצר, כי מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח, סאדאת היה מוכן להשיג את מטרתו גם באמצעים מדיניים. "מה סאדאת דרש? למשל, שישראל תתחייב לפני תחילת המשא ומתן וכתנאי לתחילתו - שתתחייב לסגת מכל השטחים שכבשה בששת הימים. בכל הגזרות. ותתחייב להחזיר את הזכויות הפלשתיניות. הוא גם לא היה מוכן להסדר ביניים. אלא רק כחלק מההסדר הכולל שסופו ידוע מראש... הפערים לא היו ניתנים לגישור... וחזר על כך לא פחות ולא יותר הנרי קיסינג'ר באוזניו של רמי סווט (מראשי המיזם של המרכז למלחמת יום הכיפורים) לפני כמה שבועות. קיסינג'ר אמר (לגבי יוזמת חאפז איסמאעיל): 'זו לא היתה יוזמת שלום כנה ואמיתית'".
הבמאי שלא נכנע לטרור
ברטולוצ'י ראוי לעדנה לאחר מותו, גם כי היה סמל להתבגרות קולנועית, ולא נסחף אחר הניהיליזם
תעשו כבוד. ברטולוצ'י // צילום: AFP
מותו של ברנרדו ברטולוצ'י, השבוע בגיל 77, מזכיר את העובדה שסגרו את קולנוע פריז. "הקונפורמיסט" כבר לא גר שם יותר. משום מה, כל קומיסרי התרבות החולשים על הסינמטקים ורפטואר הסרטים בטלוויזיה לא עושים כבוד לסרטי ברטולוצ'י, ובייחוד נעלם סרטו הגדול "1900". לא זוכר הקרנה של הסרט בשנים האחרונות.
ברטולוצ'י הפך לשם מוכר בעקבות "הטנגו האחרון בפריז" (קולנוע סטודיו בתל אביב, 1972). המבקרת פאולין קייל גרסה שהסרט היה מהפכני וענק כמו "פולחן האביב" של סטרווינסקי. תיקון אחרי 46 שנה: הסרט לא מחזיק מעמד. נראה מיושן, מגושם. באופן מפתיע, גם סכמטי בתפיסות התיאורטיות הפוליטיות שמאחוריו. סרטיו הגדולים הם "הקונפורמיסט", "אסטרטגיית העכביש" ו־"1900". וזאת למרות שזכה בתהילה בעקבות "הקיסר האחרון" (1987) המשעמם אך הצבעוני ועטור האוסקרים.
הופעתו האחרונה בקולנוע היתה דווקא כדמות בסרט "יוצא מהכלל" על ז'אן־לוק גודאר. זו אכן ההשוואה המתאימה. גודאר היה שמאלן רדיקל נאצי בסגנון "שיישרף העולם". ברטולוצ'י היה קומוניסט חבר מפלגה, שמיטב סרטיו חגו סביב ההתמודדות עם הפשיזם - ככוח פוליטי וכמהות נפשית וחברתית, לפחות באיטליה. בהווה של שנות ה־60 וה־70, השנים הטובות שלו, הוא לא נגרף בזרם הניהיליסטי של הטרור לגווניו - הבריגדות האדומות, כנופיית באדר מיינהוף וספטמבר השחור. כך מספרת פיאמה נירנשטיין שהכירה אותו.
זה ניכר בסרטיו הגדולים שהתמקדו בשנות ה־30 של המאה הקודמת. יותר מכל, ברטולוצ'י הוא סמל לתקופת התבגרות קולנועית של דור מסוים. במאים אמריקנים כמו פרנסיס פורד קופולה לקחו ממנו הרבה. בעיקר את הצלם שלו, ויטוריו סטוררו. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו