למרות כל הסברי ממלאת מקום הנגיד ד"ר נדין בודו־טרכטנברג, נראה שההסבר היחיד המניח את הדעת הוא ניסיונה להטביע חותם. לדברי בנק ישראל, ממלאת המקום לא התייעצה עם הנגיד הנכנס, זה גם מנוגד לחוק לעשות זאת - לערב בהחלטה מי שאינו אחד מחמשת החברים במועצת הבנק.
מכל הסבריה אין שום סיבה להעלאה דחופה כבר החודש, ערב כניסתו לתפקיד של הנגיד הבא, פרופ' אמיר ירון. נכון, מדובר בהחלטה על העלאה מינורית מאוד של 0.15%, אך בעיתוי הזה מדובר בהחלטה דרמטית - בשבירת ההגה, אחרי לא פחות משבע שנים וחצי שבהן לא התקבלה החלטה על העלאת ריבית - אלא על הורדה בלבד, ואחרי כמעט ארבע שנים (45 חודשים) של ריבית ללא שינוי. מדיניות שמרנית, המצופה מבנק מרכזי, היתה מחייבת את הותרת הריבית על כנה גם בחודש ה־48.
הנגידה הקודמת, ד"ר קרנית פלוג, אמרה לא פעם שהיא לא תשנה את כיוון הריבית לפני שיעד האינפלציה יגיע לטווח היעד - בין 1% ל־3% - והיא גם הבהירה שהיא לא מתכוונת להגעה מתמטית בלבד. כיום האינפלציה עומדת על 1.2%, מה שבהחלט לא מצדיק את שינוי המדיניות מתוך השיקול הזה. החלטה שכזו היתה מחייבת שינוי דרמטי יותר, שמחייב תגובה מיידית. גם המשתנים האחרים לא מצדיקים שינוי שכזה בעיתוי הנוכחי. לכאורה נפתח פער גדול בין הריבית בארה"ב לבין הריבית בארץ. שם היא כבר עברה את ה־2%, אחרי שלוש העלאות ריבית השנה והעלאה נוספת שצפויה עוד לפני סוף 2018. אך שם האינפלציה יותר מכפולה מאשר בישראל והמשק שם אחרי כמה הרחבות מוניטריות ובמצב אשראי אחר. שם שוק הנדל"ן התעורר אחרי נפילה ואילו כאן הוא בתרדמת בשל מדיניות של גירוש משקיעים.
בודו־טרכטנברג מסיימת את הקדנציה הנוכחית שלה בחודש פברואר 2019. יש להניח שההערכה שלה היא שהיא לא תתבקש להישאר בתפקידה לקדנציה נוספת. סביר להניח שפרופ' ירון, הנגיד הנכנס, ירצה להחליף את המשנה, כך שההחלטה הזו כנראה היתה ההזדמנות יוצאת הדופן שלה לקבל החלטה נועזת שתשאיר את חותמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
