שמעתי השבוע שוב ושוב את הפיצוץ בין אורן חזן לאילן גילאון ואת הזעזוע הציבורי שבא בעקבותיו. בכל פעם שהכנסת נסחפת לשיח כזה אנחנו תופסים את הראש ושואלים לאן הגענו, ואני חושבת שהתשובה היא שאנחנו בדיוק במקום שממנו יצאנו.
לא יודעת מה איתכם, אבל המלך של הכיתה במקום שבו אני גדלתי היה ההוא שלא פחד מכלום. זה שדיבר דוגרי, שענה למורים, ששתל את מי שהתגרה בו. ספק פחדנו ספק הערכנו, אבל עובדתית הוא שלט. הייתה איזו כמיהה להיות בחבורה של הדמות הבועטת הזו, האמיצה. גם כשהמבוגרים יצאו נגד מעשיו, ואולי בעיקר. לא נמשכנו ללפלף שציית למורה ועשה הכל בנימוס מיותר. הוא היה אוכל לבד.
בגרנו, לימדו אותנו שדרך ארץ, נימוס וסבלנות הם דברים ראויים. לוטשנו על ידי מערכת חינוך ומידות אוניברסליות של אתיקה וערכים. אבל נדמה לי שביסוד לא השתנינו - כל יום כאן מוכיח שאנחנו עדיין נמשכים לדמויות האלה שפותחות פה. מטראמפ, דרך ראש עיריית טבריה הטרי ועד חזן. תגידו מה שתרצו עליהם, הם נבחרים.
דיונים על גבי דיונים עוסקים באם "אלו" הראויים להיות נבחרי הציבור שלנו. כמה מיותר, בזבוז מילים. התשובה בגוף השאלה - כן, הם נבחרו, הרוב קבע שהם ראויים. הלאה. הדיון האמיתי הוא מדוע. מדוע בחרנו ב"ילדים הבועטים" שהפוליטקלי קורקט לא דבק בהם עם השנים?
הדו-שיח הפוגעני שהתקיים השבוע התחיל כשגילאון הטיח בחזן שהוא היה כותב עליו את "הגולם מפראג". זה הזכיר לי את ההוא בכיתה שהיה מחמם, מציק לי, זורק בשקט הערה מעליבה עד שהייתי מתפוצצת. אחר כך הוא היה צוחק מתחת לשפם ברמצווה כשהמורה הייתה שואגת עליי ושולחת אותי למנהלת. לא עניין אותה מי התחיל, כי הוא עשה את זה בשקט. זה היה מאוד מתסכל להרגיש קורבן ולצאת נאשמת, אבל הייתי עושה זאת שוב, אם מישהו היה אומר בכנסת שאני מטומטמת.
חזן הוא לא "הילד הרע" בעיניי. אני מבינה מה קרה לו שם, הוא נפגע ופגע חזרה. בדיוק כמו מלך הכיתה. וגילאון הוא ממש לא "הילד הטוב", התמים, הקורבן. הוא יצר את המהומה. חביבי, אם אתה מעליב אנשים אז גם אתה לא פרח מוגן.
זה לא הכל שחור-ולבן, המציאות מורכבת יותר. אני לא מגבה את חזן בראש, אבל אני כן מבינה אותו בלב. ואולי זו התשובה - זה הלב שבוחר.
אני מאמינה שלטוב ולרע, השיח בישראל מאוד ייצרי. איכפת לנו עד עמקי נשמתנו ממה שקורה סביבנו וזה מה שהופך את הבחירה שלנו לאמוציונאלית, לא שכלתנית. אנחנו מתחברים לאינטואיציה ולא לעיבוד ולהנדסה האנושית שעברנו עם השנים. חוזרים למקום שממנו יצאנו, שבו אנחנו שוב ילדים.
ואולי זו רק אני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו